tag:blogger.com,1999:blog-51338581405345068012011-09-28T23:30:41.552+03:00"The Pitbull – riding my way"Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.comBlogger361100tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-27608467919871504112010-12-31T21:12:00.001+02:002010-12-31T21:16:03.311+02:00אתם מוזמנים לבקר באתר האינטרנט החדש שלי:<br /><br /><br /><a href="http://www.ran-margaliot.com/">http://www.Ran-Margaliot.com/</a><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-2760846791987150411?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-12637481808688659032010-07-02T13:44:00.010+03:002010-07-02T14:13:44.981+03:00<a href="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/TC3HR-R_ZmI/AAAAAAAAAWo/Scol79zEYfo/s1600/26776_105198322841211_100000531313152_135171_57791_n.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5489262632424662626" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/TC3HR-R_ZmI/AAAAAAAAAWo/Scol79zEYfo/s400/26776_105198322841211_100000531313152_135171_57791_n.jpg" border="0" /></a><br /><div>הכל החל בשיחת טלפון בסוף חודש נובמבר. על הצג הופיע שמו של דני בזנר ששאל אם ניב ואני מעוניינים להשתתף במרוץ ה'טור דה ישראל' הראשון.<br /></div><div><div><div><div><div><div><div dir="rtl" align="right">הרגשתי איך כדור של התרגשות מתהווה בתוך ביטני וביקשתי ממנו שיספר לי על מה מדובר.<br />דני, משימתי וקורטי כהרגלו, הפנה אותי לאתר האינטרנט של הטור, וסיכם בקצרה: "אנחנו נשלם עבור ההוצאות שלכם, ואתם תדאגו לייצג את המדינה בכבוד". התאפקתי להסתיר את ההתלהבות שאחזה בי והודיתי לו על המתנה הנהדרת. כשסיפרתי על ההצעה לניב, הוא היה פחות מאופק ממני ושחרר קריאת התלהבות שסחפה אותי מיד. הרגשתי איך האדרנלין זורם בעורקיי וכבר דמיינתי את האתגר שלקראתו אנו הולכים. היה לי ברור שזה הולך להיות השיא הראשון של העונה שלי.<br /></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5489261949091592370" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 266px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/TC3GqMqsOLI/AAAAAAAAAV4/ZddfKDaYfP4/s400/12407_105347386159638_100000531313152_138305_1111590_n.jpg" border="0" /><br />בחודשים שחלפו מאז, תפס הטור דה ישראל מקום של כבוד בסדר יומינו. ניב ואני התחלנו להתאמן עם המאמן הבריטי הבכיר - Richard Stern שהתווה עבורינו תוכנית אימונים שמטרתה הייתה להביא אותנו ביכולת שיא לטור. תוכנית האימונים האישית, דרשה מאיתנו להיות ממוקדי מטרה. כך, בילה כל אחד מאיתנו שעות רבות באימוני סולו על הכביש. עבורי, שימש הטור כ'דלק' ברגעים המאתגרים ביותר; מקטע הכביש שבין נשר ללטרון הפך זה מכבר ל"משרד הפרטי" שלי. בעודי מבצע שם עוד סדרה מכאיבה של אינטרוואלים, נהגתי לדמיין את עצמי בתוך התחרות. בעיני רוחי, תכננתי איך אעקוף את מתחריי במהירות, בדרך לניצחון הנכסף.<br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5489262040470170770" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 299px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/TC3GvhFCrJI/AAAAAAAAAWA/BpV--Sf63cw/s400/12407_105347466159630_100000531313152_138307_3488293_n.jpg" border="0" /><br />מלבד שגרת האימונים, התחלתי לתכנן עם ניב את ההערכות הלוגיסטית לטור. בעודינו לומדים את השלבים ואת תקנון התחרות, הבנו כי אנו נדרשים להיערכות שונה מזו שאליה התרגלנו במרוצי הכביש שבהם אנו רגילים להתחרות. הבנו שהניצחון בטור מורכב מכמה גורמים מכריעים:<br />כושר, טקטיקה, התאוששות ולוגיסטיקה.<br /><br />לגבי שני המרכיבים הראשונים, הרגשנו שקטים ובטוחים; המחוייבות של שנינו לאימונים והנסיון המשותף שצברנו בשנים האחרונות, יקנו לנו יתרון משמעותי על פני יריבינו. ידענו שההכרות המעמיקה בינינו, שכוללת חודשים של מירוצים ואימונים משותפים ברחבי אירופה, תשחק לטובתינו.<br /><br />שני המרכיבים האחרים - ההתאוששות במהלך הטור והלוגיסטיקה, דרשו מאיתנו התייחסות מיוחדת.<br />ידענו שכדי שנוכל להתרכז בביצועים על האופניים ובניצחון בטור, אנחנו זקוקים לתמיכה חיצונית מצוות מקצועי ומנוסה.<br /><br />למשימה רתמנו את אודי לוי ורפי קימחי מחברת Genesis Cycling.<br />השניים, שעיקר עיסוקם הוא ארגון אירועי רכיבה לתיירים מחו"ל, נענו לאתגר - לתמוך בנו במהלך הטור.<br />לוי וקימחי, מקצועני הארגון שהביאו ארצה את מאורו ג'יאנטי וביארן ריס, היו הבחירה המושלמת לתפקיד החפ"ק הצמוד שילווה אותנו.<br />אליהם צירפנו גם את המעסה הספורטיבי ואלרי דיכטר, שתפקידו היה לסייע לנו להתאושש אחרי כל יום רכיבה. הרגשתי שאנחנו בידיים טובות.<br /><br />ככל שעברו הימים, גבר המתח לקראת הטור. את רוב רכיבות האימון ביליתי עם ניב או לבד. למעשה, מלבד המספרים המרצדים על צג מד הוואטים, לא הייתה לי שום אינדיקציה ליכולת שלי.<br /><br />המרוץ הראשון של עונת המרוצים - טור 'הרודס' אילת, אישר לניב ולי כי אנחנו בכיוון הנכון. יחד עם הקבוצה החדשה שהקמנו: Israel Go Pro, הצלחנו לנצח את שלושת שלבי הטור, את הדירוג הכללי ואת קטגוריות מלך הספרינטים ומלך ההר.<br /><br />שמחנו על הפתיחה הטובה של עונת המרוצים, אך ידענו שעבודה רבה עוד לפנינו. הטור באילת היה אמנם הררי, והמתחרים הציגו בו רמה גבוהה, אך ידענו שבטור דה ישראל השלבים יהיו ארוכים וחמים הרבה יותר.<br /><br />ככל שהתקרב מועד המרוץ, התרבו גם ההכנות שלנו לקראתו. רצינו להתכונן מבעוד מועד לכל תקלה אפשרית שהיא. יואב קמין וערן כספי מ-Bike Planet דאגו לדגם אותנו עם אופני Felt F1 חדשים וגלגלי קרבון אווירודינמיים של Reynolds. מיקי בר-אור מ'סער' צייד אותנו בכלי תיקון וחלקים רזרביים לכל תקלה שהיא. הרגשתי שכל הקצוות הפתוחים נסגרים.<br /><br />את החיזוק האחרון לקראת הטור, קיבלנו מכיוון לא צפוי. אלון ניסן וליאור מרקוביץ, שנרשמו לקטגוריית ה-Masters בטור, החליטו לאמץ אותנו תחת חסותם ווידאו שלא יחסר לנו דבר. השניים, שבאו לטור בשביל החוויה והאתגר, הצטרפו בשמחה לקבוצתינו והטעינו אותנו באנרגיות ומורל אדיר.<br /><br />לקראת הטור, סייעו לנו השניים בתכנון אסטרטגיית המרוץ שלנו והערכת היכולת שלנו ביחס למתחרים. הנסיון העשיר שלהם מעולם העסקים, התגלה ככלי בערך ערך רב עבורינו. <img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5489262334237134306" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 284px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/TC3HAncizeI/AAAAAAAAAWY/6T2RTHVpcBc/s400/26089_320193492953_715557953_3330739_5338740_n.jpg" border="0" /><br /><br />כשעמדנו על קו הזינוק לשלב הראשון של הטור בתל חי, ידעתי שמוטלת עלינו חובת ההוכחה - לעמוד במטרה שהצבנו ושעליה הכרזנו ברבים: לנצח את הטורדה ישראל הראשון.<br />המשימה לא הייתה פשוטה. לצידנו על קו הזינוק, עמדו כמה מטובי רוכבי העלית הישראלים; צחי בויגן, אנטון מיכאלוב, נועם כהן, אביחי גרינברג, שחר גורן, אילן קולטון, הטריאתלטים הבכירים דן ורן אלתרמן, הרוכב הספרדי אייטור אזפיאזו וגם אלוף עולם אחד למסטרס שהגיע במיוחד מהולנד.<br />מסלול התחרות שבפניו עמדנו, העלה הרבה סימני שאלה.<br /><br />שלב העליות הראשון של הטור (שבוטל עקב אילוצי המשטרה), היה אמור להיות ההזדמנות שלנו לפתוח פער על המתחרים. חששנו כי המסלול המקוצר, אינו סלקטיבי מספיק עבורינו.<br /><br />במהלך הזינוק המתגלגל לשלב הראשון של הטור, יצאו ילדי קריית שמונה להריע לנו. צמרמורת של התרגשות חלפה בי. "זה אמיתי" חשבתי לעצמי וטפחתי על גבו של ניב. הוא סובב אלי את ראשו והנהן: "סוף סוף יש כאן מרוץ שמצליח למשוך קהל אמיתי". הרגשתי שהולך להיות יום גדול.<br /><br />בעליה לרמת הגולן, הכתיבו האחים דן ורן אלתרמן קצב גבוה, שיצר 'סינון' ראשוני בדבוקת הרוכבים. מאותו הרגע, היה זה עניין של זמן עד שהרוכבים החזקים ינסו לפרוץ קדימה. ידענו שעוד מוקדם לנסות לפתוח פער ובחרנו לחכות בסבלנות לרגע המתאים.<br /><br />ביציאה מקצרין, פרצו קדימה צחי בויגן ואנטון מיכאלוב. ניב נצמד אליהם ואילו אני נשארתי עם חבורת הרודפים מאחור. באופן הזה - כאשר אנחנו רוכבים בנפרד בדבוקות שונות על המסלול, התאפשר לנו לחסוך אנרגיה לשלבים מאוחרים יותר ולא "להיטחן" בעבודה מול הרוח.<br /><br />50 קילומטרים מאוחר יותר, זיהיתי רגע של חולשה מצד מתחרינו הישירים, והוצאתי לפועל את התכנון המקורי שלנו: תקפתי את קבוצת הרוכבים שבה רכבתי עד אותו הרגע וגישרתי קדימה אל ניב שרכב בקדמת המרוץ. כשניב שמע מרכב הליווי שאני בדרכי אליו, הוא האט את הקצב וחיכה עד שאגיע.<br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5489261837074424018" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 301px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/TC3GjrXt4NI/AAAAAAAAAVw/yYvaGtQKYU8/s400/12407_105347382826305_100000531313152_138304_8073397_n.jpg" border="0" /><br />כשהדבקתי אותו, התחלנו לעבוד יחד, כדי לצמצם את הפער מצחי ואנטון שהובילו את המרוץ עד אותו הרגע. אחרי מספר דקות של טיפוס מאומץ, הצלחנו לתפוס את השניים בעלייה לנצרת ואף לחלוף על פניהם. דהרנו במעלה הסרפנטינות של הר הקפיצה - בדרך לניצחון בשלב הראשון של הטור. על קו הסיום, התחבקתי עם ניב ועם אודי. תחושת כאב רווייה בסיפוק מילאה אותי. ליאור ואלון התקשרו לברך אותנו - בעודם רוכבים על המסלול. היינו מלאי גאווה. ידענו כי הפער שהצלחנו לפתוח ממתחרינו בשלב הראשון, יסייעו לנו לנצח את הדירוג הכללי, אך הזכרנו לעצמינו שהמירוץ רק התחיל ושהכל יכול לקרות בימים הקרובים.<br /><br />השלב השני, היה גם השלב הארוך בטור, ודרש מאיתנו סבלנות ברזל ותעצומות נפש. התאומים לבית אלתרמן יצאו לבריחת סולו והגדילו בהתמדה את הפער מדבוקת הרוכבים. ניב ואני, שלבשנו את חולצות המוביל הצהובות, השתדלנו לנהוג כמובילים ראויים. משכנו את הדבוקה לבדינו בשליש הראשון של המרוץ, גיבשנו את הרוכבים לעבודה משותפת מול הרוח, ואף יזמנו עצירה קולקטיבית לעשיית צרכים.<br />20 קילומטרים לפני סיום השלב, הדבקנו את האלתרמנים, שנראו סחוטים אחרי רכיבה הירואית של 150 קילומטרים מול רוחות המדבר. בעשרת הקילומטרים האחרונים, תקפנו באחת הגבעות והצלחנו לברוח קדימה ולנצח את השלב. ההרגשה הייתה נהדרת. התכנון שלנו יצא לפועל ממש לפי התוכנית.<br /><br />אלון וליאור, שקיבלו דיווחים שוטפים מרכב הליווי על התפתחות המירוץ, היו מאושרים מהצלחתינו. כשהגיעו לקו הסיום, סיפרו לנו איך היו עדים לדרמה ברגעי האמת ופירגנו לנו על ההוצאה לפועל של אסטרטגיית הרכיבה שרקמנו יחד.<br /><br />ביום המחרת, ציפה לנו השלב ההררי ביותר בטור. 140 קילומטרים ו-2,200 מטרים של טיפוס מצטבר הפרידו בין הזינוק בים המלח לקו הסיום במצפה רמון. התכוננו ליום ארוך על האוכף.<br /><br />בינינו, סיכמנו ניב ואני כי מעתה והלאה לא ניגרר למשחקים טקטיים אלא נרכב בקדמת המרוץ ונגן על ההובלה שלנו. הזוגות שהיו מדורגים אחרינו, ניהלו מאבק צמוד על המקום ה-2 וה-3 על הפודיום, ואנחנו החלטנו להיצמד אליהם בכל מחיר. כצפוי, כבר בעלייה הראשונה מים המלח, התפרק הפלוטון לקבוצות, ואנחנו מצאנו עצמנו בקבוצת חוד קטנה יחד עם 3 זוגות נוספים. <img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5489262437391454610" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 266px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/TC3HGnuc0ZI/AAAAAAAAAWg/MgN5y6b3nZM/s400/26776_105198319507878_100000531313152_135170_5006832_n.jpg" border="0" />בכבישי המכתש התאחד חזרה הפלוטון ובעלייה התלולה לירוחם הוא שוב התפרק לחתיכות - כאשר רן ודן אלתרמן לחצו בכוח בנסיון להתיש אותנו. ניב ואני היינו נחושים לזכות בשלב של היום - כדי להוכיח כי אנחנו הרוכבים החזקים בטור.<br />נצמדנו לאלתרמנים וחיכינו בסבלנות לרגע המתאים כדי לפרוץ קדימה. ידענו שככל שהמרוץ מתארך, אנחנו מתחזקים. בעליות למצפה רמון, תקפנו לסירוגין, תוך שאנחנו מאלצים את האלתרמנים החזקים לכלות את כוחם במרדף אחרינו. חמישה קילומטרים מקו הסיום, הצלחנו להגדיל את הפער מהם. על שנינו ניכר היה המאמץ האדיר, אך היינו נחושים לנצח. הצלחנו.<br /><br />שעות ספורות לאחר הניצחון בשלב השלישי, בעודנו אוכלים ארוחת ערב, ביקש מאיתנו אלון: "תהיו טובים". העפתי מבט אל עבר ניב. הוא נראה המום כמוני. 140 קילומטרים הפרידו בינינו לבין הניצחון הכללי בטור. זה עתה ניצחנו בשלושת השלבים הראשונים. הנהנתי במבוכה וניסיתי לרדת לסוף דעתו...<br /><br />אלון הסביר: "להיות טוב, פירושו לעשות את המיטב שלך" הוא אמר. "הכוונה היא לא להיות 'הטוב מכולם', אלא לדעת שמיצית את יכולותיך לפי אמות המידהשלך".<br />וכך עשינו.<br />בשלב האחרון ממצפה לאילת, כשכבר ידענו שהניצחון במרחק נגיעה מאיתנו, לא תקפתנ את מתחרינו כפי שעשינו בשלבים הקודמים. לבסיס העלייה האחרונה על עבר קו הסיום, הגענו יחד עם קבוצת בריחה בת 12 רוכבים. רצינו להוכיח כי אנחנו טובים בכל תנאי. 800 מטר לקו הסיום, יצאנו לספרינט סיום קורע ריאות ורגליים, לכיוון המחסום של מעבר נטפים. לבסוף, לאחר שניות של מאמץ מרוכז שהרגישו כמו נצח, חצינו את קו הסיום ראשונים. הרגשתי גאווה אדירה. ידעתי שאלון יהיה מרוצה. היינו טובים. <img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5489262138078574018" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/TC3G1MsstcI/AAAAAAAAAWI/5Gv-gN2cpq0/s400/12407_105347659492944_100000531313152_138312_431872_n.jpg" border="0" /><br /><br /><br />תודה לנותני החסות שתמכו בנו בדרך לזכייה:<br /><br />חברת הניהול הפיננסי "אפקטיב",<br />חברת המכשור הרפואי Accelmed,<br />חברת תיירות האופניים Genesis Cycling,<br />רשת המסעדות "נאפיס",<br />חברת 'סער' - יבואנית אופני Felt,<br />חנות האופניים Bike Planet ת"א<br />רענן - יבואן GU. </div></div></div></div></div></div><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5489262229754260386" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 267px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/TC3G6iN4q6I/AAAAAAAAAWQ/CnKs_srTXmk/s400/12407_105347892826254_100000531313152_138321_3202421_n.jpg" border="0" /><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-1263748180868865903?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-74656724920304426282009-09-04T12:47:00.012+03:002009-09-05T20:13:46.624+03:00<a href="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SqDiqDsuyCI/AAAAAAAAASE/RO51Ey_Lvy4/s1600-h/5928_122473897901_546797901_2284954_4527136_n.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5377547167255676962" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SqDiqDsuyCI/AAAAAAAAASE/RO51Ey_Lvy4/s400/5928_122473897901_546797901_2284954_4527136_n.jpg" border="0" /></a> הימים האחרונים בליוויניו, כללו כמה חוויות סיכום בלתי נשכחות.<br />מרתון אופני ההרים: "La Pedaleda", שהתקיים בעיר, נחשב למרוץ אופני ההרים הקשה באיטליה עם מסלול של 80 קילומטרים ו-3,400 מטרים של טיפוס מצטבר. מאות רוכבי שטח קשוחים הגיעו לעיר כדי להתמודד עם מסלול העליות המטורף של המרוץ ואני ניצלתי את ההזדמנות לאימון איכותי בגובה ונרשמתי למרוץ.<br />על קו הזינוק, מיקמו המארגנים את דרור ואותי בשורה הראשונה, לצד הרוכבים המקצוענים של קבוצות Felt ו-Full Dynamix האיטלקיות. שמחתי לגלות שגם Andrea Noe – מקבוצת Liquigas בחר להתחרות במרוץ,כהכנה לקראת מרוצי סוף העונה בכביש, וכי אני לא הכבישון היחיד שמשתתף באירוע...<br />אחרי זינוק מנהלתי על הכביש היוצא מהמדרחוב של ליוויניו, פנה המסלול לרצף של עליות תלולות בדרכי עבר כבושות שהמשיכו לירידות מסמרות שיער בשבילי סינגל טרק תלולים לא פחות.<img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5378002029087535394" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SqKAWgEXsSI/AAAAAAAAAS8/6_D1TQtMrgs/s400/Ped2308_0153.jpg" border="0" /> כבר בעלייה הראשונה של היום, הבנתי שהאתגר במרוץ הזה, הוא מול תנאי המסלול המפרכים והצבתי לי למטרה – להגיע לקו הסיום בלי פציעות מיותרות שעלולות לאיים על ההכנה שלי לאליפות העולם בכביש. <br />באופן הזה, כשאני מחלק את כוחותיי בקפידה, התאפשר לי להרוויח אימון עליות איכותי ועל הדרך להנות ממסלול הרכיבה היפה ביותר שבו רכבתי מעודי. כשהגעתי לרכבל הסקי שבמעלה ה-'Passo d'Ieara אחרי 4 שעות מפרכות של טיפוסים, התבוננתי ברוכבי הדאונהיל הממוגנים שדוהרים בירידות לכיוון Livigno. חשבתי לעצמי: "איזה כיף, עברתי כבר את כל הטיפוסים המשמעותיים, מעכשיו זה רק ירידה...". <img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5378001464862090242" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SqJ_1qKipAI/AAAAAAAAASs/YjJoieWL_qI/s400/Ped2308_0148.jpg" border="0" /><br />מה שלא ידעתי, זה שהמארגנים החליטו לבדוק את מעטפת היכולות שלי והעבירו את החלק האחרון של המסלול בסינגל טרק מורט עצבים שתופר את צלע ההר, על פי תהום...<br />משם, הפך המרוץ למלחמת הישרדות בעל כורחי. פלג גופי העליון, על שלל שריריו וגידיו זעק מכאב בכל מהמורה שבדרך. אצבעות ידיי אחזו נואשות בכידון. קיוויתי שיהיה לי די כוח כדי לייצר בלימת חירום בשעת הצורך... <img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5378001768727959074" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SqKAHWJz1iI/AAAAAAAAAS0/foZHXvaCKBw/s400/Ped2308_0146.jpg" border="0" /><br />עוד סוויצ'-בק, עוד דרופ, עוד מעבר סלעים שאחריו קיר בלתי אפשרי. פערים אדירים נפתחו בין הרוכבים בקטגוריות השונות, ופעמים רבות היה לי נדמה כי טעיתי בדרך וזה אינו מסלול התחרות. כשפגשתי בשלט הסימון הרשמי של המארגנים, חלפה מחשבה בראשי: "צריך הרבה אומץ ואג'נדה כדי לתכנן מסלול שכזה. צריך עוד יותר אומץ כדי לרכב את הח.. הזה. מה חשבתי לעצמי?!".<br />כשחציתי לבסוף את קו הסיום, מפורק לגורמים, אך ללא נזקים לגוף או לאופניים, ייחלתי רק למקלחת חמה ולרביצה ארוכה במיוחד בין הסדינים...,<br />בבוקר המחרת, בעודי מנסה לשחזר, מהיכן הגיע הכאב הנוראי הזה בגב התחתון, הודיעו לי דרור ו"אספקרמן", שהם מתכננים על יום דאונהיל בפארק האופניים של ליוויניו. איחלתי להם בהצלחה והתהפכתי במיטה. דקות ספורות מאוחר יותר העיר אותי צלצול הטלפון. על הקו היה דרור שהודיע לי "אין מצב שאתה לא בא לתת פה איזה Run אחד לפחות"...<img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5378000850904553714" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SqJ_R6_qGPI/AAAAAAAAASU/OWkU-ZoUatk/s400/5928_122675377901_546797901_2287087_2295042_n.jpg" border="0" /> הודעתי לו שאין סיכוי, אבל שאולי אני אקפוץ מאוחר יותר כדי לבדוק אם הם עדיין בחיים.<br />לא ברור לי איך, אבל גם הפעם, הם הצליחו לגרור אותי לטירוף (חלש אופי שכמותי). בשעת צהריים חמימה, ביום המנוחה שלי, מצאתי את עצמי ממוגן בצבי-צב, כשלראשי קסדת פול-פייס אימתנית במורד מסלול הדאונהיל הירוק.<img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5378001017057516482" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SqJ_bl9nG8I/AAAAAAAAASc/YgU_d9OSXis/s400/5928_122675432901_546797901_2287095_6648818_n.jpg" border="0" /> אחרי 15 דקות של ירידה, עם עשרות ברמים, דרופים ומעברי סלעים, הגעתי לסוף המסלול בבסיס רכבל ה-Motolino. הנחתי את האופניים הכבדות על האדמה. הידיים רעדו לי, מרוב מאמץ ואדרנלין, שמחתי מאוד לגלות שאני עדיין בחיים...<br />את הערב האחרון בליוויניו, סיכמנו בערב קריוקי רווי אלכוהול בפאב המקומי – Bivio.<br />בשלב די מוקדם החלטנו לשים קץ לרצף השירים האיטלקיים הבלתי פוסק, ועלינו על הבר כדי להיפרד מליוויניו עם שיר הקריוקי הנצחי: Hotel California.<img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5378000655384676946" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SqJ_GioFilI/AAAAAAAAASM/xs_BZDhwtYk/s400/5408_123561052901_546797901_2299732_7054996_n.jpg" border="0" /><br /><div dir="rtl" align="right">הו ליוויניו, What a lovely place</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-7465672492030442628?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-46709245497128301312009-09-04T12:24:00.008+03:002009-09-04T12:46:36.843+03:00<img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5377545187132314290" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SqDg2zKiErI/AAAAAAAAAR8/4RiqIwzIC_E/s400/5928_122473817901_546797901_2284941_4171765_n.jpg" border="0" /><br />הימים בליוויניו חלפו לי מהר מידי. הקסם האדיר של המקום הזה – על שלל האטרקציות שהוא מציע בשילוב עם החברה של דרור, הפכו את השהות שלי בליוויניו למהנה במיוחד. כשאני חושב על מגוון החוויות שעברתי שם, אני מתקשה להאמין שכל זה נדחס לתקופה של שבועיים. <img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5377543693123607842" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SqDff1jGXSI/AAAAAAAAARM/nD3bVy0GBCo/s400/5928_122473772901_546797901_2284932_511269_n.jpg" border="0" /> <div><div><div><div><div><div><br />בשבועיים שביליתי שם, התאפשר לי לשלב בין אורך חיים של ספורטאי מקצועני לזה של תייר בחופשה חווייתית במיוחד. סדר היום שלי בליוויניו כלל יקיצה באיזור שעה שמונה, ארוחת בוקר ו"סשן אינטרנט" בלובי של מלון TEOLAהסמוך לדירה של דרור. פיאוטרה וסוניה, הפולנים שמנהלים את בית המלון, דאגו לפנק את דרור ואותי בכוסות תה צמחים, בעודינו מתעדכנים בחדשות מהארץ. בשעה AM10:00 כבר היינו בדרכנו לכביש הגלריות, בו התאספו בקביעות כל רוכבי האיזור בשעה זאת. לאחר שעה של רכיבת חימום, נהגנו לרכב לעליות של Passo Forcola, Passo Bernina ו-Trepalle שבהם ביצענו ספרינטים, אינטרוואלים ותרגילים שונים שהמאמן (הסאדיסט) של דרור, Benoit Naff, הורא לו לעשות. </div><div><br />השעות שאחרי האימון הוקדשו לשנת צהריים שאחריה נהגנו לבחון מקרוב את האטרקציות שמציעה ליוויניו לקהל מבקריה. </div><div><br />כך, בין היתר, מצאתי את עצמי גולש על אבוב במורד מגלשה יבשה, לצד עשרות ילדים איטלקים שצווחים בהתלהבות ודרור אחד שצווח שם לא פחות...</div><div> <img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5377544774096508178" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 300px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SqDgewfH1RI/AAAAAAAAAR0/qKZJUPnDIAU/s400/IMG_1979.JPG" border="0" /><br />כך גם מצאתי את עצמי אחר צהריים אחד תלוי בין שמיים וארץ, כשלגופי רק רתמת טיפוס וכמה טבעות אבטחה בגובה של עשרה מטרים מעל הקרקע.</div><div> <img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5377544387081439762" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SqDgIOviihI/AAAAAAAAARk/wvllFWs3Reo/s400/5928_122473987901_546797901_2284971_2227462_n.jpg" border="0" /><br />האנרגטיות האינסופית של דרור, גרמה לי לגוון את שגרת האימונים האפורה ולהנות מחוויות שבדרך כלל לא מתאפשרות לי במהלך שגרת החיים באירופה.</div><div><br />אפילו כתב ערוץ ספורט 5 ("אספקרמן" בשבילכם) שהגיע לבקר אותנו בליוויניו, נכנע ללחציו של דרור והתמודד באומץ עם מסלול האימים של פארק החבלים האתגרי של ליוויניו.<img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5377544160687659394" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SqDf7DXDmYI/AAAAAAAAARc/nbqIo6NLv_A/s400/5928_122473977901_546797901_2284969_8198026_n.jpg" border="0" /> דרור מצידו, המשיך לצווח בהנאה אחרי כל מעבר אומגה משמר שיער והכריז בהתלהבות "אתם חייבים לנסות את זה, יעוף לכם התחת!"...<br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5377544535569947794" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SqDgQ359XJI/AAAAAAAAARs/RS2lwzFHgJA/s400/5928_122473992901_546797901_2284972_4141153_n.jpg" border="0" /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5377543936637207842" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SqDfuAtRBSI/AAAAAAAAARU/nQPBSPoDP9o/s400/5928_122473967901_546797901_2284967_7525727_n.jpg" border="0" /></div></div></div></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-4670924549712830131?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-36598687281623003042009-08-17T19:44:00.011+03:002009-08-27T22:26:03.634+03:00<a href="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SpbdKVh-W_I/AAAAAAAAARE/kqaGRb14v4E/s1600-h/5928_122473792901_546797901_2284936_3928711_n.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5374726374961339378" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SpbdKVh-W_I/AAAAAAAAARE/kqaGRb14v4E/s400/5928_122473792901_546797901_2284936_3928711_n.jpg" border="0" /></a><br /><div><div><div><div dir="rtl" align="right">ביום שני בלילה הגעתי ל-Livigno. אחרי 24 שעות בדרכים מהרי טושנד שברומניה, דרך שדה התעופה של בוקרשט – למילאנו ומשם לליוויניו רבתי, הייתי עייף מכדי לקלוט את העוצמה של המקום.<br />10 שעות מאוחר יותר, כשעל גופי מיטב בגדי החורף החמים שלי, יצאתי עם דרור פקץ' לרכיבה ראשונה בכבישי האיזור. דרור שהגיע לכאן לראשונה בשנת 1997, מכיר היטב את תנאי הרכיבה בגובה של ליוויניו ודאג להכין אותי לכך מבעוד מועד; "בעשר הימים הראשונים, לא תוכל ללחוץ כאן – All-Out " הוא התריע.</div><div dir="rtl" align="right">הרכיבה בתנאים של חוסר חמצן – בגובה של 2,000 מטרים מעל פני הים, תדרוש ממך זמן הסתגלות ארוך והרבה סבלנות". </div><br /><div dir="rtl" align="right"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5370976503885400466" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SomKrHMPCZI/AAAAAAAAAQs/KFWhss6nX2Q/s400/DSCF4272.JPG" border="0" /></div><div dir="rtl" align="right">אני הנהתי בראשי בהסכמה של מי שעדיין לא יודע מה מחכה לו ועקבתי אחריו במורד הכביש המוביל אל הכיכר המרכזית של ליוויניו. בזווית העין עוד הספקתי לקלוט חבורה של רוכבי דאונהיל עתירי מגנים שהתאספו בבסיס רכבל הסקי. כששאלתי את דרור על פשר המהומה, הוא הסביר לי שמסלול ה-First Ever המפורסם של האיזור הוא Must אפילו עבור כבישון כמוני. "יעוף לך הת'חת שלך" הוא קבע בביטחון וקרץ.<br />דקות ספורות מאוחר יותר, כבר הגענו למקטע האספלט שיהפוך בשבועות הקרובים לביתי השני; "כביש הגלריות" כפי שהוא קרוי בפי המקומיים. מדובר בקטע כביש מישורי בן 9 קילומטרים. כפי הנראה – מקטע המישור הארוך ביותר באיזור, שמתחיל בליוויניו ומסתיים במעבר הגבול לשוויץ. בכל בוקר - נפגשים על הכביש מאות רוכבי אופניים מכל קצוות העולם, שמתקבצים לבסוף לכמה דבוקות עיקריות. הרוכבים, ברמות השונות, משתמשים בכביש לחימום לקראת אימון העליות היומי, או סתם לרכיבת מישור לשם שחרור הרגליים.<br />המקצוענים שהגיעו לליוויניו כדי להתכונן לקראת ה-Vuelta a Espana, רוכבים בראש הדבוקות, מסובבים רגליים במהירות שיוט נוחה ונהנים מתשומת הלב של עשרות חובבים שמתבוננים בהם בהערצה. במחצית הדרך – לכיוון מעבר הגבול עם שוויץ, חלפה על פנינו דבוקת ענק עם עשרות רוכבים. ביניהם אני מזהה את רוכבי נבחרת גרמניה עד גיל 23 שהגיע לכאן כדי להתכונן לאליפות העולם.<br />דרור, שכבר הספיק להתרגל למחזה המדהים, הופתע לראות אותי מתרגש כל כך. "אתה קלטת את זה??" שמעתי את עצמי קורא בהתלהבות; בעוד קאדל (http://www.cadelevans.com.au/) בכבודו ובעצמו חלף מולינו, רכון על אופני הנג"ש האווירודינמיים שלו.<br />דרור הנהן לעברי בשיעמום, של מי שכבר הספיק להתרגל לתופעה. דקות ספורות מאוחר יותר, הוספתי ל"רשימת הנוכחות" שלי גם את מייקל רוג'רס, מרקו פינוטי ודניאלה בנאטי. אלה, בצירוף הנוף המטריף של אגם ליוויניו וההרים הנישאים מכל עבר, גרמו לי לתהות האם החלום הזה באמת קורה. "איך חוזרים מכאן לאימוני הבוקר השגרתיים על כביש נשר-לטרון?!" הרהרתי בתסכול...<br />אחרי שהשלמתי כמה שעות שינה חסרות, יצאתי עם דרור וחברתו – מעיין, לסיבוב היכרות ראשון בעיר. 5 דקות הליכה במדרחוב המקומי, הבהירו לי מעבר לכל ספק שהגעתי לגן עדן. מסתבר שליוויניו היא "מובלעת" איטלקית באלפים השוויצריים, ולכן כל המוצרים הנמכרים כאן בחנויות פטורים ממע"מ. חנויות הנישה שבעיר מוכרות מוצרי חשמל, משקפי שמש, איי-פודים, טלפונים, פאקטים של סיגריות ואלכוהול במחירי רצפה; מי אמר דיוטי פרי להמונים ולא קיבל??<br />אבל מעבר לכך, הדבר שמשך את תשומת ליבי בליוויניו יותר מהכל, היא העובדה שכולם כולל כולם כאן: רוכבים.<br />רוכבי כביש איטלקיים מגולחי רגליים מסתובבים במדרחוב בשעות אחה"צ, משקיפים ביהירות על חבורה של רוכבי דאון-היל שירדה לפאב המקומי כדי לתדלק קצת אלכוהול בין הראנים. <img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5370974790263925986" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SomJHXdCbOI/AAAAAAAAAQk/e4Eo1VN7xZU/s400/P1010181.JPG" border="0" /><br />גרמנים בלונדיניים בטייצים מבוצבצים יושבים באחת הפיצריות, בעוד אופני השבילים שלהם שעונים על דלת הכניסה.. בכל מקום, נצפים רוכבים – בבגדי רכיבה, בקז'ואל, בחליפות "צבי-צב" שכבר ראו כמה סלעים מקרוב...<br />שש חנויות אופניים אחראיות כאן על אספקה שוטפת של חלקים וציוד לרוכבים חולי השדרגת וישנן אינספור אופציות של השכרת אופניים בכל הרמות. על הצד הגסטרונומי אמונות אינספור פיצריות, גלידריות ומסעדות מקומיות שישמחו להציע אוכל איטלקי משובח בכל שעות היום. <img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5374725924012159394" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SpbcwFnT8aI/AAAAAAAAAQ8/CSR0i1l9Zyg/s400/5928_122473917901_546797901_2284957_6692868_n.jpg" border="0" /><br />לקראת ערב, נפגשים כל הרוכבים כאן בפאב המקומי - Bivio, שם מתקיימים ערבי קריוקי ואומנים אורחים בכל ימי השבוע.<br />בימים שחלפו מאז הגעתי לליוויניו, אני מוצא את עצמי מתמודד בכל יום עם תחושות אשם קשות... "מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה?" אני שואל את עצמי בעודי יושב על המרפסת שבחדר בית המלון שלי ותופס קצת שמש של אחרי האימון. פתאום אני קולט שהיתרון של המקום הוא לא רק תנאי האימון המעולים בגובה רב, אלא גם הלגיטמציה, שלא לומר – הדרישה, לנהל כאן אורח חיים של ספורטאי מקצועני.</div></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-3659868728162300304?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-53502718897071540652009-08-17T17:37:00.010+03:002009-08-17T19:40:10.953+03:00<div align="right"> בשבועות שחלפו מאז שחזרתי מאליפות אירופה באופני כביש, התאמנתי בארץ ללא תוכנית אימונים מסודרת. </div><div align="right">למעשה, עבר כמעט חודש ימים, מאז המרוץ האחרון בו התחריתי (מרוץ הכביש ב"מכביה") וכמעט ששכחתי כבר מה זה מרוץ אופניים... </div><br /><br /><div align="right"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5370962936524056162" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 300px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/Sol-VY1OJmI/AAAAAAAAAQE/rjtPvVWcCSE/s400/danieal_081.jpg" border="0" /><br />בבוקר לח אחד בסוף חודש יולי, נחתתי במשרד של פסיכולוגית הספורט שלי – מיכל יערון.<br />בעודי גומע מהסודה הקרה ומתמסר למזגן, שאלה אותי מיכל "מה העניינים איתך ילד?".<br />התלבטתי לרגע מה לענות. האופטימיות שקרנה ממנה, איימה להדחיק את הטעם המר שאיתו הסתובבתי בפה כבר כמה ימים. למרות זאת, החלטתי לשתף אותה בכל הנאחס שעובר עליי.<br />"אין לי מושג מה יהיה איתי" שמעתי את עצמי זועק לעברה. מיכל ניסתה לברר למה כוונתי.<br />רוכב כביש חייב לשמור על רצף של תחרויות לאורך כל העונה – ממש כפי ששחיינים צריכים לשמור על 'תחושת מים', ואילו אני – "תקוע" בארץ בחום של יולי אוגוסט. במקום להתחרות אני נאלץ להתמודד עם ערימה של קשיים כלכליים ובירוקרטייה...<br />מיכל הרצינה באחת ואמרה לי: "ילד, אני מבינה אותך. זה מבאס וזה נאחס אבל זאת המציאות. הבחירה היא בידיים שלך. אתה יכול לבחור להילחם בכל הכוח או לבחור לוותר ולרחם על הקורבן שהפכת להיות. מה אתה מחליט?".</div><div align="right"> </div><div align="right">שבועיים מאוחר יותר - אחרי עוד כמה שיחות עידוד וגם הרבה לבטים וחששות, לקחתי הלוואה מהבנק והזמנתי כרטיסי טיסה לאירופה. "זאת הצהרת כוונות אמיתית" עודדה אותי מיכל. "אתה לוקח אחריות ומוכיח לעצמך ולעולם שלמרות כל הקשיים, אתה מאמין בכך שתצליח, וגם אני מאמינה בך".</div><div align="right"><br /></div><div align="right">ימים ספורים מאוחר יותר, קיבלתי את אישור הנסיעה לאירופה מהצבא, נפרדתי מהמשפחה והמראתי לאירופה. </div><div align="right"><br />בסוף חודש ספטמבר תערך אליפות העולם באופני כביש ב-Mendrisio, שוויץ ומטרת נסיעתי לאירופה היא להכין את עצמי לקראתה.<br />למרות שרשמית – אני עוד לא רשום לאליפות (בעקבות בירוקרטיות וקשיים שמערים ה-UCI על איגוד האופניים הישראלי), הגעתי לליוויניו כדי להתכונן למסלול העליות המפרך של מנדריסיו.<br />טרם הגעתי לליוויניו, טסתי לרומניה למרוץ קטעים בן 3 ימים יחד עם קבוצת העלית של "רוכבי ת"א". הטור ברומניה, היה לי קשה ומאתגר. החודש בארץ שבו לא התאמנתי בצורה סדירה, בהחלט נתן בי את אותותיו.<br />אם באליפות ישראל אליפות אירופה הרגשתי חלק אינטגרלי מהמרוץ, הרי שכאן נאבקתי כדי להחזיק את הקצב הגבוה של הפלוטון. חרקתי שיניים וניהלתי מלחמת הישרדות מתמשכת.<br /></div><div align="right"><br /></div><div align="center"></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5370962798791397602" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 279px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/Sol-NXvMkOI/AAAAAAAAAP8/tIx6R8om7AM/s400/danieal_065_edited.jpg" border="0" /><br /><p align="center">בקטע ה-Pav'e באליפות אירופה<br /></p><br /><br />מבין 8 הרוכבים הישראלים שזינקו למרוץ, רק ניב ליבנר ואני הגענו אל קו הסיום בסוף השלב האחרון. תחושה של סיפוק מלאה אותי על כך שעשיתי זאת, למרות הכושר הלקוי שאיתו זינקתי למרוץ, ויחד עם זאת – ידעתי שעבודה רבה עוד לפניי. המרוץ ברומניה היווה אינדיקציה עבורי ליכולות שאני חסר ובמה עלי להתמקד בחודש וחצי שנותר עד אליפות העולם.<br />בכל יום שחולף, מאז הגעתי לליוויניו, אני מביט אל עבר הפסגות הנישאות אל על.<br />Passo Stelvio, Passo Gavia, Passo Bernina... אינספור מסלולים שקורצים למי שאהבת הטיפוס בדמו. הפיתוי לעזוב את כביש הגלריות היומיומי ולצאת למסע טיפוס הירואי שכזה, הוא גדול.<br /><br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5370972643408441042" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SomHKZyzbtI/AAAAAAAAAQc/YzX0D-OTEbw/s400/6260-RoadToPassoDiStelvio.jpg" border="0" /><br /><div align="center">בתמונה: עליית ה- Stelvio האימתנית...</div><br />למזלי – יש לי כאן את דרור למוד הנסיון, שבנה עבורי תוכנית אימונים ספיציפית לשיפור הדרגתי בכושר. "אם תתן לאגו שלך להשתלט ותסחט את עצמך בשבוע הראשון פה, לא תחזיק הרבה" הוא מאיים.<br /><br />"נו טוב" אני מתרצה ויוצא לעוד רכיבה על גדת האגם של Livigno...<br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5370966713669640338" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 301px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SomBxPy54JI/AAAAAAAAAQM/F_OOiEo8ZGc/s400/1166LagoLivigno.jpg" border="0" /><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-5350271889707154065?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-43155508614378009242009-05-06T18:14:00.016+03:002009-05-07T02:07:47.340+03:00ביום שישי בבוקר, אחרי שהתאוששתי מהנסיעה הארוכה לשוויץ, נסעתי עם מאורו לטור דה רומנדי. כשהגענו לבית המלון שבו התארחה הקבוצה, פגשנו את אורי גייגר ואשתו קארן, שנענו להזמנת מאורו ובאו לבקר את הקבוצה במרוץ.<br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5332837171189331378" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SgILJxG9NbI/AAAAAAAAAOU/65YyI8w353Q/s400/IMG_1441.JPG" border="0" /><br />הטור דה רומנדי (<a href="http://www.tourderomandie.ch/">http://www.tourderomandie.ch/</a>) הוא מרוץ שלבים בן שישה ימים בין לוזאן לז'נבה שבו לקחו חלק כל קבוצות הפרו-טור, כהכנה אחרונה לפני הג'ירו ד'איטליה.<br />בארוחת הצהריים של לפני הסטייג', פגשנו את רוכבי הקבוצה שהתכוננו לנג"ש הקבוצתי.<br />ריקרדו סרנו, הרוכב הספרדי החדש של הקבוצה ניצח את השלב הראשון של המרוץ ועתה היה מדורג במקום השני הכללי. המתח באוויר לקראת השלב שעתיד היה לשנות את הדירוג הכללי הורגש היטב. אפילו Juanjo cobo ו-Iker Camano שבימים רגילים הם הליצנים של הקבוצה, נראו רציניים למדי. לעומתם, המנהלים הספורטיביים - Stefano Zanini ו-Daniele Nardello השתדלו שלא להוסיף על המתח הקיים ושמרו על אווירה קלילה ומבודחת.<br />כשהגענו לאזור הזינוק, הסואנירים והמכונאים של כל הקבוצות עמלו על הרכבת האופניים על מכשירי הטריינרים הנייחים. מתוך האוטובוסים הצבעוניים, הגיחו כוכבי הפרו-טור מהקבוצות השונות. הנה קאדל אוונס, והנה קרלוס ססטרה ומארק קאוונדיש ועוד ועוד...<br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5332838014411864066" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SgIL62W3-AI/AAAAAAAAAO8/VzatxqcANUg/s400/IMG_1494.JPG" border="0" /> הרוכבים של פוג'י סרווטו יצאו מהאוטובוס לבושים לחימום ומאורו הזמין את אורי להתחמם איתם על הטריינר. <div><div><div><div><div><p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5332837001518494114" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 300px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SgIK_5CRsaI/AAAAAAAAAOM/Yz8BL_MpfUY/s400/IMG_1438.JPG" border="0" /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5332837334333936226" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 300px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SgILTQ3qUmI/AAAAAAAAAOc/UEMU45Av76E/s400/IMG_1462.JPG" border="0" /></p><p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5332837514940277394" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SgILdxrkYpI/AAAAAAAAAOk/oUMMtQcyqME/s400/IMG_1464.JPG" border="0" /></p><p>לקארן, כל סצינת הרכיבה הייתה חדשה לגמרי ואני מצאתי את עצמי מותקף בשאלות: "מותר להם לרכב עם מוזיקה?" "כמה קבוצות יש?", "למה הם מורידים שיערות ברגליים??", לא חלף זמן רב עד שהיא צברה ידע מעמיק בתולדות הענף; "אמנם יש להם שרירים מרשימים ברגליים, אבל הרכיבה הזאת עושה להם גוף ממש לא יפה!" היא קבעה נחרצות.<br />על קו הזינוק לנג"ש הקבוצתי התחוללה דרמה קטנה. אנחל גומז - המוכר גם בשם החיבה "Litu", שבר את המעביר האחורי באופני הנג"ש שלו. בהעדר אופני נג"ש חלופיות, הוא נאלץ לזנק עם אופני הכביש הרגילים. זה היה סימן לבאות. חמישה קילומטרים אחרי הזינוק, נשר Ermano Capelli ואיבד את הקבוצה שדהרה במעלה ההר. Alvero Crespi - המנג'ר של הקבוצה, נסע מאחוריו ברכב הליווי וקילל באיטלקית. שני קילומטרים מאוחר יותר, היה זה Juanjo Cobo שלא הצליח להחזיק את הקצב הגבוהה ונשר גם הוא. </p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5332837686319458546" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SgILnwHjKPI/AAAAAAAAAOs/5P3c5VpXUC4/s400/IMG_1474.JPG" border="0" />חמישה רוכבים נותרו מקדימה. באחת הגבעות התלולות על המסלול, Iker Camano נעצר במקום אחרי שנפלה לו השרשרת. החלפה איטית מידי של האופניים עלתה לקבוצה (שחיכתה לו) ב-40 שניות יקרות מפז. מאותו הרגע דהרו הרוכבים אל עבר קו הסיום בנסיון לצמצם את הנזק שנגרם. בסיום היום, ריקארדו סראנו התדרדר אל המקום ה-24 בדירוג הכללי, 49 שניות מאחורי המוביל. בארוחת הערב בבית המלון, נראו הרוכבים רגועים. אמנם עבר עליהם יום רע למדי, אך מנקודת זמן זו ליום שעבר אין משמעות וכולם התרכזו בשלב של מחר. </div><div></div><div>בשבת בבוקר, נפגשתי עם אורי ומאורו בפתח המלון לאימון בכבישי האיזור.<img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5332837870027571026" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SgILyce-f1I/AAAAAAAAAO0/0ciWcFngTac/s400/IMG_1491.JPG" border="0" /> אורי, שרכב על האופניים האישיים של מאורו, הכתיב קצב גבוה בחימום וניכר שהוא עשה התקדמות משמעותית מאז הפעם האחרונה בה רכבנו יחד בארץ. מאורו לעומתו, ניסה להתרגל לתנוחת הרכיבה הזרה על אופני הפוג'י SL1 של David De La Fuente שפרש מהמרוץ יומיים קודם לכן. אני רכבתי על אופני הסקוט המוכרים שלי (הפוג'י נשארו בספרד) ונהנתי מכל רגע. בדרך חלפנו על פני אגמים וכפרים שוויצריים ציוריים. עדרים של באפלו שרועים בצידי הכביש השלימו את התמונה הפסטוראלית. מידי פעם, מאורו נתן לאורי תרגילים ספיציפיים: אימון כוח על פלטה בעלייה, דיווש עגול, מנח נכון של הגב. באחת הגבעות נפתח מעט פער ביני לביניהם. מאחוריי נשמעה צעקה: "רן, סע! מאורו יתפוס אותך עד סוף הגבעה! סע!!" הבטתי לאחור וראיתי את אורי משועשע בעוד מאורו מתחיל להאיץ מאחור. מבלי לחשוב, קמתי מייד על הרגליים, והאצתי בכל הכוח. ידעתי שאסור לי לתת לו להגיע אלי... העלייה התעקלה שמאלה והתחלתי להרגיש אותו מתקרב. העליתי שני הילוכים וניסיתי להאיץ פעם נוספת. עכשיו מאורו כבר היה על הגלגל שלי. שמעתי אותו מתנשף. 50 מטרים נותרו עד סוף הגבעה ואני התפללתי שיגמר לו הכוח. להפתעתי (או שלא) הוא האיץ באחת וחלף על פניי כאילו עמדתי במקום. לזה קוראים נוק-אאוט. ברגע שאחרי הייתי מתוסכל מההפסד. מאורו סיפר שככה הוא גם עקף את דווידה קאסני כשניצח את האמסטל גולד רייס. הזכרתי לו שזה היה בשנת 1995 ושחלפו כמה שנים מאז...</div><div> </div><div>אחרי הרכיבה נסענו עם רכבי הקבוצה לאיזור הזינוק. קארן החליטה לוותר על הצפייה במרוץ לטובת שופינג אינטנסיבי בז'נבה. אורי נראה מודאג... השלב של היום צפוי היה להיות השלב הקשה והמכריע של המרוץ. אורי התלווה ל-Stefano Zanini (פעם מקצוען שניצח את האמסטל גולד, שלבים בג'ירו ובטור והיום דיירקטור ספורטיב של Fuji-Servetto) ברכב הליווי הראשון ואני נסעתי עם מאורו ואלברו קרספי לחלק לרוכבים בקבוקים בעליות. בנוסף לתוואי ההררי, מזג האוויר הגשום והקר הוסיף עניין נוסף למרוץ. בעלייה האחרונה של היום, Frederik Kessiakof - השוודי של הקבוצה שזה עתה עבר לרכיבת כביש מעולם אופני ההרים, תקף את הבריחה ונשאר לבדו מקדימה בפער של 30 שניות. בסוף העלייה הוא נתפס על ידי Roman Kreuzinger, Vladimir Karpets ו-Rein Taaramae שעבדו במשותף כדי לסגור אותו. באחת הפניות, 5 קילומטרים מקו הסיום הוא איבד אחיזה והשלישייה ברחה לו קדימה. את השלב הוא סיים במקום הרביעי. בדרך חזרה לבית המלון, סיפר לנו אורי שלא רק לקבוצה היה היום יום קשה. קארן חזרה מז'נבה עם שלל רב והוא מתחיל להבין שרכיבת אופניים זה עסק הרבה יותר יקר ממה שהוא תכנן...<br />גם למאורו ואלברו קרספי היו חרטות. אחרי ארוחת הערב בבית המלון הם ישבו עם דפי התוצאות והדירוגים. לולא התקלות באופניים בנג"ש הקבוצתי קסיאקוף היה מסיים על הפודיום בדירוג הכללי. את הפקת הלקחים מאתמול הם כבר ביצעו אך הם לא יכלו להניח למחשבה "מה היה קורה אם..."</div><p>ביום ראשון, השלב האחרון התחיל בשעות הבוקר ואורי ואני יצאנו לרכיבה מוקדמת במיוחד. בשעה שש וחצי בבוקר, ערפל הבוקר הסמיך עוד לא התפזר והקור השוויצרי חדר גם את הביגוד הטרמי ובגדי הרכיבה הארוכים. בלי מאורו הקצב נוח יותר ואנחנו סובבנו רגליים בקלילות לאורך הכבישים הכפריים המתפתלים. כשחזרנו מהרכיבה, עשינו צ'ק אאוט מהחדרים, ונסענו עם הרכבים לקו הזינוק של השלב האחרון. באיזור הפודיום - בו חותמים הרוכבים לפני השלב, התקיים הפנינג שלם עם הופעות תזמורת ודוכנים. אורי שלף כרטיסי כניסה לאיזור ה-VIP הסגור- שקיבל משרה - מנהלת יחסי הציבור של Credit Agricol (הספונסר של הטור) שאותה הוא הכיר, במקרה, בשלב של אתמול. מסתבר ששרה, בת לאם ספרדייה ואב איטלקי, התגוררה בישראל 8 חודשים ומדברת עברית. כשהיא שמעה שאורי הגיע לטור במיוחד מישראל, היא לא יכלה להסתיר את ההתלהבות שלה (שפחתה כשראתה אותו מלווה בקארן) ופינקה אותו בכרטיסי כניסה לאיזור ה-VIP. אחרי שנהננו מהמטעמים שארגנה לנו שרה, הלכנו לבקר את רוכבי הקבוצה שעסקו בהכנות אחרונות לקראת המרוץ. Iker Camano, הספרינטר של הקבוצה, ארגן את שאר הרוכבים הספרדים (Cobo, Ricardo Serrano ו-Litu) לתמונת פרידה משותפת מאורי וקארן. בהמשך היום הוא גם סיים 8 בספרינט הסיום - אחרי אוסקר פריירה האגדי.<img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5332838219950221394" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SgIMG0DCaFI/AAAAAAAAAPE/PZUTO6DXNqQ/s400/IMG_1510.JPG" border="0" /></p><p>אחרי שזינקו הרוכבים לשלב האחרון, נפרדתי ממאורו, אורי וקארן, ונסעתי לשדה התעופה של ז'נבה ממנו המראתי חזרה לספרד. על המטוס, חשבתי על החוויות שעברתי במהלך הסופ"ש בשוויץ. מהנסיעה הארוכה ברכב עד לביתו של מאורו, דרך שלבי המרוץ, הרכיבות, ההמצאות בקרבת הצוות המקצועי והרוכבים... בשונה מהביקור שלי בג'ירו בשנה שעברה, הפעם נראה היה לי שהרמה הזאת - של המקצוענים, היא במרחק נגיעה ממני. זה היה מאין "זריקת מוטיבציה" עבורי - להשקיע את המעט שחסר כדי להגיע לשם ולהיות מקצוען בעצמי.</p></div></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-4315550861437800924?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-19471302861938470682009-05-05T23:36:00.011+03:002009-05-06T16:39:19.262+03:00<a href="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SgGMtr37QiI/AAAAAAAAANk/UsIEGcjgq74/s1600-h/IMG_1017.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5332698150282674722" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SgGMtr37QiI/AAAAAAAAANk/UsIEGcjgq74/s400/IMG_1017.JPG" border="0" /></a> את אורי וליאור פגשתי לראשונה לפני שלושה חודשים. היה זה בוקר קר של סוף ינואר.<br />כשהגעתי למקום המפגש בו קבענו - תחנת הדלק של נחשון, אורי היה שם לפניי. בשעה 06:15 בבוקר הוא כבר הספיק לפרוק את אופני הטארמק SL שלו מבגאז' המרצדס. ליאור הגיע עשר דקות מאוחר יותר באלפא רומאו שלו - והוריד את אופני ה-BMC החדשים שלו ממתקן הגג. הבנתי שהולכת להיות לי חוויה מעניינת...<br /><div dir="rtl" align="right">את החיבור בינינו עשה אילן אולמן - שכותב להם את תוכנית האימונים לקראת המרוץ אליו הם מתכוננים, הטור טראנס אלפ. אילן הציע לי להדריך אותם בשבועות שלפני הנסיעה שלי לתחילת עונת המרוצים באירופה. "הם מתאמנים מאוד מוקדם בבוקר, ככה שתוכל להספיק את האימון שלך וחוצמזה אתה תראה - הם לא חבר'ה רגילים. תהיה לך היכרות מעניינת" הוא אמר. </div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right">לקראת האימון הראשון שלנו, קראתי באינטרנט על המרוץ הזה. הטור טראנס אלפ הוא מרוץ קטעים בן 7 ימים בו עוברים הזוגות שמתחרים בו למעלה מ-900 קילומטרים ו-17,000 מטרים של טיפוס אנכי מצטבר. למעשה, זה הוא המרוץ החובבני הקשה ביותר בעולם. </div><div dir="rtl" align="right">לאורך שלבי המרוץ, עוברים המתחרים בין הרי האלפים שבגרמניה עד פסגות הדולומיטים באיטליה ובדרך הם "תופרים" כל עלייה אפשרית. מדובר בהתמודדות בלתי פוסקת עם טיפוסים תלולים, מורדות מתפתלים ותנאי מזג אוויר קיצוניים. בנוסף לכושר הגופני ולחוסן המנטלי, נדרשים הזוגות שמשתתפים בתחרות הזאת לסבלנות, תמיכה הדדית ויכולת עבודה בצוות מהרמה הגבוהה ביותר. מעבר לכך, האתגר הזוגי - לעבור את כל שלבי התחרות כזוג על מנת לסיים את המרוץ, הופך את התחרות לאתגרית פי כמה. </div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5332698397432531874" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SgGM8ElCy6I/AAAAAAAAANs/Yk4_6TfPKLI/s400/IMG_1007.JPG" border="0" />באימון הראשון שלנו, למדתי עד כמה האתגר שהציבו לעצמם אורי וליאור אינו מובן מאליו.<br /><div dir="rtl" align="right">בעוד שליאור הוא בעל נסיון בתחרויות סבולת (ריצות ארוכות וטריאתלון) ומחלק את זמנו בין האימונים לקראת הטראנס אלפ והמשפחה, אצל אורי המצב הוא שונה. את אימוני הרכיבה הוא החל רק חודש לפני האימון הראשון שלנו יחד. את זמנו הוא מחלק בין ניהול של מספר חברות השקעות בתחום הטכנולוגיה הרפואית, האימונים לקראת הטראנס אלפ ומשפחתו. </div><div dir="rtl" align="right">שני סיבובים ביער מגינים הבהירו לי את יחסי הכוחות ביניהם. אורי חסר נסיון ברכיבה, אך מגיע מרקע של אופנועים ומשכיב את האופניים בירידות המפותלות כאילו אין מחר. הוא מרבה לרכב בעמידה, צמא לשינויי קצב ולספרינטים. ליאור לעומתו - יותר שקול. שומר על קצב אחיד ומחשב את מאמציו. באימון הראשון, חלפה בי מחשבה שהביחד שלהם הוא כמו זוגיות של ספרינטר ורץ למרחקים ארוכים.</div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right">בשבועות שחלפו למדתי להכיר איכויות נוספות שלהם. חוש ההומור, הפרגון והאחריות ההדדית של שניהם, עשו את האימונים איתם לחוויה מיוחדת. </div><div dir="rtl" align="right">באחת הרכיבות, הצטרפנו לכמה זוגות אחרים שמתכוננים לטור טראנס אלפ. בתוך הפלוטון הרבגוני שכלל זוגות ברמות שונות, אורי וליאור נשארו יחדיו בכל שלב. ביחד בעליות, ביחד בירידות, ביחד במישורים אל מול הרוח והגשם והקור. כשליאור הסתבך עם השרשרת שנפלה, עצר איתו אורי מייד. כשאורי התעייף אחרי יום ארוך בגשם, שלף לו ליאור ג'ל ודאג שישתה ויאכל. התקשורת ביניהם - שנעה בין בדיחות גסות להבנה עמוקה חסרת מילים, היא סוד הקסם שלהם.<img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5332698515238725410" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 300px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SgGNC7cOpyI/AAAAAAAAAN0/EAJuCzmcNMg/s400/IMG_0997.JPG" border="0" />כשסיפרתי עליהם למאורו ג'יאנטי, הוא התלהב מהסיפור האנושי של אורי וביקש לשמוע עוד על ההכנות שלהם למרוץ. גם הוא - בעלים של קבוצת פרו-טור מקצוענית, לא פוגש בכל יום מנהל מצליח ואיש משפחה שהחל לרכב רק לפני ארבעה חודשים כדי להתחרות בטראנס אלפ הקרוב. מאוחר יותר, בשיחת ועידה בסקייפ, הוא הציע לאורי את התמיכה הלוגיסטית של קבוצתו 'Fuji-Servetto'. "אנחנו נתמוך בך ובשותף שלך כאילו הייתם חלק מהסגל המקצועני של הקבוצה" הוא אמר לו. </div><div dir="rtl" align="right">מאורו, שמבין את הקשר ההדוק שבין הרוכבים החובבים לעשייה של קבוצתו המקצוענית, מעוניין לסייע לאורי וליאור בהתמודדות שלהם בטור טראנס אלפ. </div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5332698683775454962" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SgGNMvShDvI/AAAAAAAAAN8/X_5_yISzxyI/s400/IMG_0964.JPG" border="0" /></div><br /><br /><br /><br />הוא מאמין שהסיפור האנושי של אורי הוא בעל פוטנציאל לחשיפה תקשורתית רחבה ומעוניין ש- 'Fuji-Servetto' תתמוך בו ותהיה חלק ממנה.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-1947130286193847068?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-66994761801851934812009-05-05T00:37:00.012+03:002009-05-06T14:06:45.521+03:00מאורו התקשר והציע לי לבוא לטור דה רומנדי; "אורי גייגר מגיע לביקור ואשמח אם תבוא גם" הוא אמר. לתומי חשבתי שמדובר בשעתיים של טיסה פנימית באירופה. כמה שעות מאוחר יותר, התברר לי שלמאורו היו תוכניות אחרות...<br /><br />הוא ביקש ממני ש"אקפיץ" את אחד הרכבים החדשים של הקבוצה - Audi Q7 לביתו שבשוויץ וכשמנהל הקבוצה מבקש, אני לרוב נענה בחיוב.<img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5332087782963037730" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/Sf9hloa2RiI/AAAAAAAAANM/2aQOvVIQsb0/s400/Tour+de+Romandie+09+005.JPG" border="0" /><br /><br />כך, מצאתי את עצמי בשעת בוקר מוקדמת, עושה את הדרך הארוכה מדירת הקבוצה בסנטנדר אל עבר ביתו של מאורו - שבמנדריסיו, שוויץ. כמה ארוכה? כ-1,500 קילומטרים ו-4 מדינות אבל מי סופר...<br />את הרכב העמסתי ערב קודם. מזוודות, זוג אופניים, סנדביצ'ים ובקבוק שני ליטר של Coca Cola Zero שנועד לספק לי את מנת הקפאין הדרושה כדי לעבור את השעות המתות בדרכים.<br />אבי התקשר בדאגה וביקש לוודא שאני מכיר את ציר הנסיעה. ניב הרגיע אותו ואמר שהחבר'ה באאודי התקינו אחלה GPS ברכב, ובכלל - שיהיה בסדר. מזל שהוא מנוסה בהתנהלות מול תסמין ה"אמא הפולניה".<br /><br /><br />את השעות הראשונות העברתי בנהיגה מהוססת, חוצה את כבישי חבל הבסקים ההרריים ומנסה להתרגל למימדי הרכב העצומים. בכניסה לבילבאו - בירת הבאסקים, תנועת הרכבים הערה האטה את קצב הנסיעה שלי ואת זמן ההגעה המשוער ליעד. "רק עוד 13 שעות על הכביש" ניסיתי להרגיע את עצמי לשווא.<br />המשך הדרך לכיוון צרפת עוברת עלי בנעימים. השלטים בצד הדרך, כתובים בבאסקית מעוטרת באותיות הלטיניות-X ו-Z ובהברות בלתי אפשריות לביטוי בקול. נופי החופים - בואך סאן סבסטיאן נשקפים אלי מחלון המכונית ואני כמעט מתפתה ליסוע לתפוס קצת שמש חורפית על החוף. אני ממשיך בכבישים המתפתלים במעלה ההרים. ברקע מתנגן לי הדיסק שהכין לי ניב אמש. שלמה ארצי שר על ארץ חדשה ואני חולף על פני שלט שמברך אותי על הגעתי לצרפת. אני מעט מתרגש מהביקור הראשון שלי בארץ הקוראסון. הרי הפירנאים נישאים בגאון מימיני ואני חושב על כך שאולי בעוד כמה שנים אזכה לחצות אותם על אופניים במהלך מרוץ הטור דה פראנס... מאחורי מושב הנהג הכל נראה בהישג יד.<br /><br />הדרך מתמשכת לכיוון טולוז ומשם למרסיי ולקוט' דה אזור. אני מכסה מאות קילומטרים במאמץ של לחיצה עדינה על דוושת הגז. חולף על פני נופים ואתרים מדהימים אך לא עוצר כדי להינות מהנוף. נצמד לתוכנית המקורית - עצירות קצרות לתדלוק, ושתן בלבד. אני רוצה להגיע לאיטליה עוד לפני רדת החשכה ואין לי זמן להתמהמה.<br /><br />הדרך מפרובאנס לניס עוברת לי בעצלתיים. אני שומע בלופ את ארבעת הדיסקים שניב הכין לי; שלום חנוך, יוני בלוך, ג'ון בון ג'ובי ומאור כהן מנעימים את זמני. אני מתופף על ההגה ובודק את אופציות כוונון מושב העור האינסופיות של האאודי. "אם כבר לעשות מסע שכזה, אז רק ברכב הזה" אני מהרהר בליבי. צג ה-GPS מראה שנותרו לי עוד כ-100 קילומטרים עד ההגעה לניס (Nice) אך אני כבר רואה באופק את הים. עוד כביש אגרה ועוד אחד ועוד ועוד. נראה לי שהצרפתים האלה מצאו חלופה די נחמדה לשיטת המיסוי הישראלית... עברתי כבר למעלה מחצי הדרך ואני מרגיש טוב וערני מאחורי ההגה. כנראה שהקפאין שבקולה עושה את העבודה. אני מקפיד שלא לעבור את מגבלת המהירות המותרת (130 קמ"ש). הרכב הזה יכול להגיע למהירויות אדירות, אך עלי לעמוד בפיתוי, שכן בכל כמה קילומטרים אורב לו גלאי מהירות תורן.<br /><br />ביציאה מהעיר ניס - לכיוון מונקו, עוצר אותי שוטר גבולות. הוא מתעניין בצרפתית (ואחר כך בגרמנית ולבסוף באיטלקית, עד שאני מבין) האם הרכב שייך לי. בתמימות אני משיב לו - שלא ומייד חולפת מחשבה בראשי - שכרגע סיבכתי את עצמי כהוגן...<br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5332097963643177842" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/Sf9q2OaJC3I/AAAAAAAAANU/Mi6UHZxCrh8/s400/Tour+de+Romandie+09+004.JPG" border="0" /><br />הוא מצידו משחרר אותי בחיוך לדרכי.<br />מספר רגעים לאחר מכן אני מגלה שהג'יפ היוקרתי הזה שבו הזדמן לי לנהוג הוא בגדר "רכב משפחתי" בנוף של מונקו. כשמימיני קו החוף המחבר בין מפרץ ניס לחופי איטליה, אני שומר על נתיב הנסיעה האמצעי ונזהר מרכבי היוקרה שעוקפים אותי במהירות מסחררת. פרארי, יגואר, פורש, אלפה רומאו סופר-משודרגת, עוד פרארי. עוד פורש... המקומיים כאן נוהגים במהירות מסחררת ואני מרגיש כמי שנקלע בטעות למסלול מירוצי פורמולה 1 בעודו נוהג בחיפושית.<br />זו כבר שעת בין ערביים ואני חולף על פני מפרץ סן רמו, חושב על כך שנותרו לי עוד למעלה מ-250 קילומטרים עד מילאנו. הייתי נותן הרבה כדי לרכב את זה בכיוון ההפוך...<br />הכבישים המתפתלים והעייפות המצטברת נותנים בי את אותותיהם ואני מחליט לעצור בהזדמנות הקרובה לאספרסו.<br />היחס החם של המלצרית האיטלקייה ב-Segafredo שבו אני מזמין את הקפה, גורם לי לתהות האם זה הרכב או אני?!<br />אנחנו מפתחים שיחה נימוסים באיטלקית ואני מציע לה להצטרף אלי אך היא מתנצלת שעליה להמשיך לעבוד. "Cevediamo a pronto" אני אומר לה, ויודע שאין סיכוי שנתראה בקרוב, אך יחי הספק...<br />אני נכנס חזרה אל הג'יפ, משחרר את בלם היד - (שברגל) ומתניע. החושך כבר ירד ואני נוסע לאט מתמיד, נזהר בחציית המנהרות האינסופיות ומזכיר לעצמי שאני כבר עייף ושעלי להגיע בשלום. אני מחליף את השירים העבריים שכבר למדתי בעל פה, בתוכניות ערב של תחנת הרדיו Rai. אינטר משחקת מול נפולי, האפיפיור מברך את בני עמו לרגל חג הפועלים ואני כבר 13 שעות על הכביש ונותרו עוד שעתיים וחצי לפחות עד סיום המסע הזה...<br />אני מגיע למילאנו ויוצא מכביש האגרה, לא לפני שאני משאיר שם את התקציב השנתי של הקבוצה המקצוענית. אני עולה על כביש ראשי אדיר בן 15 נתיבי נסיעה מינימום, מנסה להבין את ההוראות שמשגר לי הקול הנשי של ה-GPS, ותוך כדי גם לא לעשות תאונה. הזמן עובר לי בעצלתיים ואני כבר קצר רוח ורוצה כבר להגיע... את מאורו אני פוגש ביציאה מ-Chiasso, לפני מעבר הגבול בין איטליה לשוויץ. אחרי פגישה חמה וחיבוק, הוא מוודא שמצב הערנות שלי טוב ושאני כשיר לנהיגה. הוא מורה לי ליסוע אחריו. אנחנו עוברים את ביקורת הגבולות של שוויץ בלי אירועים מיוחדים וממשיכים - לכיוון מנדריסיו. אני כבר מתחיל להריח את הסוף אך מזכיר לעצמי להיות ערני - שכן אני כבר עייף מאוד והסכנה גדולה.<br />כשלבסוף אנחנו מגיעים לביתו של מאורו, אני משחרר אנחת רווחה קטנה. גם אם לא הסכמתי להודות בכך בפני אבי בליל האתמול, המסע הזה היה גדול עלי בכמה מידות וכלל לא טריוויאלי שעברתי אותו בשלום.<br />כשיצאתי מהבית בבוקר המחרת, נחשפתי לנוף המדהים של מחוז Ticino בו גר מאורו. "יש דברים שצריך להתאמץ בשבילהם" חשבתי לעצמי. המקום המדהים הזה היה שווה את הנסיעה!<br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5332117695531263762" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/Sf98yxa3JxI/AAAAAAAAANc/MEYpJa6hMiQ/s400/Tour+de+Romandie+09+007.JPG" border="0" /><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-6699476180185193481?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-46374346515452940682009-03-23T00:28:00.012+02:002009-04-06T20:01:46.829+03:00בחודש האחרון נחשפתי לתופעה שנקראת ג'וני ווקר.<br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5316146261960977938" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/Sca-2-40bhI/AAAAAAAAAM4/q50vK4IgSOA/s400/DSC00061.JPG" border="0" /><br />ג'וני ווקר (כן, השם הוא Johnnie Walker - כמו הוויסקי המפורסם) הוא רוכב אופניים אוסטרלי בן 22 שגדל במשפחה של ספורטאים.אחיו הבכור – רובי, הוא גולש סנובורד מקצועני שחי בארה"ב. אחיו השני – וויליאם (אלוף אוסטרליה לשעבר) רוכב בקבוצה המקצוענית של "Fuji-Servetto" וחי באיטליה. אחיו הצעיר – ניק, רוכב בקבוצת הקונטיננטל של "Cinelli" בבלגיה.<br />אביו ואימו שחיים במלבורן אוסטרליה, פוגשים את ילדיהם כשהם באים לחופשת מולדת בקיץ, שמתחיל שם<br />באוקטובר.<br /><br />בשבועות שקדמו לנסיעה לספרד, תהיתי איך זה יהיה, לחלוק דירה עם רוכב אוסטרלי ועוד עם אחד בעל "ייחוס" שכזה.<br />התכוננתי למפגש עם מבטא זר, קנגרואים, דובי קואלות ושאר סממני תרבות שקיימים רק בחצי השני של הכדור.<br />בעוד שאת ספרד ואת הרוכבים הספרדים למדתי להכיר היטב בשנה שעברה, ג'וני ווקר, היה עבורי פתח אל תרבות זרה ורחוקה. כמה שבועות של רכיבות משותפות ומגורים יחד בדירת הקבוצה איפשרו לי להכיר את האוסטראלי עם השם "המפוצץ"; ג'וני בחור ייחודי.<br />אפשר לאהוב אותו, או לא, אבל אי אפשר להתעלם ממנו. החיוך התמידי שלו ומראה "ילד השמש" הבלונדיני שהגיע מאוסטרליה, בולטים במיוחד בנוף האירופאי. בין יתר כישוריו, ג'וני גם מנגן על גיטרה, מבשל בחסד ומסוגל לפתור את ה-Rubik's cube (קובייה הונגרית) שהוא נושא עימו לכל מקום - תוך דקות ספורות. בעולם האופניים, שמו של ג'וני התפרסם בזכות הישגיו במרוצים יוקרתיים כמו ה-Tour de Langkawi וה-Circuito Montanes.<br />הוא מחזיק בנתוני צריכת החמצן המירבית (Vo2MAX) הגבוהים ביותר שנמדדו אי פעם במכון לרפואת ספורט של MAPEI במילאנו ושייך לדור של אוסטרלים צעירים (שכולל גם את האחים קמרון וטרוויס מייר וג'ק בוברידג') שמככבים באליפויות העולם בוולודרום ובמרוצי הכביש החשובים ביותר. מזה זמן שהוא מסומן כאחת ההבטחות הגדולות של נבחרת אוסטרליה.<br /><br /><br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5316145801461489522" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/Sca-cLZL33I/AAAAAAAAAMw/Nh6LTHMIocQ/s400/DSC00055.JPG" border="0" /><br />מה שמבדיל את את ג'וני ממרבית הרוכבים שיצא לי להכיר - היא היכולת שלו להסתדר ולהתאים את עצמו לסביבה. באמצעות שימוש בחוש הומור, שפת גוף ו"שפת הרוכבים הבינלאומית" , התחבב ג'וני על הספרדים המקומיים. מיותר לציין שהידע של בספרדית שואף לאפס וגם שהספרדים מצידם - לא בקיאים במיוחד באנגלית...<br />החברותיות של ג'וני והרזומה העשיר שלו - שכולל הישגים מרשימים במרוצים המקומיים הבכירים ביותר עשו את ההתאקלמות למהירה במיוחד...<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-4637434651545294068?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-88070484644810534892009-03-16T11:46:00.003+02:002009-03-16T12:01:24.079+02:00בסוף לא התעוררתי.<br />כל ההכנות, האישורים, הסידורים, והקשיים הבלתי מתוכננים של הרגע האחרון הושלמו בהצלחה.<br />ורק אני לא התעוררתי. לטיסה.<br /><br />הטלפון צלצל. זינקתי מהמיטה בתחושת אשמה בלתי ברורה. "יכול להיות שכיביתי את השעון המעורר?!" אני נזכר כעת ששאלתי את עצמי. עניתי לניב שבירך אותי ב"בוקר טוב" מלא אנרגיות.<br />מבט חטוף אל עבר השעון הבהיר את גודל האסון. 03:32 AM. והטיסה בחמש וחצי...<br />נדרשו לי שבע דקות תמימות כדי להתלבש, לשים עדשות מגע ולצאת אל צינת הלילה. ברחבת החניה מצאתי את אימי האהובה מעמיסה את מזוודותיי אל בגאז' הרכב. אין כמוה!<br />את 15 הדקות הבאות העברנו בטיסה-צמודת אספלט אל נתב"ג. בחמישה לחמש פגשתי את ניב בתור לצ'ק אין.<br />נשמתי לרווחה.<br /><br />כשהמתנתי בתור לבידוק הדרכונים, תהיתי איך זה יהיה השנה.<br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5313720395008385394" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/Sb4gi8Q5IXI/AAAAAAAAAMg/KiojwGiVMww/s400/DSC00047.JPG" border="0" />נזכרתי בפגישה הראשונה שלי עם ניב – בקיץ של שנת 2002 באוטובוס, בדרך ל"קייטנת הרכיבה" של איקי רהט באלרום.<br />אני הייתי ילד שמנמן וחסר ביטחון שעלה לבדו לאוטובוס מבלי להכיר אף אחד. וניב, ניב היה ונשאר אותו ניב. תמיד סקרן, חריף, צמא לידע.<br />אז עוד לא הכרתי אותו. מבלי לקלוט את גודל הטעות, נקלעתי לעימות מילולי עימו על טיבן של קסדות "ג'ירו". בתור הבעלים של קסדת רכיבה חדשה דנדשה של החברה, מיניתי את עצמי לנציג הרשמי שלה באוטובוס.<br /><br />ניב, שבמהרה התגלה כמי שאוהב אופניים לא פחות מרכיבה, המחיש בפניי את מה שהבנתי רק שנים מאוחר יותר. ידע תיאורטי הוא אינו תחליף לפרקטיקה.<br />ניב, שרכב במועדון "רוכבי ת"א" לצד טובי רוכבי העלית באותה התקופה ועבד בזמנו החופשי בחנות האופניים "כלנוע", ספג וחווה את כל מה שאני קראתי והתאמצתי לזכור משעות של גלישה בפורום האופניים המיתולוגי של "וואלה!".<br />כמובן שהוא צדק כשהראה לי שמערכת ההצמדה הפשוטה של הקסדה אינה מצדיקה את המחיר המופקע ששילמתי עליה.<br />אני זוכר ששנאתי אותו. הרגשתי מושפל אל מול מפגן הידע האדיר שלו ובעיקר – על כך שחשף את חולשתי בפני קהל הילדים הזרים לי באוטובוס.<br /><br />ברכיבה הראשונה שלנו יחד בקנטבריה נפל לי האסימון.<br /><div align="right">הביחד של ניב ושלי כאן בספרד, הוא סגירת מעגל עבור שנינו. כל אחד מאיתנו הגיע לנסיעה הזו עם מטענים משלו; מעגל חברים, תחומי עניין ועיסוק ששייכים רק לו. כל אחד מאיתנו, בדרכו שלו, עבר תהליך התבגרות ארוך מאז אותה נסיעה באוטובוס לאלרום. לימודים, צבא, תקופות ארוכות באירופה... האהבה המשותפת שלנו לרכיבה תחרותית, הביאה אותנו לזנוח את האגו בצד ולשתף פעולה.<img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5313721016825441218" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/Sb4hHItoa8I/AAAAAAAAAMo/6HoOGWsowkA/s400/288.JPG" border="0" /></div><div align="center">בפעם הראשונה בספרד - Vuelta a Toledo 2007</div><div align="right"><br />בזכות הביחד הזה, מתאפשר לי כעת לחלוק את חוויות היום-יום הפשוטות ביותר עם ניב. העליות היפיפיות של מחוז קנטבריה ועצירות הקפה במהלך הרכיבה הרבה יותר מהנות בשניים. אימונים בגשם ובכפור הופכים ממלחמת הישרדות חסרת אונים להתמודדות משותפת.<br />אנחנו מקלים אחד על השני במטלות הבית השונות, משתפים בתחושות, בפחדים, בתקוות. שומעים מוזיקה ישראלית בפול ווליום,קוראים לספרדים בשמות עבריים ומתכננים לפרק אותם יחד בתחרויות.<br /></div><div align="right">בביחד הזה יש גם הרבה מטענים. שנינו הישגיים באופיינו וחולקים חלום משותף – של קריירת רכיבה מקצוענית.<br />בעוד שמחוץ לרכיבה אנחנו חברים ושותפים לחיים, על האופניים כל אחד מאיתנו מביא לידי ביטוי גם את היצר התחרותי שבו שמבקש להשיג, לכבוש, לנצח...<br /></div><div align="right">כשעל כף המאזניים מונחים מאמצים גופניים ואמוציות לצד עבודת צוות והתמודדויות משותפות, שנינו עושים את המירב כדי לפרגן ולסייע ככל הניתן.<br />בינתיים, אנחנו מדרבנים אחד את השני באימונים, שוטפים יחד כלים במטבח ומתכוננים לתחרויות הקרבות ובאות.<br /><br />ד"ש מספרד – עד הפעם הבאה,<br /><br />רן מרגליות </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-8807048464481053489?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-72603439549932968332009-02-14T13:45:00.011+02:002009-02-15T22:13:58.958+02:00לאחרונה גיליתי שיש לי צורך בשליטה.<br /><div><div dir="rtl" align="right"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5302653195233070642" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 250px; CURSOR: hand; HEIGHT: 167px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SZbO_IT1DjI/AAAAAAAAAL4/T_TZQAc2PUo/s400/img_9460.jpg" border="0" /> הכול החל כשנשברה מסילת הפלסטיק המחברת את ה-Power control (מד הוואטים) היקר שלי, לתושבת שלו על כידון האופניים. </div><div dir="rtl" align="right">בהתחלה עוד ניסיתי, כמו כל ישראלי טוב, לתקן אותו בעצמי...</div><div dir="rtl" align="right">מה לא עשיתי?? הדבקתי בדבק שלוש שניות, חיזקתי את הקונסטרוקציה עם אזיקונים והנחתי תפילין; </div><div dir="rtl" align="right">"אם לא יעזור, בטח לא יזיק" חשבתי לעצמי. כשכל אלו לא עזרו, הבנתי שאין מנוס. </div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right">ניסחתי מייל דיפלומטי + תמונה ל-Bettina מחברת SRM - המייצרת את מד הוואטים שלי (ועכשיו גם הרוויחה פרסומת סמוייה - חינם אין כסף). בטינה הורתה לי בגרמנית נחרצת לשלוח את המכשיר לטיפול במשרדי החברה ואני נשבעתי בליבי שזו הפעם האחרונה שאני מקבל הוראה מבחורה גרמניה. </div><div dir="rtl" align="right">עוד באותו הבוקר, מיהרתי לסניף הדואר השכונתי והשבעתי את הפקידה החייכנית שתטפל היטב במכשיר האהוב (והאדום) שלי. <img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5302620078169467906" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 250px; CURSOR: hand; HEIGHT: 196px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SZaw3dolLAI/AAAAAAAAALw/2XIe_RayI_I/s400/Red_big.jpg" border="0" />ביציאה מהסניף, עוד הספקתי להגניב מבט דואג אל החבילה שבראש הערימה.</div><div dir="rtl" align="right">חצי שעה מאוחר יותר, על בגדי רכיבה, נוכחתי לגלות שאימון בלי פאוור קונטרול, הוא לא אימון. </div><div dir="rtl" align="right">הרגשתי כמו תינוק שלקחו לו את הצעצוע האהוב עליו. "לאן נעלמה תצוגת המהירות-סל"ד-דופק-הספק שלי?!?" ייבבתי בעודי מטפס את כביש 443. </div><div dir="rtl" align="right">מה שלא ידעתי אז, הוא שהגרוע מכל עוד לפני...</div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right">רצה הגורל ועוד באותו היום, קיבלתי SMS מחברי הטוב דרור פקץ' – שבישר "הר הבית בידינו". </div><div dir="rtl" align="right">זה כבר באמת היה יותר מידי. </div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right">דרור, שידוע כמי שאינו מסתפק במועט, עדכן אותי בשמחה כי הוא עתיד לקשט את אופניו במד הוואטים המתקדם ביותר שהגרמנים מ-SRM יודעים לייצר. פרגנתי לו בטלפון וקיללתי בלב. </div><div dir="rtl" align="right">אין צדק בעולם. בעוד מד הוואטים שלי מתלוצץ עם רופאיו בגרמניה ינחת זה של דרור בארץ... </div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right">שבוע לאחר מכן, נפגשתי עם דרור לאימון משותף. האחרון, התעקש לעדכן אותי בהספקי הוואטים שלו בכל רגע נתון, בעודי מתייסר אל מול התושבת הריקה על כידון אופניי.<img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5303118647558406754" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SZh2UBV4AmI/AAAAAAAAAMI/GfAYh27K_Xg/s400/DSCF4272.JPG" border="0" /></div><div dir="rtl" align="right">ולחשוב שעד השבוע שעבר עוד החשבתי אותו לחבר...<br /></div><br /><div dir="rtl" align="right">מקץ שלושה שבועות מיום ביקורי הראשון בסניף הדואר, דפק על דלת ביתי שליח של חברת UPS עם חבילה בידו. </div><div dir="rtl" align="right">בלב חושש, שילמתי לשליח הישראלי מהחברה האמריקאית, את החשבון על עלות המשלוח מגרמניה. </div><div dir="rtl" align="right">הפאוור קונטרול שלי, אדום מתמיד, נשלף מן החבילה והפגין אדישות אל מול התקרית הבינלאומית המתוארת.<br /><br />כשחיברתי אותו לתושבת הכידון, הרהרתי במצוקה שלי באימונים האחרונים. "מתי הספקתי לפתח תלות בצג הדיגיטלי המ....?"שאלת את עצמי.</div><div dir="rtl" align="right">ברכיבה הראשונה עם המכשיר האדום, התגלה הפתרון לבעייה; מסתבר שהגרמנים ב-SRM חיפפו ועשו חצי עבודה.</div><div dir="rtl" align="right">הם אמנם החליפו באחריות את מסילת הפלסטיק של הפאוור קונטרול, אך שכחו שצריך למצוא פיתרון לבעייה האמיתית - הצורך שלי בשליטה...</div><br /><br /><div dir="rtl" align="right"></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-7260343954993296833?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-57036641546008193142008-12-22T23:02:00.004+02:002008-12-23T23:31:38.749+02:00"זה לא אימון איכותי, אם אתה לא חווה בו משבר" אמר לי פעם רוכב ותיק...<br /><br />הרגליים כואבות, בחוץ קר. רוח פנים חזקה, עלייה אינסופית, רוכב שמכתיב קצב חזק במיוחד...<br />הכל כואב לי. הדרך עוד ארוכה, אני מבקש לעצור. מייחל לפנצ'ר שיאפשר לי מנוחה רגעית.<br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5282728485582099778" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 267px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SVAFkYv1VUI/AAAAAAAAAKY/1b9Z1nBnobU/s400/img_1291.jpg" border="0" />זהו רגע מכונן שיקבע את המשך דרכי...<br />הרגליים שורפות מחומצת חלב. הדופק גבוה והנשימה מהירה. אני מתפתה לוותר אבל בוחר להתמודד. מכריח את עצמי לחשוב רחוק - על מטרה גדולה ומשמעותית יותר מהכאב הרגעי הזה.<br /><br />אני משכנע את עצמי שההתמודדות הזו הכרחית כדי שאשיג את מטרתי.<br />אני נזכר בהצלחות קודמות שלי; בכל אחת מהן התמודדתי עם משבר שכזה. גם אז זה כאב לי. הבאתי את גופי לקצה גבול היכולת - כדי להשיג מטרה גדולה שמאוד רציתי.<br /><br />כל הגוף זועק מכאב עכשיו, אך אני ממשיך ללחוץ. אני כבר לא בוחר בזה, זה משהו שגדול ממני.<br />אחרי כמה דקות מחלחלת בי המודעות למצב. הכאב נעשה מוכר ותחושת הסבל האדירה מתחלפת בחוסר נוחות.<br />ההבדל בין הצלחה לבינוניות טמון ברגע הזה.<br />במירוצי אופניים - רוכב מנצח הוא זה שמסוגל להשקיע אנרגיה נוספת ולברוח ברגעים הכואבים ביותר.<br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5282727401420454978" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 276px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SVAElR7jfEI/AAAAAAAAAKQ/VB4eRu9Dq5M/s400/1_117916471.jpg" border="0" /><br />כשהגוף תשוש ממאמץ ומסביבי עשרות רוכבים מאומנים שנחושים לנצח - לא מדובר במשימה של מה בכך.<br />כדי שאוכל להתעלות על שאר המתחרים ולהפיק מעצמי יותר אני נדרש למצוא תעצומות נפש אדירות.<br />השראה, במקרה הזה - היא דלק נהדר.<br /><br />הסרטון המצורף בקישור נשלח לי על ידי אדם יקר במיוחד - מוקי פלד מבית השיטה.<br />לי הוא נותן השראה אדירה:<br /><br /><a href="http://www.youtube.com/watch?v=VJMbk9dtpdY&amp;eurl=http://fun.mivzakon.co.il/flash/video/2398/2398.html">http://www.youtube.com/watch?v=VJMbk9dtpdY&amp;eurl=http://fun.mivzakon.co.il/flash/video/2398/2398.html</a><br /><br />חג חנוכה שמח לכולם<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-5703664154600819314?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-78863030019053736792008-12-04T18:00:00.005+02:002008-12-04T20:09:30.350+02:00<div><div dir="rtl" align="right">מסלולי המישורים של אימוני פתיחת העונה הם השנואים עלי ביותר. ההתמודדות הבלתי פוסקת מול רוחות המישורים אינה טבעית לי.</div><div dir="rtl" align="right">יש רוכבים שבאופן מסורתי פורחים בשלב הזה של העונה. המישורים מתגמלים רוכבים גדולים פיזית. בניגוד לעליות, למסה יש משמעות פחותה במישורים וגם רוכבים עם משקל עודף יכולים להתבלט בהם.<br /><br />אילן אולמן (המאמן שלי), נתן לי הוראה לשמור על הספק (וואטים) קבוע וסיבובי רגליים מהירים לאורך כל האימון. אחרי השעה הראשונה אני ממצא את העניין אך מבין שעלי לחרוק שיניים ולהתמיד. נדמה לי שמרכיב הכושר הדומיננטי באימון הזה הוא החוסן המנטאלי.<br />בעודי נאבק ברוח הצד העזה מכיוון נמל אשדוד, אני מפנטז על הרים וגבעות...<br /><br />מאמץ הטיפוס המונוטוני קוסם לי הרבה יותר מכל רכיבת מישורים מהירה.<br />האוויר הדליל, נוף ההרים, תחושת הכיבוש ממרומי הפסגה... זה נשמע כמעט רומנטי. </div><br /><div dir="rtl" align="right"></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5275996854118574242" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 267px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/STgbL3XQ6KI/AAAAAAAAAKI/W9Hw39ViIlo/s400/IMG_7718.JPG" border="0" /><br /><div dir="rtl" align="right">נדמה שכל שעלי לעשות הוא לשאת את משקל גופי במעלה ההר... מה זה לעומת ההתמודדות עם רוחות מטורפות שמאיימות להעיף אותי אל מרכז הכביש?! </div><div dir="rtl" align="right"><br />אני מוריד את הראש וממשיך ללחוץ.<br />לעת עתה, עלי להתאפק. הטיפוסים שמורים לשלב מתקדם יותר בתוכנית האימונים. המאמץ הפיזי הכרוך באימוני העליות, עשוי להביא אותי לכושר גופני גבוה מידי לשלב הזה של העונה.<br /><br />אילן רוצה שאהיה "רוכב שלם"... "Completo" – לפי הגדרתו. כדי שאוכל לנצח מרוצים אל מול זירה תחרותית רחבה, עלי לשכלל את יכולותיי ולהתבלט בכל תוואי דרך.<br />אחת הדרכים להשתפר בתחום הזה הוא לשלב בתוכנית האימונים רכיבה במישור מאחורי קטנוע – שתפקידה לדמות רכיבה במהירות גבוהה (כמו בתוך דבוקת רוכבים).<br /><br />כשאהיה מסוגל להתמיד במהירות גבוהה לאורך זמן, יהיה עלי לחדד את יכולות הקצה;<br />היכולת לרכב "נגד השעון" על קצה גבול היכולת, לברוח בעלייה תלולה, להתפוצץ בספרינט סיום עוצמתי...<br />אני רוצה ללכת על כל הקופה כבר עכשיו, אבל מתאזר בסבלנות ודבק במלאכת בניית היסודות. </div><div dir="rtl" align="right"> </div><div dir="rtl" align="right">בינתיים, נראה שגם מזג האוויר משתף פעולה עם התוכנית כי כבר דצמבר ואין כל זכר לגשם...</div><div dir="rtl" align="right"> </div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-7886303001905373679?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-76079428509319791412008-11-28T20:47:00.013+02:002008-11-30T10:21:20.222+02:00זה כבר קורה.<br />העונה החדשה החלה רשמית לפני שבועיים ושגרת האימונים חזרה למקומה הטבעי בחיי.<br /><br /><div><div><div><div>בכל בוקר, אני מתעורר לצלצול השעון שמזכיר לי למדוד את דופק המנוחה ולהתכונן לאימון. </div><div>ב-8:00 AM אני כבר על האופניים, אחרי מתיחות וארוחת בוקר (בתפריט: גרנולה, דייסת קוואקר וכוס תה עם דבש).</div><div></div><div>האימונים עצמם אינם מרגשים במיוחד. אחרי חצי שעה של רכיבת חימום אני מאפס את מד הוואטים ומתחיל את החלק העיקרי של האימון. בשלוש וחצי השעות הבאות אני מתמקד בהתאמת מהירות סיבובי הרגליים שלי לטווח ההספק שבו עלי לרכוב. במילים אחרות - אני מחלק את זמני בין צג המחשב שמספק לי נתונים על הרכיבה להתחמקות אומנותית ממשאיות חולפות... </div><div></div><div>בעוד שהמטרות שלי לעונה הקרובה מאתגרות ומרגשות, הרי שתקופת אימוני ההכנה בארץ עשויה להיות אפורה למדי. כשהמרוץ הקרוב ביותר נמצא במרחק של ארבעה חודשים ממני, אני נדרש למשמעת גבוהה במיוחד. </div><div>כדי שאגיע מוכן לעונת המירוצים באירופה, עלי לכסות כ-10,000 קילומטרים של רכיבה בקצב אירובי. </div><div></div><div>בנוסף לאימוני הרכיבה אני מחזק את שרירי הגוף באמצעות תרגילי כוח ספיציפיים:</div><div></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5274357467648211970" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/STJILA2ZvAI/AAAAAAAAAJo/40YnCI1yvhw/s400/%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99+%D7%9B%D7%95%D7%A9%D7%A8+105.JPG" border="0" /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5274354837751185170" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/STJFx7uFvxI/AAAAAAAAAJg/JvpgZkXD0pE/s400/%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99+%D7%9B%D7%95%D7%A9%D7%A8+101.JPG" border="0" /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5274354280080352386" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/STJFRePAJII/AAAAAAAAAJY/Yx-rnnRLCj4/s400/%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99+%D7%9B%D7%95%D7%A9%D7%A8+100.JPG" border="0" /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5274358131397068610" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/STJIxpgdh0I/AAAAAAAAAJw/Qupd122ko2M/s400/%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99+%D7%9B%D7%95%D7%A9%D7%A8+104.JPG" border="0" /><br /><div>אל תכנון האימונים השבועי מתווספים שיקולים נוספים שעלי לקחת בחשבון; אני נדרש להתאים את הימים שלי כדי לספק לגוף את שעות השינה החיוניות להתאוששות. </div><div>השירות היומיומי בצה"ל, הלימודים באוניברסיטה ומזג האוויר הם גורמים נוספים שעלי לקחת בחשבון.</div><div></div><div>בסיום כל מחזור אימונים, אני מבצע מבחן יכולת (טסט) שמטרתו לבחון את קצב ההתקדמות שלי. היכולות הפיזיות שלי נמדדות במספרים יבשים - כמה כוח (בוואטים) אני מסוגל להפיק ביחס למשקל הגוף שלי.</div><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5274361122110660610" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 303px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/STJLfuyJYAI/AAAAAAAAAJ4/cr3MLxR5ywM/s400/ScreenShot037.jpg" border="0" /></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-7607942850931979141?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-69452997031676718342008-11-19T08:42:00.004+02:002008-11-19T08:55:01.412+02:00מאז חזרתי לארץ, השאלה הכי פופולארית במחוזותיי היא: "מה קורה איתך בעונה הבאה?"<br />סקרנים? בצדק.<br /><br />הרשעתו של ריקרדו ריקו – כוכב קבוצת הבוגרים המקצוענית, שהשתמש בסמים משפרי ביצועים, הביאה לחילופי ספונסרים ולשינויים דרסטיים במערך הקבוצה.<br />לימים, ייחקק הרגע הזה כאחד הרגעים המכוננים בקריירה שלי.<br />אבי נוהג לומר ש-"עיתות משבר הן הזדמנויות בתחפושת"; במקרה הזה, כך גיליתי, מדובר בתחפושת מושקעת ביותר...<br /><br />רוכבי אופניים מערבים הרבה רגש בכל הקשור להחלטות מקצועיות הקשורות לקריירה שלהם והודעה כמו סגירה של קבוצה מקבילה במובנים רבים לתחושות של פירוק התא המשפחתי.<br />למתבונן מהצד, נראה היה שמדובר בסצנריו ברור שסופו ידוע מראש, אך מבפנים המציאות הכילה רבדים נוספים הנסתרים מעיני הצופה.<br /><br />תגובות ההלם הראשוניות, התבטאו אצל כל אחד מרוכבי הקבוצה בצורה שונה. שמועות התגלגלו מכל כיוון. בעוד שרוב הרוכבים נאלמו דום, היו גם כמה יצירתיים ששמחו על סיומה של העונה בטרם עת ופנטזו (בקול רם) על חופשה במיורקה...<br /><br />אחרי ההלם הראשוני, רוכבים החלו לנסות לעכל את המצב החדש ולבדוק תרחישים אפשריים. מהן הסיכויים שיתכנו השמועות על התפרקות הקבוצה? מה יקרה במצב כזה ומה זה אומר לגבי?...<br />פרשת הסמים של ריקו, הייתה איום ממשי עבור משפחות רבות שעמדו בפני אובדן מקור פרנסתם. חלומות רבים עמדו להתנפץ ומערך אנושי שלם שנבנה בעמל רב, כמעט וירד לטמיון.<br /><br />במערך של קבוצה מקצוענית, יש למעלה מ-30 אנשי צוות שהקבוצה היא מקור פרנסתם (מאמנים, מעסים, מכונאים, אנשי שיווק, מזכירות ועוד).<br />כשהתקבלה ההודעה, מקץ כמה שעות, שהקבוצה ממשיכה לפעול בסיוע הספונסרים המשניים שלה, נשמעה אנחת רווחה קולקטיבית באזור סנטאנדר...<br /><br />ממקום כזה, אפשר רק לגדול.<br />מאורו ג'יאנטי, מנג'ר הקבוצה החליט למנף את המשבר הנוכחי כדי לבנות מחדש את כל המערך. הוא החליט להביא כוח אדם חדש לקבוצה, להגדיר מחדש את יעדיה ולהילחם בצורה אקטיבית בתופעת השימוש בסמים בספורט.<br /><br />בחודשים שעברו מאז, עברה הקבוצה הליך שיקומי.<br />אחד החברים הקרובים שלי, אמר פעם ש-"כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים"...<br />מתוך כל הרפש שנזרק סביב פרשת הסמים, ניתן ללמוד הרבה על אופיים של אנשים; מי ממהר לחפש לעצמו "בית חדש" ומי מתמודד ומראה אמון כלפי הקבוצה שבנתה אותו.<br /><br />בין יתר השינויים המערכתיים, מתחלפים גם נותני חסות, ערכים ואידיאולוגיים. בעונה הקרובה, תעבור הקבוצה תעבור שינוי תדמית משמעותי.<br /><br />הפתעה אחרונה לעונה הקרובה היא הצטרפות של רוכב ישראלי נוסף לסגל (!!)<br /><br />פרטים נוספים בקרוב מאוד...<br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5270256134010345266" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 344px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SSO2B-cClzI/AAAAAAAAAJQ/qtNGJzdhTsA/s400/%D7%98%D7%99%D7%95%D7%9C+%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+038.JPG" border="0" /><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-6945299703167671834?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-57294099090856604422008-11-10T23:18:00.007+02:002008-11-10T23:46:48.952+02:00משם הכול התחיל...<br /><br /><div dir="rtl" align="right">בכל יום שני וחמישי, הייתי שם פעמיי אל עבר פארק הירקון. שם התקיימו אימוני אמצע השבוע המסורתיים של רוכבי ת"א ("טים רוזן &amp; מינץ" דאז) בהובלת נמרוד דובינסקי. </div><div dir="rtl" align="right"><br />שגרת האימונים השתרשה. בית הסירות הישן שימש כבסיס האם (שאותו חלקנו עם השייטים דוברי הרוסית). בשעה ארבע – בלי איחורים, נהגנו לצאת לשבילי הפארק ומשם – בהתאם לתוכנית האימונים, המשכנו ליעדים נבחרים; מקורות הירקון, "הר הזבל", גבעת נפוליאון וגבעת המופעים... בקיץ התחפרנו בחולות, בחורף שקענו בבוץ ועל הדרך התמודדנו עם ה-"ירקון הטכני" וה"ירקון ההררי" ומה לא...<br />לימים גם נפתח לרכיבה (ואחר כך נסגר) הדרייב אין הישן שהפך לבית שני עבורנו. </div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"> </div><div dir="rtl" align="right">אני, עשיתי אז את תחילת דרכי בקבוצה ובענף. הערצתי את רוכבי העילית של המועדון; יורי לוינזון ומירקין ועמוס וולף שהיו דור שני לפקץ', ג'אנח ושי פרמינגר – החלוצים.<br />השלישייה המיתולוגית שכללה את יאיר איביאן השנון, ירדן גזית השקדן ואסף יוגב (שהיה בעיקר "בולדוג" עבור כולנו), תפקדה כצוות הווי ובידור בפול גז.<br />כולם התחילו שם; הגוזלים הראשונים כבר עזבו את הקן והשאירו מאחוריהם הרבה מורשת קרב עבורנו. רצו שם סיפורים על "טים קליין" הנוסטלגית ותחרויות ביקום מבית היוצר של רם גולומביק.<br /><br />אנחנו, היינו ה"צעירים" ושיננו בעל פה את ההישגים של רוכבי העלית. בר מזרחי היה הכישרוני, אולי גפן היה החולמני; אלון ברגר הידען, ניב ליבנר המכונאי, ומאור לוי היה מרביץ בכולנו חוכמת רחוב...<br />פסגת השאיפות עבורינו, הייתה לזכות במעמד של "ספורטאי מצטיין" בצבא.<br /><br />באותה התקופה, הצטרף לקבוצה בחור בשם רותם ישי. רותם היה מן עוף זר בנוף התל אביבי. בחור שחום שקט ואתלטי מנתניה שבא בעקבות יורי ונשאר.<br />הוא הפגין ידע במכונאות אופניים והשקדנות שלו משכה את תשומת ליבי. לעולם לא איחר לאימון, תמיד הקפיד לבצע את תוכנית האימונים בדייקנות. כמוני – גם הוא הגיע לאימונים בת"א באוטובוס כשהאופניים מאופסנים בתא המטען.<br /><br />בסיום האימון, היינו חוזרים להתקלח בבית הסירות בעוד שהרוכבים המקומיים התפזרו איש איש לביתו. במקלחות, החבר'ה פרקו מתח.תשכחו מהבדיחות המוכרות על השוואות גדלים וסבונים נופלים... </div><div dir="rtl" align="right">רוכבי העילית הבכירים בישראל היו מריצים שם קטעים של שבט צופים מתבגרים; עניין שבשגרה, היה לצאת מהמקלחת ולגלות את שילדת אופנייך עומדת מיותמת מגלגלים – מעשה ידם של הצוות יורי את יאיר...<br /><br />בדרכי הביתה, הייתי משחזר בראש את סיפורי ה"מורשת" של החבר'ה הבוגרים. מחנות אימונים בהולנד עם יובל שטיינמן ואידלסון, סימולציות מרוץ של שעה ב-Barlo עם רוכבי-על גרמניים בשם גויטפריד ואגדות רכיבה כמו רואל פאוליסן שהכאיבו לכולם על גבי אופני הרים...<br /><br />זו הייתה פסגת השאיפות שלי אז. </div><div dir="rtl" align="right"><br />היו ימים...</div><div dir="rtl" align="right"> </div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5267142100549997170" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 320px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SRil1XzJknI/AAAAAAAAAJA/X0MA9yvAcbY/s400/26888461.jpg" border="0" /><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-5729409909085660442?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-35775906892345859082008-10-29T22:56:00.000+02:002008-10-29T23:40:47.067+02:00<a href="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SQjVF1RcoII/AAAAAAAAAI4/JODdfEf4aPU/s1600-h/IMG_4498.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5262690460758745218" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 267px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SQjVF1RcoII/AAAAAAAAAI4/JODdfEf4aPU/s400/IMG_4498.JPG" border="0" /></a><br /><div>כמעט חודשיים עברו מאז הפעם האחרונה בה עברתי בביקורת הדרכונים בנתב"ג.<br /><br />בעונה האחרונה, כבר התחלתי לפתח סנטימנטים כלפי המקום הזה...<br />החום של ישראל באולם קבלת הפנים, הפגישה המחודשת עם בני משפחתי והנסיעה איתם ברכב אל הבית שבמודיעין, מעוררים בי התרגשות בכל פעם מחדש.<br /><br />בפתח הבית, מקבלת את פניי כרזת ענק – פרי יצירתם של ניצן ושיר (אחי ואחותי המקסימים): "רן, ברוך הבא הביתה!".<br />כי בית, כמו שאמא אומרת – יש רק אחד.<br /><br />כמה שעות אחרי הנחיתה, זה מכה בי.<br />כשמסתיים תהליך פירוק המזוודות וגם מבול הטלפונים דועך, אני פתאום מבין שסדר חיי עומד להשתנות.<br />ממציאות שבה הרכיבה היא מרכז חיי, אני צריך עכשיו לחלק את תשומת ליבי. ההימצאות בקרבת המשפחה, החזרה לשירות הצבאי, מוסכמות החברה והקולות הפנימיים שעולים בי...<br />אני מרגיש שעלי לערוך שינויים ולהתאים את סדר היום שלי למציאות החדשה שאליה הגעתי.<br /><br />חלק ממני מבקש עוד קצת זמן להתאקלם, להתרגל למצב החדש, לעכל אותו;<br />ואילו החלק האחר שבי מפציר להזדרז, למצוא עבודה, להתחיל ללמוד, לדאוג לעתיד...<br /><br />בעוד שבספרד אני רוכב אופניים במשרה מלאה, בישראל אני גם בן ואח וחייל וסטודנט... המעבר הפיזי לישראל, הופך את הרכיבה למשימה אחת מיני רבות לאורך היום.<br />בספרד נהגתי למלא את הזמן הפנוי בקריאת ספרים, צפייה בסרטים ורביצה פסיבית על חוף הים.<br />הקול שבראשי, אמר לי אז שעליי לנוח, להתאושש, לנקות את הראש משגרת האימונים ומעומס המרוצים השוחק...<br /><br />ההימצאות בחברת רוכבי קבוצתי - בני גילי ששותפים לחלום הרכיבה המקצוענית, אפשרה לי את השקט הנפשי הנחוץ כדי להתנהל בשגרה שכזאת.<br />הקבוצה מימנה את כל הוצאות המחיה והצוות המקצועי של הקבוצה נתן מענה לכל צרכיי (והרבה מעבר להם). כל שנותר לי לעשות הוא להקדיש את כל כולי לרכיבה תחרותית.<br /><br />בחזרה למציאות; ההתאקלמות בארץ דורשת ממני לבחור מחדש את הערכים שלפיהם אני מנהל את חיי. בפרק הזמן שבין סיום עונת מרוצים אחת לזו שאחריה, אני עושה בירור עצמי.<br />מדוע אני בוחר ברכיבה תחרותית? לאיזה מטרות אני מכוון ומה נדרש ממני לעשות כדי להשיג אותן?<br />התהליך הזה דורש ממני אותנטיות מלאה.<br />מחויבות - בעיני, היא הרבה מעבר לפיזור סיסמאות לסובבים אותי; אל מול מסך המחשב, קל להצהיר על חזון של מדליה אולימפית, טור דה פראנס וקריירת רכיבה מקצוענית – Full board.<br />המחויבות האמיתית לעשייה באה לידי ביטוי באימונים על הכביש, ברגעי הכאב בתחרויות, באמונה הפנימית שההשקעה תשתלם בסוף...<br /><br />ככל שעוברים הימים והעונה החדשה מתקרבת, אני כבר לא זקוק להסברים.<br />אני מרגיש בתוכי את הכוח הממגנט של היעדים שהצבתי ומפרגן לעצמי על זה שאני הולך בכל הכוח אחרי משאת נפשי.<br /><br />זה מה שעושה לי טוב ובזה אני מתמקד.<br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5262684685744874338" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 267px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SQjP1rq2I2I/AAAAAAAAAIw/I39mt7_NW_0/s400/IMG_4499.JPG" border="0" /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-3577590689234585908?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-37175307241497071202008-10-26T23:33:00.000+02:002008-10-27T07:27:58.613+02:00<a href="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SQTx3V7JGuI/AAAAAAAAAIg/o76GpKnOYoU/s1600-h/n619889102_464984_9011.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5261596197755886306" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SQTx3V7JGuI/AAAAAAAAAIg/o76GpKnOYoU/s400/n619889102_464984_9011.jpg" border="0" /></a> <div>אנחל מדרסו, בן לאב עובד עירייה ולאם עקרת בית, היה ילד שמנמן ודחוי מהרובע העני ביותר של סנטאנדר.<br />הוא הגיע אל ספורט הרכיבה, כמו כל ילד ספרדי – בעקבות הגיבורים הלאומיים. </div><div>מאז שהיה בגן הילדים, היה עוקב בדריכות אחרי גיבורי הרכיבה של מדינתו – פדרו ("פדריקו") דלגאדו ומיגל אינדוראין. </div><div><br />משהו בספורט הצבעוני הזה, בקרוואן הססגוני שמלווה את הרוכבים, בהדף הרוח שיוצרת הדבוקה כשהיא חולפת על פני האוהדים, קסם לו.<br />כשהגיע לגיל 12, הוא זינק למרוץ האופניים הראשון בחייו. היה זה מרוץ הקפות מקומי באחד מהכפרים הקטנים שמקיפים את העיר.<br />אנחל סיים אחרון, ולא בפעם האחרונה. </div><div><br />כנער צעיר, הוא בילה את רוב שעות הפנאי על אוכף האופניים. </div><div>כשהיה חוזר מבית הספר, לבש את בגדי מועדון הרכיבה העירוני ויצא מפתח ביתו על אופני הכביש שקיבל בהשאלה מהמועדון. הוא שם פעמיו אל הכביש המקיף את העיר, עולה ויורד לאורך הטיילת הצמודה אל חוף הים, קופץ מהכביש אל המדרכה וחוזר חלילה; עוקף הולכי רגל, מזגזג בין הנתיבים ומתגרה בנהגים. הרכיבה הייתה למפלט עבורו. </div><div>לא מדובר ברוכב עם משמעת אימונים יוצאת דופן, אלא בנער מתבגר שביקש לברוח ממציאות היום-יום העגומה שנכפתה עליו. </div><div></div><div>זו הייתה האלטרנטיבה שלו למשחקי הכדורגל של בני כיתתו שדחו אותו בשל מראהו החיצוני.<br />לימים, גדל הילד השמנמן והמשקפופר ללוחם צדק על שני גלגלים.<br />כדי להבין עד כמה עמוקים משקעי העבר שבהם הוא נלחם, צריך לראות אותו במציאות.<br />מאה שבעים וחמישה סנטימטרים של חוסר פוטוגניות (שלא לומר – כיעור משווע) וקול צפצפני, זיכו את מדרסו בשם החיבה "סטיב ארקל הספרדי". </div><div><br />באחד האימונים הראשונים שלי בספרד, הוא הגיח מאחורי בצהלה קולנית, בעודי מחסיר נשימה מרוב בהלה.<br />הוא התקרב על ידי, התאים את מהירות הרכיבה שלו לשלי. אני זוכר שהתאמצתי לסדר את הנשימה ולשדר "עסקים כרגיל".<br />הוא מצידו, שלף את החיוך הכי רחב שלו וחשף שורת שיניים סוררות...<br />בירכתי אותו "בוקר טוב מדרסו" ובתגובה הוא שלח אצבע מאשימה אל עבר מד הדופק שלי ואמר: "סובל, אה? בשבילי זאת בכלל לא עלייה...".<br />ככה זה עם מדרסו. אתה לא יכול לדעת מאיפה זה יבוא לך. לרגע אחד עוד שקלתי להקניט אותו בחזרה, אלא שאז נזכרתי עם מי יש לי עסק... </div><div><br /></div><div></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5261591141731699458" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 267px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SQTtRCxCiwI/AAAAAAAAAIY/7s8JLu9eZsI/s400/img_5174.jpg" border="0" /><br />בעוד שמהחזות החיצונית שלו, קשה להתרשם (בלשון המעטה), הרי שמהיכולות הוורבאליות שלו, דווקא אי אפשר להתעלם.<br /><br />כשפגשתי אותו בפעם הראשונה, מדרסו הצביע על שרירי רגליו והטיח בי: "אני מיגל אינדוראין הבא". הסתכלתי בזלזול על הצפצפן הממושקף והתאפקתי שלא לגחך...<br />כשעלה על אוכף האופניים, הוא סיפק מפגן כוח מרשים שהסביר לי באיזה סוג של טיפוס מדובר; ברגע מסוים, התנשפתי לצידו בסבל במהלך טיפוס על ההילוך הקל ביותר; ברגע הבא, צפיתי בו מעלה את השרשרת אל הפלטה הגדולה (!!) ועף במעלה העלייה במהירות.<br />בעודי מנסה לעכל את מה שקרה, הוא הפסיק לפדל, הסתכל לאחור וצעק לעברי: "מדרסו התניע את הדוקאטי...".<br />צריך לראות כדי להאמין...<br /><br />גדולתו של אנחל נובעת מהדרך שבה הוא תופש את המציאות.<br />הביטחון העצמי, הרצון להוכיח והחוסן המנטלי האינסופי שלו מביאים אותו לכל קו זינוק עם אמונה שעוד לא נולד הרוכב שיכול לו.<br />כשהתחלתי להבין את הספרדית שלו, קלטתי עד כמה הוא יוצא דופן;<br />לפני תחרויות חשובות, בזמן ששאר הרוכבים השתדלו להפחית את הלחץ על ידי 'הנמכת ציפיות', אנחל נהג להכריז בקול רם: "אין פה אף רוכב שיכול לנצח אותי!"<br />מעניין מה פרויד היה אומר עליו...<br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5261590791082060434" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 267px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SQTs8ofpqpI/AAAAAAAAAIQ/qyURKvu3nKw/s400/img_1681.jpg" border="0" /><br />כך בדיוק הוא ניצח את סבב גביע ספרד - עד גיל 23 והרוויח את התואר "הרוכב הספרדי הטוב ביותר" לעונת 2008, בעודו בן 20 בלבד.<br />בחודשים האחרונים של העונה, הוא עשה סטאג' מקצועני שגם בו – הוא התבלט.<br /><br />שלשום, חתם "סטיב ארקל הספרדי" מסנטאנדר, על חוזה מקצועני עם קבוצת Caisse d'Epargne - שניצחה בעונה החולפת את סבב ה'פרו-טור' (המקבילה של ענף האופניים לליגת האלופות). <div><br />בעונת המרוצים של 2009 הוא יהיה הרוכב הצעיר ביותר ב'פרו-טור' ויתחרה כשחובת ההוכחה עליו.<br />למקרה שתהיתם, מדרסו כבר הבטיח, שגם לשם הוא יביא עימו את הדוקאטי...<br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5261596729593596370" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 200px; CURSOR: hand; HEIGHT: 283px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SQTyWTLIidI/AAAAAAAAAIo/VPiDl6f1e4I/s400/058D1DMGP1_1.jpg" border="0" /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-3717530724149707120?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com5tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-30436180026823438442008-10-26T23:11:00.000+02:002008-10-27T15:53:40.917+02:00יש תחושה של שינוי באוויר; הפגרה שבפתח, תקופת החגים שהסתיימה ומזג האוויר המתעתע...<br />עוד בטרם הסתיימה לה עונת המרוצים הנוכחית, הראש שלי כבר עמוק בתכנון העונה הבאה ואני מפנטז על העתיד לקרות.<br /><br />מה יהיו המטרות שלי בעונה הקרובה? איזה אדם אני רוצה להיות ואיזה רוכב אהיה כתוצאה מכך?<br /><br />בעונה החולפת, עשיתי סטאג' באוניברסיטה של החיים. החודשים באירופה אפשרו לי לטעום מחוויות עולם המבוגרים.<br />קיבלתי הזדמנות לבחור את העתיד שלי ולסטות מה-High Way המוכר אל עבר הבורגנות...<br /><br />במובנים רבים, העונה האחרונה "קיצרה תהליכים" עבורי; הבחירה לחיות באירופה במשך כל עונת המרוצים, אפשרה לי לטעום מהחלום שכל כך השתוקקתי אליו בשנים האחרונות.<br />המעבר לספרד היה בגדר הגשמת החלום הזה. להתמקצע בתחום שאני הכי אוהב ועל הדרך להכיר שפה חדשה, תרבויות, בחורות... יותר מזה?<br /><br />משהסתיימה תקופת ההתאקלמות בספרד, נוכחתי לגלות שהחיים בניכר הם לא רק אקשן בלתי פוסק של פודיומים, גלי אהדה ומעריצות נלהבות.<br />גיליתי שתחת הכותרת הסקסית: "חיים עצמאיים באירופה", מסתתרים הרבה ניואנסים מחיי היום-יום שלא הייתי מודע אליהם.<br /><br />ממש כמו במרוץ אופניים, גם החיים בספרד כללו הרבה חוויות במרחב המגוון שבין הניצחון להפסד.<br />השגרה, כמו כל שגרה – כוללת גם הרבה ימים אפורים...<br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5261574549693501426" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 352px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SQTeLQm3j_I/AAAAAAAAAIA/uCzE_REjNYc/s400/IMG_4889.JPG" border="0" /><br />כל מי ששואל אותי על אורח החיים בספרד, מציין שזה נשמע לו כמו חלום על חופשה בקאריביים; שגרה קבועה של יקיצה טבעית בשעות הבוקר המאוחרות כשעיקר ענייני הוא מזג האוויר בחוץ ומה אוכל לארוחת הבוקר... ובכן, מסתבר שגם לחלום מתרגלים.<br /><br />בשבוע השני בספרד הגעתי לכמה תובנות משמעותיות על החלום הזה; נוכחתי לגלות שכשהמרכיב היחיד הקבוע בחיי הוא האימון, גם הרכיבה הופכת למטלה שיש לבצע...<br /><br />"האם זהו החלום שלו ייחלתי?" שאלתי את עצמי בתחילתו של עוד יום גשום על האוכף. מחשבות כאלה עלולות להיות הרסניות. הן מייד מביאות עימן געגועים ורגשות חרטה ומסיטות את תשומת הלב מהמטרה המקורית שלי שלשמה התכנסתי כאן מלכתחילה – להתפרנס מרכיבת אופניים מקצוענית.<br /><br />נקודת המפנה מבחינתי הייתה כשהצלחתי "לצאת מהקופסא" ברגעי הקושי.<br />ובמרחק של מאה קילומטרים מהבית, כשכואב וקר והגשם חודר את כל שכבות הבגדים, זה לא עניין של מה בכך.<br />אחד הדברים שהכי סייעו לי – היה תרגול של דמיון מודרך.<br />לכל אחד יש חוש מסוים שנוגע בו יותר ואצלי הוויזואליה היא זו שעושה את ההבדל.<br /><br />במהלך טיפוס אינסופי ביום גשום וקר אחד, שלפתי ממעמקי הזיכרון את התמונה של אלברטו קונטאדור מדווש על האופניים בעמידה ומתקדם בקלילות במעלה ההר. לאות הזדהות, נעמדתי גם אני על אוכף האופניים והדם חזר לזרום אל שרירי הארבע ראשי. התקדמתי לאיטי במעלה ההר. הנוף מסביבי התכסה בעננה ערפילית. לרגע הרגשתי כמו באחד הסטייג'ים מ"הג'ירו דה איטליה"...<br />בדמיוני, ראיתי אלפי מעודדים בצידי הדרכים ששואגים את שמי. עברתי עוד סרפנטינה ועוד אחת. בתוך ראשי קונטאדור, הרוכב הכשרוני ביותר בעולם כיום, רקד על הדוושות בסיבובי רגליים מהירים כאחוז דיבוק. שילוב מדהים בין עוצמה וקלילות שאופייני רק לו.<br />כשהתגלתה לפניי הפסגה, לבסוף, מצאתי בתוכי כוחות חדשים.<br />העליתי את השרשרת לפלטה הגדולה, והאצתי בפראות את 200 המטרים שהפרידו ביני לבין השלט שמסמל את גובה ההר.<br />רגע לפני הפסגה, סגרתי את רוכסן החולצה והנפתי את אגרופיי באוויר כמנהג המנצחים עטורי התהילה.<br />אלברטו קונטאדור נעלם מראשי ועכשיו נותרתי רק אני – עם תחושת הסיפוק החמקמקה והפרגון העצמי על כך שבחרתי להתמודד.<br /><br />כי זה בעצם הסיפור של העונה הזאת. בחירה מודעת להתמודד עם קשיי הדרך ואמונה שאני יכול להם. כל ספק עצמי, כל חשש, כל כאב, כל געגוע; "שום דבר לא יפגע בי, שום דבר..."<br /><br />אני כבר מדמיין את העונה הקרובה ומצפה לה בכיליון עיניים.<br /><br />הנרטיב שאני מספר לעצמי נטול מגבלות; "בעונה הבאה אהיה חזק יותר, חכם יותר, מנוסה יותר ואגיע לשיאים חדשים".<br />אני יודע שהכוח הדרוש לי כדי להגיע לשיאים האלה נמצא בתוכי ושכדי למצוא אותו, עלי להעיז לקפוץ משפת הבריכה אל המים העמוקים...<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-3043618002682343844?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-6215196151493173262008-08-25T22:21:00.000+03:002008-09-09T16:57:33.900+03:00שלום לכולם,<br /><br /><div align="right">אחרי הטור של מדריד (שהסתיים מוצלח יותר משהתחיל, לאחר שהצלחתי להתברג לבריחה העיקרית של היום בשלב האחרון ולבסוף לסיים בספרינט של הקבוצה הראשונה במקום 20), המשכתי לעיירה-Naquera שבמחוז וולנסיה, שם חברתי לסגל נבחרת ישראל שאיתו אתחרה בספרד עד סוף אוגוסט.</div><div align="right"> </div><div align="right">הנבחרת, כוללת 17 רוכבים מקטגוריות הנוער, העילית, ה-U23 והנשים ובנוסף שני מאמנים מישראל (דויד רזניק ועמוס וולף) וצוות ספרדי מקומי מטעם איגוד האופניים הוולנסיאני.</div><div align="right"> </div><div align="right">הנסיעה של הנבחרת לספרד הוגדרה כפיילוט ראשוני לשיתוף הפעולה בין איגוד האופניים הישראלי לאיגוד הספרדי. המטרה ארוכת הטווח היא להקים בסיס לנבחרת באיזור וולנסיה - שיאפשר לרוכבים להתחרות לאורך כל השנה בתחרויות אירופאיות ולהיעזר בנסיון של הצוות הספרדי המקומי ובוולודרום המקצועי שלהם.</div><div align="right"> </div><div align="right">פיילוט, כשמו כן הוא והתחושה הכללית בבית הנבחרת היא של ראשוניות ופריצת דרך. </div><div align="right">הרוכבים הישראלים והצוות מנסים להתרגל לספרדית השוטפת ולהרגלי החיים שמכתיבים המקומיים.</div><div align="right"> </div><div align="right">אמדאו אולמוס - יו"ר איגוד האופניים הוולנסיאני, מלווה את הנבחרת לאורך כל הנסיעה ולומד להכיר את הרוכבים ואת המנטליות השונה שאנחנו מביאים מהבית. </div><div align="right">בשלב הבא הוא גם ילמד קצת עברית (או אנגלית) וכך גם אפשר יהיה לפתור את קשיי התקשורת שנוצרים כשאין שפה משותפת....</div><div align="right"> </div><div align="right">נבחרת ה-U23/עילית שבא אני רוכב לצד ניצן מרגלית, אליעד דניאל, נתי הורטיג ואייל רהט, מתחרה במרוצים מקומיים בוולנסיה ובסביבתה. חברי הנבחרת, כולם רוכבים מנוסים עם רקע ברכיבה במירוצים באירופה, עוברים תהליכים של גיבוש קבוצתי (רובנו רוכבים בקבוצות נפרדות בישראל) במטרה לעבוד יחד במרוצים כאן.</div><div align="right"><br />השוני של המרוצים בספרד מהמרוצים בישראל מתבטא בכך שהרמה הכללית גבוהה יותר (ההבדל מורגש בעיקר בעליות)והעובדה שרוכבים שרגילים להתחרות אחד בשני במשך שנים, מתחרים ביחד למען מטרה משותפת.</div><div align="right"> </div><div align="right">לרובנו השינוי הזה מובן אך יקח עוד זמן עד שנפתח שפה משותפת ונלמד להכיר ולהבין את הדרך שבה כל אחד מאיתנו נוהג להתחרות. נבחרת ה-U23 והעילית היא מצומצמת (5 רוכבים בלבד) ועל כן "כוח האש" שלנו כקבוצה מוגבל ועלינו להיות מחושבים בהשקעת המאמצים שלנו במהלך המרוצים.</div><div align="right"> </div><div align="right">החודש הזה יהיה סימן דרך לבאות וילמד על מטרות הנבחרת לשנים הבאות ועל תוכנית המרוצים שתיגזר מהן.</div><div align="center"><br /></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5238540145615537090" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SLMIgekJg8I/AAAAAAAAAF4/UCcFRmR2kuo/s400/DSC050251.JPG" border="0" /> <p align="right"> נבחרת ה-U23 והעילית על קו הזינוק<br /></p><div align="center"></div><br /><br /><br /><p></p><br /><p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5238540543761654322" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SLMI3pxlIjI/AAAAAAAAAGI/h1qK7rVm44w/s400/DSC05069.JPG" border="0" /></p><br /><p align="center"></p><br /><p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5238540703611005634" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SLMJA9QoqsI/AAAAAAAAAGQ/O12i5ISAB7o/s400/DSC05070.JPG" border="0" /></p><br /><p align="center">עבודה קבוצתית (עם ניצן מרגלית)</p><br /><p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5238542385572417714" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SLMKi3DfELI/AAAAAAAAAGY/41Hlet9LhQ0/s400/n1322967591_105089_4092.jpg" border="0" /></p><p></p><p align="center">מקבלים פרס של כבוד ממארגני התחרות</p><p align="center"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5238544923586779842" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SLMM2l5Q2sI/AAAAAAAAAGg/KoJhK-0c1XI/s400/DSCN0410.jpg" border="0" />ומנערות הפודיום המקומיות...</p><p align="center"> </p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-621519615149317326?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-26810846950231745852008-08-09T22:01:00.000+03:002008-08-10T00:04:59.296+03:00<a href="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SJ31ZehwsKI/AAAAAAAAAFw/dLc8emDjE0I/s1600-h/2+001.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5232608160114585762" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SJ31ZehwsKI/AAAAAAAAAFw/dLc8emDjE0I/s400/2+001.JPG" border="0" /></a><br /><div>ברגע של חוסר תשומת לב, בקטע מישורי מהיר, אני מוצא את עצמי על הרצפה. </div><div>מה קורה לעזאזל? לפני כמה שניות דהרתי במהירות של 55 קמ"ש בביטחה במעמקי הדבוקה, ופתאום אני מוצא את עצמי בתוך ערימה המונית של רוכבים ואופניים שנמרחו על הכביש.</div><div>קללות בספרדית נשמעות מכל עבר. רוכבים מחפשים את האופניים שלהם בתוך ערימת המתכת והבשר. אני מתרומם במהירות, מנסה לחלץ בזהירות את הגלגל הקדמי שחווה פגישה אינטימית עם הכידון של הרוכב שמשמאלי.</div><div>בקרת נזקים מהירה - שני הגלגלים מסתובבים, הכידון ישר וגם הכיסא. אני מחזיר את השרשרת למקום ומעיף מבט קדימה, כדי לגלות שהחלק האחורי של הפלוטון התרחק ונעלם מהעין. קבוצת Benfica הפורטוגזית שמחזיקה בחולצה הצהובה (המוביל של המרוץ) מכתיבה קצב רצחני מתחילת השלב, ולא נראה שהם מתכוונים להאט ולחכות לקורבנות ההתרסקות.</div><div> </div><div>שניה אחרי שאני מתחבר לפדלים, אני מגלה שסליל המתכת שתפקידו להדק את נעל הרכיבה השמאלית שלי נקרע (יחי הטכנולוגיה).</div><div>האדרנלין זורם בדם ואני לא מרגיש שום כאב. מאוחר יותר אגלה שפלטה קדמית של 53 שיניים (כפי הנראה ממותג איכותי) השאירה לי מזכרת יפה על הקרסול. מתוך שיירת רכבי הליווי, אני מתאמץ לחזור אל הדבוקה המתרחקת. מסביבי כאוס וחורבן. רוכבים מדממים עוצרים בצד הדרך - מעכלים את חומרת ההתרסקות, מבקשים גלגל או זוג אופניים רזרבי מרכב הליווי; חלקם עולים לאמבולנס או לרכב הקבוצה ופורשים מהמרוץ. אחרי דקות ארוכות של סבל אני מצליח לחזור חזרה לפלוטון בסיוע רכב הקבוצה ואנריקה הדיירקטור ספורטיב.</div><div>כמה רגעים מאוחר יותר - אני מגלה שהאקשן האמיתי עוד לא החל...</div><div>הפלוטון מגיע אל העלייה המדורגת הראשונה של היום והתקפות ענק באות מכל עבר. </div><div>אני מאיץ בעמידה והרגל השמאלית שלי נזרקת מהנעל אל האוויר הפתוח. אני מבין שנגזר עלי להמשיך את 80 הקילומטרים שנותרו עד קו הסיום בישיבה ובקצב אחיד.</div><div>אני חובר אל אחת הדבוקות האחוריות ("גרופטה" בסלנג המקומי) וממשיך איתם עד סיום השלב. אני חוצה את קו הסיום כ-20 דקות אחרי המנצח - רגע לפני שהוא מטפס אל הפודיום לקבל את הגביע ואת חולצת המוביל.</div><div>באיזור רכב הקבוצה, רוב הרוכבים נראים תשושים וממוטטים. היחיד שנראה טרי הוא ראובן גרסיה - שמספר לי בהתרגשות שסיים שלישי בשלב ונכנס לחמישייה הראשונה בדירוג הכללי.</div><div>אני תופס לי פינה שקטה בקרבת המכונית ומחליף לבגדים יבשים.</div><div> </div><div>רק לפני כמה דקות הסתיים השלב של היום והראש שלי כבר בשלב של מחר. ההצלחה של ראובן בשלב היום, אומרת שמחר יהיה עלינו לסייע לו לטפס בדירוג הכללי, ולעבוד קשה מול הרוח.</div><div>בינתיים - הרוח היחידה שממנה אני חושש היא זאת שמייצר המזגן בחדר בית המלון.</div><div> </div><div>אני מרגיש שהרווחתי את ארוחת הערב ואת המנוחה עד השלב של מחר.</div><div> </div><div>ולחשוב שבטור דה פראנס רוכבים 21 שלבים כאלה....</div><div> </div><div> </div><div> </div><br /><div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-2681084695023174585?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-40519049872037576612008-08-09T13:22:00.000+03:002008-08-09T13:28:37.111+03:00<a href="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SJ1wNhny2xI/AAAAAAAAAFo/jeY4oyyFbBE/s1600-h/1+001.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5232461719740275474" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SJ1wNhny2xI/AAAAAAAAAFo/jeY4oyyFbBE/s400/1+001.JPG" border="0" /></a><br /><div dir="rtl" align="right">החיים יפים כרוכב אופניים שמתחרה במרוץ שלבים.<br />אם מחליפים את זווית הראייה הנפוצה - שמתייחסת לסבל הרב, לרגליים הכואבות ולגוף הדואב - מגלים שחיי הרוכבים באמת מאוד יפים.<br />במהלך ארוחת הבוקר - שלאחר היקיצה הטבעית בפאתי הבוקר, התבלטתי עם אוסקר אבאד - רוכב השנה הראשונה מקבוצתי בסוגיית ההתאוששות לקראת השלב השני של המרוץ שיחל אחה"צ.<br />אני העדפתי לצאת לאימון שחרור קל בעוד שאוסקר בחר במנוחה ורביצה אינטנסיבית אל מול הטלויזיה בחדר בית המלון.<br /><br />במהלך רכיבת השחרור, שחזרתי את עיסוקיי בשעות שעברו מאז שהסתיים השלב הראשון של הוואלטה, ושוב הבנתי עד כמה אני בר מזל.<br />מרגע שחציתי את קו הסיום - כל תשומת ליבי ושל הסובבים אותי, הופנתה לכך שאוכל להתאושש כראוי לקראת השלב הבא.<br /><br />כל מערכת הקבוצה שסביבי הופנתה לכך; משקה התאוששות בדרך חזרה לבית המלון, מקלחות, ארוחת ערב עשירת פחמימות וחלבונים, עיסוי ומתיחות לשחרור השרירים.<br />באותו הזמן ממש, אנשי הצוות של הקבוצה עסקו בנקיון האופניים, איסוף כביסה מלוכלכת ובעיקר - דאגו שכל הרוכבים יעברו במהירות המירבית למצב הראשוני שבו הגוף במצב מאוזן והעיניים עצומות - המתכון הבטוח להתאוששות מהירה במיוחד :-)<br /><br />האחריות היחידה והבסיסית שלי היא לעשות את המוטל עלי ולסייע לקבוצה לנצח באחד משלבי המרוץ ועדיף - בדירוג הכללי של כלל השלבים.<br /><br />ועתה למרוץ עצמו - 140 רוכבים התאספו על קו הזינוק של השלב הראשון. בשורה הראשונה על הקו, הציבו המארגנים את האלופים הלאומיים לקטגוריית עד גיל 23 שזינקו למרוץ עם חולצת האלוף הלאומי של מדינתם; אלוף פורטוגל, אלוף צרפת, אלוף אסטוניה וכמובן - האלוף הלאומי של ספרד, דוויד גוטיירז (אחיו של הרוכב המקצוען - איבאן גוטיירז), השלימו את רשימת הקבוצות האקסקלוסיבית שמשתתפת בתחרות.<br /><br />החלק הראשון של המרוץ הגדיר מחדש את רמות הסבל שאליהם ניתן להגיע במרוץ אופניים.<br />חום כבד, יובש ורוחות עזות לא השפיעו על המהירות הממוצעת שעמדה בסיום השעה הראשונה על 48 קמ"ש ממוצע (!!!)<br />הרוח והמהירות הגבוהה, הפכה את הפלוטון למיתר ארוך שדהר בשולי הכבישים הכפריים שבפאתי מדריד ("אצ'לון" בשפה המקצועית).<br />מצב השוליים הגרוע והמהירות האדירה, גרמו לאינספור גלגלים מפונצ'רים ולסלקציה עצבנית בין הרוכבים החזקים לחזקים מאוד.<br />משהתפצל הפלוטון לקבוצות רדיפה קטנות בנות 10-20 רוכבים, פסקו ההתקפות.<br />קבוצות הרדיפה לאורך המסלול שיתפו פעולה בעבודה מסודרת מול הרוח על מנת למזער נזקים.<br /><br />לקראת סיום השלב, קבוצת הרדיפה שבה רכבתי חברה אל קבוצה קדמית יותר שהגיעה יחד עד לקו הסיום. את היום סיימתי במקום ה-70, מתוך 131 מסיימים.<br />הרוכב הראשון מהקבוצה - ראובן גרסייה המקומי, סיים במקום ה-19, ומקווה להתקדם בדירוג הכללי בשני שלבי הטיפוס היום ומחר - שבהם הוא צפוי להתבלט.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-4051904987203757661?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-89713947845062897922008-08-07T12:18:00.000+03:002008-08-07T12:42:53.717+03:00<div>חום מייבש של תחילת אוגוסט עוטף את עיר הבירה מדריד.</div><div></div><br /><div>לפני כמה שעות התעוררתי בחדר בית המלון שבו מתארחת הקבוצה שלי, לקראת השלב הראשון של ה-Vuelta Comunidad Madrid, שתצא היום לדרך.</div><div> </div><div>החודש האחרון היה מלא בהתרחשויות. </div><br /><div>בעקבות פרשיית הסמים שבמרכזה עמד הכוכב האיטלקי של קבוצת הבוגרים - ריקרדו ריקו, הקבוצה עברה תהפוכות רבות. ידיעות סותרות הופרחו לאוויר, שמועות התגלגלו מפה לאוזן ואנחנו - רוכבי קבוצת העתודה, חווינו הרבה רגעים של אי וודאות ונדרשנו להרבה אורך רוח כדי לעבור את השבועות האחרונים.</div><div> </div><div>כעת, משהתחלף הספונסר הראשי, הקבוצה שינתה את שמה ל-"Scott-American Beef" (שני נותני החסות הראשיים - הראשון הוא חברת האופניים המוכרת סקוט - שהפכה לנותן חסות ראשי, והשני הוא חברת ההמבורגרים המקסיקנית אמריקאן ביף...)<br /></div><div>אנחנו קיבלנו מדים חדשים וחזרנו אל מסלול המרוצים חדורי מוטיבציה אל מרוצי סוף העונה.</div><br /><div>מרוץ הקטעים שאליו נזנק היום - הוואלטה מדריד עד גיל 23, כולל 4 קטעים מפרכים בקרבת עיר הבירה מדריד.<br /></div><div>רשימת הקבוצות כוללת קבוצות קונטיננטל פורטוגזיות וצרפתיות כמו Befica ו-Bouygues Telekom וכל יתר הקבוצות המובילות בספרד. החום הכבד של תחילת אוגוסט והיובש שמאפיין את איזור מדריד (מרחק של 300 קילומטרים מהים), יהוו אתגר נוסף עבורנו<br /></div><div>בינתיים, רוכבי הקבוצה מתכוננים במרץ לוואלטה - הכנה שכוללת פעולות מתישות כמו רביצה במיטה, אימוני התאוששות קלילים ומתיחות לשחרור השרירים.</div><div></div><br /><div>עדכונים נוספים יבואו בימים הבאים</div><br /><div>עד כאן להיום, שתו הרבה מים ותפסו מקום ממוזג מול מסכי הטלוויזיה לקראת שידורי האולימפיאדה שיחלו בסופ"ש הקרוב.</div><div> </div><div>שלכם,</div><div> </div><div>רן מרגליות</div><br /><div>מדריד</div><br /><div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5231708713371407378" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SJrDWyTRlBI/AAAAAAAAAFg/SRvNRxcJUPQ/s400/%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA+%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%93+184.jpg" border="0" /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-8971394784506289792?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-45888112931095790352008-07-14T18:59:00.000+03:002008-12-09T00:31:41.845+02:00<div align="left"><br /></div><div align="right">לאחר הפוגה הקלה של אמצע העונה - הבלוג חוזר ובגדול!</div><div align="right"></div><div align="right">את הפוסט הקודם כתבתי לפני הנסיעה שלי לישראל, וכעת אני שוב בספרד בשיאה של עונת המרוצים.</div><div align="right"></div><div align="right">בחודש שחלף מאז הפוסט האחרון, ביליתי בחיק המשפחה בבית החם במודיעין, חזרתי להתאמן בכבישים המוכרים של איזור נחשון עם החברים מקבוצת 500 וואט והשתתפתי במרוצי השיא של העונה בישראל (מרוץ ההכנה ואליפות ישראל באורים ומרוץ נגד השעון בעלייה לנס הרים).</div><div align="left"><br /><br /></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5225523876766879138" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SITKR6gDDaI/AAAAAAAAAFQ/JDJwVhbaFcE/s400/1_118176863.jpg" border="0" /><br /><br />הביקור האחרון בישראל היה חשוב ומשמעותי עבורי. אחרי שלושה חודשים בקור האירופאי, החום והלחות של ישראל היו שינוי מרענן עבורי.<br />מעבר לתנאי מזג האוויר, נדמה שאין שני לחום האנושי בארץ ולראיה - קבלת הפנים החמה שלה אני זוכה בכל ביקור!<br /><br />אחת החוויות המשמעותיות ביותר עבורי בביקור האחרון בישראל, הייתה הטעימה המחודשת של הפלוטון הישראלי.<br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5225524463424112962" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SITK0D-CCUI/AAAAAAAAAFY/t8ylBAZ3paQ/s400/1_117916774.jpg" border="0" /><br />בשלהי העונה שעברה, טרם התקבלתי לתוכנית העתודה של קבוצת Saunier Duval, מטרת העל שלי הייתה לנצח את אליפות ישראל לבוגרים באופני כביש.<br /><br />המשימה הייתה נראית לי מציאותית ביותר וברת השגה, בהתחשב בכך שבשנה שעברה - בשנתי הראשונה בקטגוריית הבוגרים ואחרי טירונות וקורס בצבא סיימתי באליפות במקום הרביעי במרחק נגיעה מהתואר הנכסף.<br /><br />בחודשים שעברו מאז, הפכה הרכיבה למקצוע עבורי, מטרות נוספו אך האליפות הייתה ונוטרה אחת ממטרותי המרכזיות לעונה הנוכחית.<br /><br />העונה הזאת, בלי שום קשר לאליפות, שונה בתכלית ממה שדמיינתי אותה. בזכות המסגרת שאליה התקבלתי והאנשים שאיתם אני נמצא, למדתי מהי השקעה אמיתית וכמה קשה צריך לעבוד כדי להפוך לאלוף.<br /><br />הבנתי שעלי מחוייב לחלוטין אם אני רוצה לנצח אל מול השדה התחרותי ביותר בעולם.<br /><br />האליפות האחרונה וחווית החזרה לפלוטון בישראל, הזכירה לי שברכיבת אופני כביש תחרותית אין מתנות ועל קו הזינוק לכל הרוכבים יש הזדמנות שווה לנצח. אליפות ישראל לימדה אותי שיעור על הגישה שעימה יש לזנק; מי שמתחרה במרוץ במטרה לא להפסיד, סיכוייו לנצח קטנים, וכך גם להפך....<br /><br />כמו כל ספורטאי, ברגע שאחרי כבר חשבתי על המטרה הבאה - שהפעם נשמעה "סקסית" וזוהרת מתמיד... Bella Toscana<br /><br />בסופ"ש שאחרי האליפות, נחתתי בשדה התעופה ברומא עם חברי היקרים מ-500 וואט - זיו בקפיין, ירדן אבידני, ג'קי בן ישי, יעקב בן שושן ואיתי גרואג הידוע גם בכינויו "הטרור"...<br /><br />יחד נסענו לטוסקנה כדי להשתתף במרוץ הגרנד פונדו השנתי של מקס ללי וגם כדי להוריד מעט את המתח שהצטבר סביב אירועי האליפות. בטוסקנה פגשנו גם את שי כהן - אחד האנשים היותר איכותיים שיש, וגם את אילן אולמן שביום יום אני רגיל לקרוא לו "Coach".<br /><br />סוף השבוע בטוסקנה היה מדהים. השילוב בין האווירה החמה של טוסקנה, האוכל העשיר, העליות המתפתלות והכנסת האורחים של מקס ומשפחת ללי, עשו את שלהם. כולנו אימצנו במהירות את אורחות החיים הרגועות של בני האיזור.<br /><br /><br />יומיים לפני הגרנד פונדו, השתתפנו במרוץ נגד השעון בעלייה לביתו של המטפס המיתולוגי מרקו פאנטני ז"ל.<br /><br />את מרוץ הנג"ש בעלייה אירגן מקס, במטרה להנציח את זכרו של פאנטני שהיה חבר קרוב שלו.<br /><br />מקס הזמין למרוץ גם את עמנואל סלע מקבוצת Panaria Navigare- מלך ההרים של הגי'רו דה איטליה האחרון שניצח בו שלושה קטעים - ומי שנחשב לאחד המטפסים הטובים בעולם...<br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5225521673840309922" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SITIRr9bNqI/AAAAAAAAAEo/DwfwA-eYjIc/s400/DSC00815.JPG" border="0" /><br />אנחנו מצידנו, נהנו מההזדמנות להתחכך במקצוען בסדרי גודל של סלע (51 ק"ג של שרירי ברזל... נשמע מאיים, לא?!) ולבחון את עצמנו ב"מרוץ האמת" אל מול מי שנחשב למטפס הטוב בעולם.<br /><br />הישראלים לא איכזבו והוכיחו שהם יודעים לסבול כהוגן. במרוץ הנג"ש בעליה ירדן אבידני הייתה הבחורה היחידה שהעיזה להתמודד עם השיפוע הבלתי אפשרי (22% בשיאו) ונאלצה לסחוב איתה הביתה גביע כבד במיוחד...<br /><br />בקרב הגברים בגילאי עד 29 איתי גרואג (אלוף ישראל במרתון אופני הרים) סיים במקום השלישי ועבדכם הנאמן במקום הראשון באותה קטגורייה וכך הבאנו הבייתה פודיום פטריוטי למדי וגם פרסים מפנקים מבית מקס ללי.<br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5225522316356790754" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SITI3FhSqeI/AAAAAAAAAFA/_N60ZDeHLrc/s400/IMG_1106.jpg" border="0" /><br /><br />יתר החבר'ה סבלו בעלייה כמו גדולים... הפליא ביכולותיו ג'קי, שנאלץ לטפס על כביש שנחסם כמעט לחלוטין על ידי אוהדים איטלקים משולהבים שעודדו את עמנואל סלע בעלייה...<br /><br /><br />במרוץ הגרנד פונדו ביום ראשון בבוקר - מצאנו את עצמנו מזנקים (כמעט באיחור) אל תוך פלוטון המוני של 1,200 רוכבים ששועטים במורד הירידות של העיר מאנצ'יאנו...<br /><br />במהרה כל אחד הבין שהוא נמצא במלחמת הישרדות אל מול השדה התחרותי הרחב שנגלה בפנינו. למרות שאני רגיל להתחרות בפלוטונים גדולים ובמהירויות דומות - גם עבורי הגרנד פונדו היה אירוע יוצא דופן בסדרי הגודל שלו ומרגש בשל שמות הרוכבים הגדולים שבאו לתת כבוד למקס ולקחת בו חלק; המקצוען לשעבר וולדימיר סמירנוף, כוכב הפרו-טור מקבוצת AG2R - נוצ'נטיני וכמובן הגדול מכולם - מלך האריות - מריו צ'יפוליני שבגיל 43 עדיין נראה חזק מתמיד וחזק מכולם....<br /><br /><br />המשך הסיפור - בתמונות (הקרדיט לתמונות מטוסקנה מגיע לזיו בקפיין - האיש החזק מאחורי העדשה):<br /><br /><br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5225521033013653554" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SITHsYsccDI/AAAAAAAAAEQ/N0di6vU1z1k/s400/IMG_1032.jpg" border="0" /> <p align="center">מלון הדירות שבו התארחנו ב-Saturnia, סיפק בריכת מי גופרית לשחרור השרירים...<br /></p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5225521529269739474" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SITIJRZHX9I/AAAAAAAAAEg/ug37a0C-jrw/s400/IMG_1031.jpg" border="0" /> <p align="center">הנוף מחדר בית המלון - Bella Toscana<br /></p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5225521367991247186" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SITH_4lU4VI/AAAAAAAAAEY/Q0gP0NmJAks/s400/IMG_1029+-+%D7%A2%D7%95%D7%AA%D7%A7.jpg" border="0" /> <p align="center">מרכיבים את האופניים אחרי הנחיתה</p><p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5225521905411179698" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SITIfKoORLI/AAAAAAAAAEw/0YAj8TNgJOQ/s400/IMG_1079.jpg" border="0" /></p><p align="center">עמנואל סלע התעקש להצטלם איתי - לא היה לי נעים לסרב... :-)</p><p align="center"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5225522111509978754" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SITIrKaAXoI/AAAAAAAAAE4/jyIcKTSL438/s400/IMG_1087.jpg" border="0" /><br />הבנות לבית משפחת ללי (וחברה מקומית) תיפקדו כנערות פודיום לשעת צרה...<br /></p><p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5225522470932851666" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SITJAFXGK9I/AAAAAAAAAFI/oC3OZOfe50Y/s400/IMG_1115.jpg" border="0" /></p><p> </p><div align="center">האיש שהוא אגדה מנופף לשלום. בשנה הבאה גרנד פונדו מקס ללי - גם בישראל....</div><div align="center"> </div><div align="center"> </div><div align="center"></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-4588811293109579035?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-17922501140151961032008-06-10T11:12:00.001+03:002008-12-09T00:31:42.335+02:00מי מכם לא מכיר את ההרגשה הזאת של יום המרוץ?<br /><br />ההתרגשות בבטן בדרך אל אזור הכינוס, המבטים החטופים אל עבר הרוכבים המתחרים, החששות, התקוות והאופטימיות הבלתי מוסברת - שאולי היום זה היום...<br /><br />התכונה המדהימה ביותר בעיני אצל רוכבי אופניים היא האופטימיות הזאת, שאינה תלויה ביכולת פיזית עילאית, במסוגלות או בעובדות ממשיות שיספקו סיבה מספיק טובה להאמין שיש ביכולת הרוכב לנצח.<br /><br />כולם מקווים ליום טוב במיוחד שבו הם ישייטו בקלילות במעלה ההר, ישאירו מאחור את כל המתחרים ויחד איתם - את כשלונות העבר, וידהרו אל עבר קו הסיום כמנצחים עטורי תהילה.<br /><br />כולם חוששים בסתר ליבם, להיכשל ולאכזב - בעיקר את עצמם; רוכבים רבים מעבירים קריירות שלמות מבלי לזקוף לזכותם ניצחון בודד, אך עדיין - מעיזים לעמוד מול המראה ולדגמן הנפת ידיים באגרופים קפוצים, לדמיין את מחיאות הכפיים של הקהל כשהם חולפים על פניו, את השמפניה והגביע ממרומי הפודיום, את הגאווה והסיפוק שרק מעטי מעט זוכים לחוות...<br /><br />אפשר למצוא מאות מבטים כאלה בשטח הכינוס של כל מרוץ.<br /><br />שעה לפני ההתייצבות המיועדת על קו הזינוק, כל אחד מהרוכבים נכנס לרוטינה הקבועה שלו;<br />מנפח את צמיגי האופניים, מצמיד את מספר הגב לחולצה, את מספר האופניים לשלדה. מתלבש, מתמרח בקרמים נגד הקור והשמש, מותח את שרירי הרגליים בפעם המי יודע כמה...<br /><br />אף אחד לא מודה בזה אבל כולם מתרגשים, גם המנוסים שבחבורה - רק שהם כבר אימצו לעצמם "פני פוקר" שאינן מגלות דבר. הצעירים "הירוקים", חסרי הניסיון, מחפשים במבטם את החבר המנוסה, מנצח המרוץ הקודם, את המודל לדוגמא התורן.<br />הם מנסים ללמוד מההתנהלות שלו, לאמץ את מנהגיו בתקווה שאלה יאפשרו להם גם לטעום מהישגיו.<br /><br />כשיגיע הרגע - כולם יתייצבו על קו הזינוק. כל אחד עם האמונות הטפלות שלו, החששות והתקווה ליום מוצלח במיוחד ול"רגליים טובות"...<br /><br /><br /><div align="center"><a href="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SE438_0m6uI/AAAAAAAAADo/I9uvXtaj5Js/s1600-h/img_0977.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5210163339978009314" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SE438_0m6uI/AAAAAAAAADo/I9uvXtaj5Js/s400/img_0977.jpg" border="0" /></a> עיסוי לחימום השרירים לפני המרוץ </div><br /><br /><br /><div align="center"><a href="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SE43zsxxgUI/AAAAAAAAADg/sd7o7_A1Zdg/s1600-h/img_0979.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5210163180247023938" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SE43zsxxgUI/AAAAAAAAADg/sd7o7_A1Zdg/s400/img_0979.jpg" border="0" /></a> אנריקה - הדיירקטור ספורטיב - סוגר קצוות</div><br /><div align="center"><a href="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SE43nwOPCRI/AAAAAAAAADY/XW2r_w_UAbA/s1600-h/img_0984.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5210162975013275922" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SE43nwOPCRI/AAAAAAAAADY/XW2r_w_UAbA/s400/img_0984.jpg" border="0" /></a> שותים קפה לפני הזינוק <div dir="rtl" align="right"></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-1792250114015196103?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-79754045592761757512008-06-07T20:59:00.001+03:002008-12-09T00:31:42.410+02:00<div align="right">בקבוצה המקצוענית של סאונייר דובאל, יש דמות אחת שאי אפשר לפספס... </div><div align="right">קוראים לה חוזה לואיס באטוס, והדמות היא בעצם הוא – רופא הקבוצה.</div><div align="right"> </div><div align="right">חוזה מריה באטוס הוא אדם קטן קומה, במונחים יבשים. כמה קטן? מטר ארבעים ואחת וחצי אם תרגישו מספיק בנוח לשאול אותו.<br />אם נדמה לכם שפרט שולי כמו מרחק אנכי מהאדמה הופך את "באטוס" (כפי שקוראים לו הרוכבים) לדמות נחבאת אל הכלים, חשבו שנית.<br />הוא נמצא בכל מקום, שומע כל דבר ומגלה בקיאות בכל עניין. הוא צובט רוכבים ומעיר להם שהם נראים שפופים ושילכו זקוף. הוא מעיז לומר להם מה שאפילו מנהלי הקבוצה ומשלמי המשכורת לא מעיזים.</div><div align="right"><br />ריקרדו ריקו דופק איחור אופנתי ונזכר להגיע לאולם ארוחת הערב, כשרוב הרוכבים כבר בשלב הקינוח. אף אחד לא מעיז לפצות את פיו וכולם מברכים אותו לשלום בחיוך. רק באטוס זה, לא דופק חשבון; "הלכת לאכול עם קבוצה אחרת?" הוא שואל בקולי קולות וסוחף אחריו גלים של צחוק.<br /><br />המפגש הראשון שלי עם באטוס היה בבוקר יום חמישי, 12 שעות אחרי שנחתתי באיטליה.<br />באטוס דפק על דלת חדרי בבית המלון בוורזה בחוזקה.<br />סגרתי את הספר שקראתי ומיהרתי אל הדלת שנפתחה לעברי.<br />"אני באטוס וגם אני יהודי" הוא בישר לי בשמחה.<br />ניסיתי לעכל את המידע, אך בטרם הספקתי להגיב, הוא שלף את מכשיר הסלולארי, דפדף בו וכשמצא מה שחיפש התפרש חיוך רחב על פניו. ברקע התחילו להתנגן צלילי "התקווה".<br />ניצבתי מולו המום והתלבטתי אם לצחוק או לבכות.<br />באטוס, שהבין כנראה שלא יוכל להתחמק מבלי להסביר את עצמו, סיפר לי שיש לו חיבה מיוחדת לישראל ולדת היהודית. למיטב ידיעתו – אם אביו הייתה יהודית ולו יכול היה לבחור – היה בוחר להיות יהודי ללא ספק.<br />כמעט והצעתי לו לשקול להתגייר אך הוא הקדים אותי והציב בפניי רשימת שאלות שגרמה לי לתהות אם יש לו קרובים בבני ברק ("לא, אני לא שומר בשבת", מצאתי את עצמי עונה לו...)<br /><br />בהמשך, התגלה באטוס כאחד משחקני המפתח בקבוצה. הוא בן 51, גר באלבסטה שבדרום ספרד ומבלה קרוב ל-150 יום בשנה עם הקבוצה במרוצים ברחבי אירופה.<br />זה, כשלעצמו – לדבריו, נותן לו אישור רשמי להתנהג ככל העולה על רוחו – בהתאם לאווירת המרוצים.<br />הוא דובר ספרדית, איטלקית, צרפתית ואנגלית וברגענחרדתי לגלות שאפילו מעט עברית ("ברוך מוציא לחם" הוא אומר לי ליד שולחן ארוחת הערב ואני תוהה למה עלי לצפות כעת...)<br /><br />הרוכבים מחזיקים ממנו "אליל" וטוענים שהוא משמש גם כפיזיוטרפיסט ופסיכולוג בשעת צרה.<br /><br />מה שבטוח – באטוס עושה לנו אחלה "לובי" בקרב רוכבי הפרו-טור....</div><div align="right"> </div><div align="right">אולי מישהו באיגוד האופניים הישראלי רוצה לאמץ אותו?</div><div align="right"> </div><div align="right">:-)</div><div align="center"> </div><div align="center"> </div><div align="center"> </div><div align="center"><a href="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SErM7b6JlzI/AAAAAAAAACw/s4AGXVqF70M/s1600-h/n1037849867_71513_7688.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5209201240483403570" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SErM7b6JlzI/AAAAAAAAACw/s4AGXVqF70M/s400/n1037849867_71513_7688.jpg" border="0" /></a>בתמונה - "באטוס" בפוזה אופיינית ...<br /><div dir="rtl" align="right"></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-7975404559276175751?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-24755552565282952782008-06-04T00:50:00.000+03:002008-12-09T00:31:42.878+02:00<div align="center"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5207776383321966274" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SEW9B1WTBsI/AAAAAAAAACQ/9-xE0FuYCJs/s400/Giro+2008+003.JPG" border="0" /></div><div align="center"> </div><div align="right"><br />איך הזמן עובר מהר כשנהנים...</div><div align="right"><br />שוב אני כותב מחדר בית המלון. כבר ביקרתי ביותר מידי כאלה בשלושת החודשים האחרונים.<br />הנה שוב חוזר הריטואל הקבוע – פריקת התיקים מרכב הקבוצה, צ'ק אין במלון ותור ארוך בכניסה למעלית (נראה מי ימצא לי רוכב אופניים שנכון "להקריב את רגליו" ולעלות חצי קומה במדרגות כשיש מעלית בנמצא....). אחרי התמקמות זריזה בחדרים, מקלחות ומתיחות אנחנו יורדים לארוחת הערב עם הקבוצה – לא לפני שדואגים לוודא שכולם זכרו ללבוש את מדי הקז'ואל של הקבוצה – כדי לשמור על מראה אחיד.<br /><br />ככה זה נראה במהלך שגרת המרוצים.</div><div align="right"><br />בסופ"ש האחרון, נסעתי לנוח באיטליה.<br />אמנם לא נסעתי לרבוץ על חוף הים – בסגנוון ההכנה של קונטדור לגי'רו, אבל אחרי שלושה חודשים עצימים של אימונים ומירוצים, לקחתי חופש זמני מרכיבה – ונסעתי ללוות את הקבוצה בג'ירו דה איטליה.<br /><br />בשבע השנים האחרונות – מאז צפיתי בפעם הראשונה בלאנס נותן את "המבט" לאולריך במעלה האלפ-דואז, לא צפיתי במרוץ קטעים מורכב, סיזיפי, מותח וקטלני כמו הג'ירו האחרון. <br />ומה עשה את הג'ירו של השנה לכל כך הרבה יותר מכל המרוצים האחרים? המארגנים.<br />כנראה שמישהו באיטליה פחד שהצופים יברחו לאחר פרשיות הסמים הרבות שפקדו את הענף בעונה שעברה, והחליט לתכנן מסלול שלא ישכח. על הנייר זה נראה נהדר; נג"ש קבוצתי בשלב הראשון, סטייג'ים שעוברים בכפרים סיציליאניים קטנטנים, וכבישים צרים ומתפתלים. זה יכול היה להיות רומנטי...<br />סיום השבוע השני בשני שלבים קטלניים בדולומיטים ומיד לאחר מכן – נג"ש אכזרי לפסגת הפלאן דה קורונס מהצד הפחות סלול של הכביש... זה כבר יותר מתאים לסרט אימה.<br />כנראה שמישהו שם באיטליה חשב שזה לא מספיק, וכך קיבלנו עוד רצף קטלני של שלבי הרים שעוברים במונט פורה, פאסו מורטירולו, פאסו גאביה ולקינוח – ביטלו את שלב ההזדחלות המסורתי אל פאתי מילנו, ובמקומו קיבלנו נג"ש מורט עצבים ביום האחרון...<br />אם המסלול היה אמור להפריד בין הרוכבים החזקים לחזקים יותר – המשימה הושלמה בהצלחה.<br />הסלקצייה אכן נעשתה – ואל שלושת הימים האחרונים, זינקו פחות מ-140 רוכבים (למעלה מ-60 רוכבים נאלצו לפרוש).<br />כמות ספקטקולארית של נפילות, התרסקויות, התמרחויות על האספלט – יו ניים איט, גבתה קורבנות רבים. התאונות לא פסחו על אף אחד מהרוכבים.<br />על קו הזינוק בימים האחרונים, היו כולם חבושים, משופשפים ומצולקים למשעי. רוכבים בכירים כמו פיאפולי נאלצו לפרוש ובכך חרצו את גורל קבוצתיהם.<br /><br />בין הרוכבים המובילים של הטור, התנהל משחק פוקר זהיר בו שני הרוכבים בעלי ה"יד הטובה" שמרו את הקלפים קרוב לחזה. כמה קרוב? תשאלו את ריקו שיספר לכם איך זה מרגיש לזנק לשלב האחרון כשכל מה שמפריד בינך לבין ה"מגליה רוזה" הם 4 שניות בודדות...<br /><br />מהצד שלי, כצופה מהצד (וברוב המקרים – מקרוב מאוד), הג'ירו היה חוויה של שכרון חושים.<br />במהלך ארבעת הקטעים האחרונים של המרוץ, התאפשר לי ליהנות מכל מה שאנחנו הרוכבים - לא מספיקים לראות ולחוות במהלך שגרת המרוץ.<br />למען האמת – הופתעתי לגלות שגם מחוץ לאוכף, החיים בעולם האופניים יכולים להיות מרגשים, מפתיעים ואולי הדרך הנכונה ביותר להגדיר אותם היא - מגניבים.<br />כן, החיים בג'ירו מגניבים למדי כשאתה חלק מקבוצה כמו סאונייר דובאל.<br />רכבי קבוצה, אוטובוסים, אופניים וציוד חדש מהמדף מקיפים אותך מכל עבר בצבעי הקבוצה הייחודיים. יבואנים, יצרנים וסוכני מכירות שנותנים חסות לקבוצה באים כדי לקבל פידבקים מהרוכבים על הציוד ולוודא שהם זוכים לחשיפה תקשורתית משמעותית.<br />מכונאים שמריצים בדיחות פרטיות בקולי קולות, מעסים וסוואנירים עבי כרס שמחלקים משקאות קלים וכריכים לכל באי האוטובוס, רוכבי פרו-טור שמטפסים בכבודת על האוכף לקראת עוד "יום עבודה במשרד", מנהלי קבוצה ומנהלים מקצועיים שסוחבים קלסרים עמוסי טפסים, רשימות רוכבים, תוצאות ותוכניות מרוץ.<br />בליל זר של שפת רוכבים בינלאומית נשמע מכל עבר. ספרדית מתחלפת באיטלקית, אנגלית בצרפתית עם מבטא גרמני וחוזר חלילה.<br />במתחם ה-VIP, שבסמוך לקו הזינוק של כל קטע, הרגשתי כמו במצפה כוכבים.<br />רוכבי הקבוצות השונות ניגשים לשולחן החתימות על רשימת המזנקים. הם נעים באיטיות, לוחצים ידיים, חותמים על חולצות, לוגמים קפה במתחם הוורוד של עיתון ה-Gazetta Della Sport, או בודקים אופציות לעונה הבאה עם דיירקטור של קבוצה מתחרה.<br /><br />לרגע אחד, כל העולם הזה נראה חלומי מידי.<br /><br />האם רק דמיינתי או שהרגע מאורו ג'יאנטי הציג אותי בפני יוהאן ברויניל? האם באמת שוחחתי לאחר ארוחת הבוקר עם פאולו בטיני? (!!!) האם זה באמת קרה?<br /><br />כן, זה באמת קרה, ואפילו, תופתעו לגלות – מתרגלים לזה במהירות.<br /><br />אחרי 48 השעות הראשונות, התחלתי פתאום לגלות שאני חלק מהעולם הזה – ושהוא חלק ממני. רוכבי הקבוצה מברכים אותי לשלום בעצמם, שואלים אותי על המרוצים עם הקבוצה בספרד, מחמיאים על השליטה בשפות.<br />אגדות רכיבה מסתובבות בשלווה – כאילו הלכו לעשות קניות בסופר המקומי. כולם כאן, מזאבל דרך בנאטי ועד קאבנדיש. הספרינטרים השריריים ביותר נראים רזים ובלתי מאיימים בעליל, הדומסטיקים שפופים וסימפטיים, המטפסים כחושים להחריד, שבריריים. וורידים וגידים בולטים מהגפיים העליונות והתחתונות שלהם – מאיימים לקרוע את העור הדקיק. כולם רזים, וכולם נראים תשושים, עוד בטרם חצו את קו הזינוק אל הקטע של היום.<br /><br />לפתע זה הכול נראה לי מאוד נכון וטבעי; בארוחת הבוקר עם הקבוצה הרגשתי שאני מזדהה עם המתח המוכר של לפני המרוץ ועם האווירה המבודחת ונטולת החששות שבארוחת הערב – אחרי השלב. תחושת שייכות מאוד גדולה אופפת אותי. אני חלק אינטגרלי מההוויה הזאת, מהעולם הזה.<br /><br />על הפודיום במילנו, ריקו לוחץ את ידו של קונטאדור עם פנים חמוצות, ואני מרגיש צביטה בלב ותחושת הזדהות עמוקה. זה לא שהפסדנו – להפך. הקבוצה רשמה לזכותה שני ניצחונות בקטעים בג'ירו, זכייה בחולצה הלבנה של הרוכב הצעיר הטוב ביותר ומקום שני בדירוג הכללי. מכובד בהחלט.<br />אך יחד עם זאת, הרגשתי הזדהות עמוקה עם ה"קוברה" ולחוות את תחושת ההחמצה שלו.<br /><br />במסיבת הקבוצה – אחרי הפודיומים במילנו, כולם נראו נינוחים יותר. הרמנו כוסית שמפניה, הצטלמנו והחלפנו טלפונים.<br />בערב, בארוחה – ישבתי לצד דוויד קנדה – אחד מהרוכבים הבכירים והמנוסים ביותר של הקבוצה (מוותיקי קבוצת Mapei האגדית) ששאל אותי מה ההתרשמות שלי מהג'ירו.</div><div align="right"><br />עניתי לו: "זאת הייתה חוויה מעוררת תיאבון, אני מחכה בקוצר רוח למנה העיקרית..."</div><div align="center"> </div><div align="center"> </div><div align="center"><a href="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SEXBDziKVOI/AAAAAAAAACo/TL-c0DPTtfU/s1600-h/giro+2008+056.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5207780815241106658" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SEXBDziKVOI/AAAAAAAAACo/TL-c0DPTtfU/s400/giro+2008+056.JPG" border="0" /></a> במילנו - עם הגביע של ריקו (מקום 2 בדירוג הכללי)</div><div align="center"><br /><a href="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SEW-cWi8LHI/AAAAAAAAACg/JXc65hBkEh8/s1600-h/Giro+2008+007.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5207777938421591154" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SEW-cWi8LHI/AAAAAAAAACg/JXc65hBkEh8/s400/Giro+2008+007.JPG" border="0" /></a> אנה היא אחת מ"דיילות" הקבוצה...<br /><br /><div><a href="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SEW9UmCvP4I/AAAAAAAAACY/IYbCuEDk2QU/s1600-h/giro+2008+004+(2).JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5207776705630912386" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SEW9UmCvP4I/AAAAAAAAACY/IYbCuEDk2QU/s400/giro+2008+004+(2).JPG" border="0" /></a> עם ארקאיץ - מנכ"ל Scott באיטליה <div dir="rtl" align="right"></div></div><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-2475555256528295278?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-57683262858393985652008-05-30T00:20:00.000+03:002008-12-09T00:31:43.027+02:00<div align="right">"יאללה, בואו לחוף הים..." אמר ריקו לקאסני ולקאפצ'י, רוכבי העבר האיטלקיים, בראיון ל-Rai Sport.</div><div align="right">זאת הייתה "עקיצת היום" של הקוברה בתשובה לשאלה - האם הוא מאמין שקונטדור באמת לא התכונן לג'ירו - כפי שכולם אומרים...</div><div align="right"> </div><div align="right">אלה היו עשרים וארבע שעות של שיכרון חושים...</div><div align="right"> </div><div align="right">נחתנו אתמול בלילה, אני סנטי וראפה (המזכיר והחשב הכלכלי של הקבוצה), בשדה התעופה ברגאמו ונסענו לבית המלון שבו שוהה הקבוצה ב-Varesse. </div><div align="right"> </div><div align="right">בבוקר - ירדנו לשתות אספרסו איטלקי אמיתי (שדרוג רציני לעומת הקפה בספרד) עם נציגי חברת סראם באוטובוס של הקבוצה. זה היה השלב שבו צבטתי את עצמי פעמיים כדי לבדוק שכל זה קורה באמת.</div><div align="right">אם מישהו היה מספר לי לפני כמה חודשים שאני אמצא את עצמי באוטובוס של קבוצת סאונייר דובאל, נותן לצוות הפיתוח של חברת סראם את חוות דעתי על מערכת ההילוכים שלהם לאחר שלושה חודשים של רכיבה מאומצת, אסתחבק בספרדית עם המכונאים, בזמן שריקרדו ריקו - בכבודו ובעצמו יטפס במדרגות האוטובוס כשהחולצה הלבנה לגופו, אני מניח שלא הייתי מאמין. </div><div align="right">אם הוא גם היה מספר לי שבהמשך היום מאורו ג'יאנטי - המנג'ר של סאונייר דובאל יציג אותי בפני יוהאן ברוינייל שבא ללחוץ לו את היד, אין צ'אנס שהייתי מאמין. ואם הוא גם היה אומר לי שאני אשב ברכב הקבוצה לאורך כל הסטייג' - לצד פיאטרו אלגרי - הדיירקטור האיטלקי של הקבוצה המקצוענית שיקלל בזמן שיינס פויגט בורח בדרך לניצחון, ובאותה נשימה - יזכיר לי לשים לב היטב למסלול כי הוא מצפה שאהיה ה-"Miglior giovani corridor" באליפות העולם שתיערך על הכביש הזה בדיוק בעוד מספר חודשים.... </div><div align="right">זה כבר באמת מעל ומעבר.... </div><div align="right"> </div><div align="right">אבל כך באמת היה, ומה שמדהים - זה שהחלום הזה ממשיך להתגשם וקורם עור וגידים מרגע לרגע</div><div align="right"> </div><div align="right">מה אני יכול עוד לבקש?</div><div align="right">שלא יגמר לעולם, ושריקו ילבש וורוד במילנו...</div><div align="right"> </div><div align="right">עד כאן להערב, עדכונים נוספים ותמונות בהמשך הסופ"ש</div><div align="right"> </div><div align="right"> </div><div align="right"> </div><div align="center"><a href="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SD8eVkABVaI/AAAAAAAAAB4/epo8YkUuiZU/s1600-h/galgiro2083a.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5205913050053432738" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SD8eVkABVaI/AAAAAAAAAB4/epo8YkUuiZU/s400/galgiro2083a.jpg" border="0" /></a> ריקו מכאיב לקונטדור ודי לוקה<br /><div dir="rtl" align="right"></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-5768326285839398565?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-52297376575278015612008-05-29T19:59:00.000+03:002008-05-29T20:20:25.205+03:00<div dir="rtl" align="right"></div><br /><div dir="rtl" align="right">היום עשינו "סימולציית תחרות" על השלב הקשה ביותר של Circuito Montanes - הטור השני הכי קשה באירופה עד גיל 23 - אחרי הטור דה ל'אווניר. </div><br /><div dir="rtl" align="right"></div><br /><div dir="rtl" align="right">את הסימולציה התחילו שמונה רוכבים; עבדכם הנאמן, אנחל מדרסו, וויסנטה רודריגו, טוני גרסיה, אלברטו איבנייז, חוזה מריה אלקרז ופלורן מרקז.<br /><br />כל השישה האחרים, מלבדי ואנחל הם רוכבי שנה שלישית ורביעית בקטגוריית U23 והיום היה היום האחרון של ההכנה שלהם לסירקוויטו. </div><br /><div dir="rtl" align="right"></div><br /><div dir="rtl" align="right">בסופ"ש האחרון, בעוד שאני ואנחל התחרינו בגביע ספרד ובמרוץ בקנטבריה, האחרים השתתפו בטור של שלושה ימים - וואלטה לוגו, שבו הם ניצחו את הדירוג הקבוצתי וסיימו מקום שני ושלישי בדירוג הכללי. </div><br /><div dir="rtl" align="right"><br />אתמול - ביום שאחרי הוואלטה הם עשו טסט נג"ש על המסלול של הסירקוויטו - 15 קילומטר נג"ש גבעות (בזמן שאני ואנחל עשינו אימון התאוששות קל) והיום בבוקר - התחלנו את הסימולצייה מפתח דירת הקבוצה בסנטאנדר.<br /><br />כבר בקילומטר הראשון, ברחו קדימה פלורן וחוזה מריה אלקרז (רוכבי שנה שלישית) ופתחו פער משמעותי. </div><br /><div dir="rtl" align="right"></div><br /><div dir="rtl" align="right">אנחנו עבדנו במשותף באליפסה בקצב ממוצע של 42 קמ"ש - עד תחילת העלייה הראשונה ולא תפסנו אותם. בעלייה אנחל הכתיב קצב טמפו גבוה מאוד ופירק אותנו אחד אחד... </div><br /><div dir="rtl" align="right">אני התפרקתי שני מהקבוצה - אחרי ויסנטה, ושמרתי על הקצב שלי על מנת למזער נזקים... </div><br /><div dir="rtl" align="right">את העלייה הראשונה של היום (קטגוריה שניה - 7 ק"מ סה"כ) סיימתי אחרון מהקבוצה. בגלישה מההר התרסק אלברטו איבנייז ועלה לאוטו, נשארנו שבעה רוכבים - 2 מקדימה בבריחה. </div><div dir="rtl" align="right"><br />כששאלנו את אנריקה באיזה קצב ממשיכים - אחרי ההתרסקות, הוא הבהיר לנו שמבחינתו זאת סימולציית תחרות לכל דבר ולרוכבים שמתמודדים על מקום בהרכב לסירקוויטו מונטנייז - התוצאה בהחלט תהווה משמעות...<br /><br />רכבנו בקצב בינוני עד תחילת העלייה הבאה - 9 קילומטרים בשיפוע ממוצע של 10.3 אחוז - קטגורייה מיוחדת...<br />כבר בתחילת העלייה נפתחו פערים בין כולנו. בסבל רב הזדחלתי לאיטי וזחלתי במעלה העלייה על ה-39/23. </div><div dir="rtl" align="right">לאחר כמה דקות נכנסתי ל"קצב פנימי" שלי והכאב כבר התחיל להרגיש פחות נורא ויותר מוכר ורצוי...</div><div dir="rtl" align="right">לראש העלייה הגעתי שוב, במקום האחרון. אנריקה חיכה לי בראש ההר, עם בקבוק איזוטוני וחטיף. תדלקתי תוך כדי רכיבה והספקתי לראות את חוזה מריה אלקרז עולה לאוטו... (מאוחר יותר הוא הסביר שהוא סובל מכאבים קשים ברך מאז הנג"ש של אתמול); נשארנו שישה.<br /><br />אחרי הגלישה מההר, אני ווויסנטה נשארנו ביחד. אנריקה הגיע עם האוטו ועשה לנו דראפטינג. אחרי שלוש דקות וויסנטה התפרק ואני המשכתי עם האוטו. נשארנו חמישה.<br /><br />עשיתי דראפטינג ארוך ארוך ארוך על אנריקה שנהג ברכב של הקבוצה בגבעות שלפני העלייה האחרונה לאתר הסקי של ריינוסה. סה"כ - חצי שעה של דראפטינג בה עברנו 30 קילומטר... </div><div dir="rtl" align="right"> </div><div dir="rtl" align="right">חמישה קילומטרים לפני תחילת העלייה הגעתי חזרה את ארבעת המובילים - אנחל, טוני גרסייה, פלורן וראובן. אלינו הצטרף חבר נוסף שגר בקרבת העלייה - דוויד דה לה פואנטה...<br /><br />התחלנו את העלייה ביחד - בקצב נסבל. </div><div dir="rtl" align="right"> </div><div dir="rtl" align="right">זאת העלייה הכי גבוהה במחוז - 15 קילומטרים שמטפסים מגובה של 1100 לגובה של 2400 מטר, לפסגת אתר הסקי של ריינוסה. </div><div dir="rtl" align="right"><br />עד הקילומטר החמישי עוד רכבנו כולנו יחד, אך אז השיפוע התחזק והקצב לא ירד. </div><div dir="rtl" align="right"> </div><div dir="rtl" align="right">אני ואנחל ("הצעירים הפעורים") ירדנו אחורה לאוטו ו'התאוששנו' על החלון של הרכב במשך מספר דקות. </div><div dir="rtl" align="right"> </div><div dir="rtl" align="right">שבעה קילומטרים מסיום העלייה, גישרתי חזרה לקבוצה המובילה שהפכה למיתר של רוכבים מתנשפים מאחורי דוויד דה לה פואנטה...</div><div dir="rtl" align="right"> </div><div dir="rtl" align="right">אנחל גישר קדימה ונראה שהוא חוזר לעצמו, אך לאחר 500 מטרים הוא הפסיק בבת אחת, ירד מהאופניים ועלה לאוטו. </div><div dir="rtl" align="right"> </div><div dir="rtl" align="right">נשארנו ארבעה ודוויד דה לה פואנטה. </div><div dir="rtl" align="right">עברנו את הרכבל התחתון של ריינוסה (קצת דומה לאתר החרמון, רק יותר נטוש וגבוה...) והמשכנו מעלה מעלה מעלה...</div><div dir="rtl" align="right"> </div><div dir="rtl" align="right">שלג וברד התחיל לרדת. המשכנו יחד עד הקירות החדים בשני הקילומטרים האחרונים - שם ראובן ודוויד פתחו פער של 30 שניות מאיתנו. הכביש החליק מתחת לצמיגים וכולנו זגזגנו במעלה ההר על שאריות אנרגיה ומוטיביציה ומעט רצון טוב...</div><div dir="rtl" align="right"><br />לבסוף הגעתי למעלה במקום שלישי מהקבוצה, כשאחרי מגיע רק טוני. כל השאר ברכב...<br /><br />סגרנו 150 קילומטר במגמת עלייה - בארבע שעות ארבעים. חתיכת סימולציית מרוץ...<br /><br />זה ללא ספק היה אחד הימים הכי קשים שלי על האופניים (בחודשיים האחרונים כבר היו לי כמה כאלה...). קיבלתי פרופורצייה מה זו עלייה קשה באמת ולאן עוד יש לי לשאוף לשפר כדי שאוכל להיות פאקטור במרוץ שכזה...<br /><br /><br />מחר אני אעשה אימון קל, פשוט בגלל שאני גמור מעייפות לחלוטין - וגם אם הייתי רוצה לא הייתי יכול לעשות משהו אחר....</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-5229737657527801561?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-31495017008842218592008-05-25T20:18:00.000+03:002008-12-09T00:31:43.807+02:00הנה עבר לו עוד סופשבוע של מרוצים<br /><br />אתמול התחריתי, עם הקבוצה במרוץ האחרון של סבב גביע ספרד לעונה הנוכחית - Memorial Inguanzo.<br /><br />המרוץ היה גשום ומהיר וסלקטיבי מאוד. הרבה עליות, המון רוכבים חזקים וגשם גשם גשם משמיים...<br />לפניכם התמונות:<br /><br /><div align="right"></div><div align="right"></div><div align="right"><a href="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SDnES0ABVZI/AAAAAAAAABw/ysHPrUKbiRU/s1600-h/img_5128.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5204406671878739346" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SDnES0ABVZI/AAAAAAAAABw/ysHPrUKbiRU/s400/img_5128.jpg" border="0" /></a> </div><div align="center">ברגע של הגות (סובל בעלייה...)<br /></div><div align="center"><a href="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SDnEG0ABVYI/AAAAAAAAABo/xEVSJmUmuAM/s1600-h/img_5157.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5204406465720309122" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SDnEG0ABVYI/AAAAAAAAABo/xEVSJmUmuAM/s400/img_5157.jpg" border="0" /></a><br />מריו גוטיירז - הספרינטר של הקבוצה - מתפלל שזה יגמר</div><div align="center"><br /></div><div align="center"><a href="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SDnD3UABVXI/AAAAAAAAABg/nD79LYRAI5Q/s1600-h/img_5117.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5204406199432336754" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SDnD3UABVXI/AAAAAAAAABg/nD79LYRAI5Q/s400/img_5117.jpg" border="0" /></a> גונזאלו הבייה סבל מקלקול קיבה ונאלץ לפרוש<br /><br /><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SDnDsUABVWI/AAAAAAAAABY/HkSElV16f5o/s1600-h/img_5110.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5204406010453775714" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SDnDsUABVWI/AAAAAAAAABY/HkSElV16f5o/s400/img_5110.jpg" border="0" /></a><br />לואיס מאס - ממיורקה, זורק את הבקבוק כדי להוריד משקל בעלייה... </div><div align="center"><br /><div></div><div></div><div></div><div align="center"></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5204367085165172034" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SDmgSkABVUI/AAAAAAAAABI/Y71ouT_ROx0/s400/img_5009.jpg" border="0" /><br />אנחל מדרסו היה בבריחה הראשונה לאורך כל המרוץ<br /><br /><br /><br /><p align="center"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5204372891960956242" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SDmlkkABVVI/AAAAAAAAABQ/IYg3REmzGwA/s400/img_5069.jpg" border="0" /> זה היה יום כואב לכולנו...</p><p align="center"></p><p align="right">היום התקיים מרוץ סבב בקאנטבריה - גרנד פרי ואלדליגה. 117 קילומטרים של גבעות ושתי עליות מדורגות לפני קו הסיום.</p><p align="right">לשמחתי התאוששתי היטב מהמרוץ של אתמול ונכנסתי לבריחה הראשונה של היום, שהתחברה מאוחר יותר לחלק הקדמי של הפלוטון.</p><p align="right">בעלייה האחרונה אל קו הסיום נגמר האספלט והתחילו ההתקפות (שני הקילומטרים האחרונים היו על דרך כורכר...). </p><p align="right">ארחן דה באאט- <a href="http://www.arjendebaat.nl/">http://www.arjendebaat.nl</a> - ההולנדי מקבוצת Camargo המקומית, ברח וניצח את המרוץ בפער של כחצי דקה לפני קבוצת הרדיפה שבה רכבתי. אני סיימתי במקום ה-13 עם רגליים סחוטות מעייפות וסיכמתי סופשבוע עמוס במרוצים...<br /><br /></p></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-3149501700884221859?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-17170428650424571662008-05-22T20:01:00.000+03:002008-12-09T00:31:44.042+02:00אתמול נערך גמר ליגת האלופות בכדורגל.<br /><br />למי מכם שחי בישראל ויש סיכוי סביר שלא הבחין בכך - צ'לסי הפסידו.<br />או בתרגום מספרדית מקומית מדוברת: הישראלים (בדמותם של - אברהם גרנט בתפקיד המנג'ר וטל בן חיים בתפקיד הבלם) הפסידו.<br /><br />לספרדים, שמשוגעים על כדורגל ברמות לא סבירות, זה היה ברור לחלוטין;<br /><br />בהעדר "קבוצה מקומית" שמשחקת, צריך לברור בין הרע לנורא. אחרת, אין הסבר הגיוני לצרחות שנשמעו מחלונות דירת הקבוצה אתמול בלילה בזמן בעיטות הפנדלים של סיום המשחק...<br /><br />קריאות ה-"צ'לסי מלחמה" ו-"יאללה ישראל" שלי (בטון פטריוטי שלא משאיר מקום לספקות), דירבנו את הספרדים שעודדו בפראות את שחקן מנצ'סטר - קריסטיאנו רונאלדו (האחרון החמיץ פנדל גורלי לקול השאגות ולמראה כריות מתעופפות בחלל הסלון...).<br /><br />בעיני, לרכיבת אופני כביש תחרותית ולכדורגל יש הרבה מן המשותף (מי אמר רגליים חלקות?!...)<br /><br /><br />ברמת העיקרון, מדובר בשני ענפים קבוצתיים, שבהם איכות הקבוצה נמדדת ביחס לביצועי הספורטאים שלה - כאינדיבידואלים.<br /><br />בדומה למה שמהווה ליגת האלופות עבור ילדים זבי חוטם ברחבי הגלובוס, כך גם סבב מרוצי הפרו-טור היוקרתי מהווה את פסגת החלומות של רוכבים צעירים מכל רחבי אירופה, אסיה, אוסטרליה ואמריקה.<br /><br /><p>עם השנים, אני מגלה שחלום הרכיבה המקצוענית שחקוק בי מאז גיל 15, הוא אינו נחלתי הבלעדית. </p><p>ילדים בלגיים עם תספורת מוהיקן שחולמים להיות "האריה הבא של פלאנדרס", נערים הולנדים בלונדיניים ורחבי כתפיים שמתחרים על מקום בקבוצת הפאר הלאומית - ראבובנק; באסקים שדופים וקטני קומה שמתעוררים בבוקר עם כתום של Euskaltel Euscadi בעיניים וערסים איטלקיים עם שרשראות צלב מזהב מזוייף שחולמים לעוף בעליות כמו פאנטני ולקטוף נצחונות, בחורות ומכוניות פאר כמו צ'יפוליני...<br /></p><p>כולם חיים אופניים עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, משתוקקים להגשים את עצמם במרוץ הקרוב או בזה שאחריו. שותפים לחלום, מתאמנים בשקדנות, אובססיביים לגבי משקל גופם ומזונם, מנקים את אופניהם בפנאטיות ומקפידים על פרטים קטנים כגדולים שעושים את ההבדל (מי אמר רגליים חלקות?!...)</p><br /><p>כולם אנציקלופדיות רכיבה, מכירים את כל שיטות האימון ובטוחים ששלהם - היא הנכונה. יודעים לדקלם בעל פה תוצאות מרוצים, שמות של רוכבים בכירים כמו גם של כאלה שזה עתה עברו מהקטגורייה החובבנית למקצוענית.</p><p>כולם רוחשים חיבה מיוחדת למספרים - משקל גוף, אחוזי שומן, הספקי וואטים במקסימום ובסף חומצת החלב... אך מעל הכל - הם רוחשים כבוד למספרים בדף תוצאות המרוץ.</p><p>אם רק תשאלו - הם ישמחו לספר לכם (ותתכוננו לסיפור ארוך) על הניצחון הראשון שלהם במרוץ, על הפער האדיר שהם פתחו מהמתחרים, סיפורי גבורה על התאוששות מהתרסקות ופנצ'רים ורכיבה בגשם שוטף ובקור חודר עצמות בתנאים בלתי אפשריים...</p><p>כולם סלבריטאים מקומיים באיזור מגוריהם, בשלבי פריצה את התודעה הלאומית כאלופי רכיבה ששואפים להפוך לטובים בעולם, יום אחד.<br /></p><br /><br /><p>כולם, כולם, כולם - מהווים אומה בינלאומית בעלת מכנה משותף - כולם מקווים בסתר ליבם (האמיצים גם מעיזים לומר זאת בקול רם) שהדרך שלהם להגשמה עצמית, עוברת בקריירה מקצוענית.</p><p>אחדים מהם, מאיתנו - יגיעו. הרוב יתייאשו בדרך, מהדרך או מהמטרה או משניהם.</p><p>וזה בדיוק מה שעושה אותה - את ליגת האלופות - לליגה של אלופים </p><p>ממש כמו מלכת הכיתה - היותה בלתי מושגת, גורמת לנו לרצות אותה יותר, לייחל לה בסתר ליבנו, לשחזר לפרטי פרטים את הרגע שבו היא תהיה שלנו - או ליתר דיוק - שאנחנו נהיה שלה...</p><br /><br /><p></p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5203680865355388210" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SDcwLUABVTI/AAAAAAAAABA/webLUkb7I2I/s400/maillot2008AAlta.jpg" border="0" /><br /><p> </p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-1717042865042457166?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-87312095166757750652008-05-07T12:13:00.000+03:002008-12-09T00:31:44.509+02:00<div align="center"> </div><div align="right">בחזרה לשגרה...</div><div align="right"> </div><div align="right">החודשיים שחלפו מאז תחילת העונה עברו במהירות; מרוצי פתיחת העונה הראשונים הביאו עימם הרבה חוויות של הסתגלות ואפשרו לי לבחון את יכולותיי אל מול הרמה המקומית. </div><div align="right"> </div><div align="right">ממרוץ למרוץ הרגשתי שאני משתפר מעט, צובר עוד נסיון ומזנק יותר מתורגל ומחושב. </div><div align="right"> </div><div align="right">גיליתי גם שממרוץ למרוץ ההתרגשות פוחתת ואני מפתח "ריטואלים" קבועים שמסייעים לי לפלס את דרכי אל ראש הפלוטון ולנהל משם את המרוץ.</div><div align="right"> </div><div align="right">רבים שואלים אותי על החיים פה והחלטתי לכתוב על כך קצת יותר.</div><div align="right"> </div><div align="right">במהלך החודשיים שעברו מאז שאני פה, הרגלתי את הגוף שלי לשעות שינה ואכילה קבועות ולשגרת אימונים יציבה וודאית.</div><div align="right">השגרה נחוצה עבור הספורטאי המקצוען, אך היא אפורה מאוד ושוחקת. </div><div align="right"> </div><div align="right">כדי שלא ל"ייבש" את המוח, אני משתדל לגוון את מסלולי הרכיבה ולמצוא בכל אימון כבישים חדשים ולא מוכרים. רוכבי הקבוצה שלי באים והולכים מבית הקבוצה בסנטאנדר - בהתאם ללוח המרוצים וכך אני זוכה לתחלופה קבועה של פרטנרים לאימונים.</div><div align="center"><br /></div><p align="center"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5198028122937390050" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SCMbCZgsc-I/AAAAAAAAAAw/ySHPrGKcA1E/s400/020+(2).JPG" border="0" /></p><div align="center"><br /></div><p align="center">בית הקבוצה בסנטאנדר<br /></p><div align="center"> </div><div align="center"> </div><div align="right">בשבועות האחרונים - עם שיפור רמת השליטה שלי בספרדית, התחלתי להכיר גם רוכבים מקבוצות מקומיות נוספות (כמו Camargo Roper ו-Cantabria Infinita - Wurth) שמארחים לי חברה באימונים.</div><div align="right"> </div><div align="right">עם הזמן, אני משתלב במנהגים המקומיים. מידי יום שני, רוכבי U23 מכל הקבוצות המקומיות, נפגשים בבית הקפה המרכזי בעיירה Maliano לאימון שחרור של אחרי המרוץ. פלוטון ארוך של רוכבים עם מדי הקבוצות השונות, מזדחל לו במעלה הגבעות של מחוז קנטבריה. בסוף כל אימון - מתאספים כולם ברחבה שמחוץ לאצטדיון הכדורגל של סנטאנדר, שותים קולה, מחליפים חוויות מהמרוץ וממשחק הכדורגל של יום ראשון של קבוצת Racing Santander המקומית. </div><div align="right"><br /></div><div align="right">בחלק האומנותי של המפגש החבר'ה שורקים לעוברות אורח נאות מראה ומקניטים אחד את השני בסלנג ספרדי ייחודי.</div><div align="right"> </div><div align="right">שגרת האימונים כשלעצמה, מעט יותר משעממת, אך היא נחוצה כדי שאוכל להרים את הכושר לרמות חדשות;</div><div align="right">אני משכים מידי יום בשמונה וחצי בבוקר ולאחר השקילה היומית וארוחת הבוקר, אני יוצא לאימון בכבישי האיזור - בין 3 ל-6 שעות (תלוי במצב הרוח של אילן כשהוא כותב לי את תוכנית האימונים...)</div><div align="right">אחרי האימון אני חוזר לבית הקבוצה, מתקלח, עושה מתיחות ומבשל ארוחת צהריים.</div><div align="right">בערב, אחרי שנת הצהריים, אני עורך קניות לבית, לומד ספרדית עם מריה - המורה הפרטית שלי ומידי פעם גם יוצא עם כמה חברים לסרט או לפאב.</div><div align="right"> </div><div align="right">זה נשמע כיף ואם להודות על האמת - זה באמת כך. אני שמח מאוד על האפשרות להתרכז ברכיבת אופניים באופן מלא וטוטאלי ושמח עוד יותר - שיש לי אפשרות לשתף אתכם הקוראים בחוויות ובמה שעובר עלי כאן בספרד.</div><div align="right"><br /></div><p align="right">היום יצאתי לאימון בכבישי האיזור, ובכביש המחבר בין סנטאנדר ל-Torrelavega פגשתי את אלוף העולם לשעבר ואלוף ספרד הנוכחי בנג"ש - חוזה איבאן גוטיירז (מקבוצת Caisse D'epargne) שמתגורר בסנטאנדר.</p><p align="right">אחיו של איבאן - דוויד, רכב בשנה שעברה בקבוצה שלי ואיבאן הסכים בשמחה שאצטרף אליו לאימון. אני מצידי קפצתי על ההזדמנות והרווחתי אימון עצים ואיכותי של 120 קילומטר בשלוש וחצי שעות...</p><div align="right">אני כעת בשבועיים ללא מרוצים שבהם אני מוריד מעט את העומס - אחרי הטור הראשון של העונה ולפני סדרת מרוצי גביע ספרד בסוף החודש הקרוב.<br /></div><div align="right">בינתיים אני חוזר חזרה לאימוני הבסיס הארוכים כדי שאוכל לבנות מאוחר יותר להגיע חד וחזק אל מירוצי המטרה שלי בקיץ הקרוב.</div><div align="center"><br /><br /></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5198033985567749106" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SCMgXpgsc_I/AAAAAAAAAA4/ZlnTGrNO42U/s400/011.JPG" border="0" /> <p align="center">מתאמן בכבישי האיזור<br /></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-8731209516675775065?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-86334972756974554302008-05-07T00:29:00.000+03:002008-12-09T00:31:44.812+02:00<div align="center"><br /> </div><div align="right">סוף שבוע מתיש עבר על כוחותיי במחוז גליסיה הסמוך לפורטוגל.<br /></div><div align="right">כעת, במרחק ביטחון של שלושה ימים וכמה מאות קילומטרים, אני מרגיש שסוף סוף עברתי את "טבילת האש" הרשמית שלי בענף הרכיבה המקצועני. </div><div align="right"> </div><div align="right">הסופ"ש האחרון היה בסימן "פעם ראשונה" מבחינתי; פעם ראשונה שרכבתי בבריחה עם מקצוענים, פעם ראשונה שזכיתי בנקודות הרים וספרינט ביניים בטור בבוגרים, פעם ראשונה שרכבתי מרחקים של 170 ו-180 קילומטרים בתחרות...</div><div align="right"> </div><div align="right">בטור הזה הגדרתי מחדש את רמות הכאב שאני מסוגל להגיע אליהם. כמו בלהיט החדש של מוקי "באמת ומקרוב", היו רגעים ארוכים שבהם הייתי משוכנע שלא נשאר ללב שלי מקום בין הצלעות.</div><div align="right">בכל אחד משלבי הטור עשיתי היכרות מעמיקה עם סף חומצת החלב שלי. את היום השני, סיימתי על אדי דלק ושאריות של כוח רצון אחרי 180 קילומטרים מפרכים ו-6 עליות מדורגות (קטגורייה ראשונה שניה ושלישית). את השעתיים האחרונות של אותו שלב אני זוכר רק במעורפל... כשחציתי לבסוף את קו הסיום (אחרי שכבר הייתי משוכנע שהוא לעולם לא יגיע), קיוויתי בקול רם שהשלב של מחר יבוטל ובסתר ליבי - שמארגני התחרות ימנעו ממני לזנק אליו...</div><div align="right"> </div><div align="right">זה, לשמחתי, כלאחר דבר - לא קרה.</div><div align="right"> </div><div align="right">אחרי משקה התאוששות והחלפת בגדים זריזה בוואן של הקבוצה, התעשתתי והבנתי שאת הטור הזה אני הולך לגמור כמו גדול ואם אפשר - אז גם לנסות להרוויח על הדרך עוד ניקוד ולזכות בשלב האחרון בחולצה הירוקה של המאיץ המצטיין.</div><div align="right"> </div><div align="right">יום המחרת - היה כואב הרבה פחות משצפיתי. הרבה רוכבים נשרו בשני השלבים הראשונים של המרוץ (למעשה, מרוכבי הבריחה של היום הראשון, רק אני ובובי טרנסקל מקבוצת-P3 זינקנו ליום האחרון). </div><div align="right"> </div><div align="right">הקצב בשעה הראשונה היה רגוע ויציב. לקראת ספרינט הביניים הראשון התמקמתי מאחורי לובש החולצה הירוקה - איגור באניוס מקבוצת Caixa Nueva והקפדתי "למרפק" לצדדים את שאר הרוכבים שביקשו לגנוב ממני את המיקום האקסקלוסיבי. </div><div align="right"><br /></div><div align="right">במרחק שנות אור של 800 מטרים מהקו, פתחו ארבעה רוכבים של קבוצת שון קלי האירית את הספרינט. ניסיתי להצמד אל </div><div align="right">הרכבת שמיהרה להתרחק מהפלוטון אבל זה היה מעל ומעבר למה שנשאר לי ברגליים. במטרים האחרונים הפסדתי שני מקומות וסיימתי את הספרינט במקום החמישי ללא ניקוד.</div><div align="right"> </div><div align="right">בהמשך המרוץ חוזה מריה אלקרז מקבוצתי יצא לבריחה עם רוכב של הנבחרת הרוסית ורוכב של קבוצת Ulan הקאזחית והרוויח את יתר נקודות ההרים ומיאוצי הביניים.</div><div align="right"> </div><div align="right">סיימתי את היום במקום ה-44 יחד עם בן קבוצתי - חוזה מנואל גוטיירז ונשארתי עם תחושה גדולה של הישג וסיפוק שאינו תלוי בלוח התוצאות ובסדר ההגעה לקו הסיום.</div><div align="right"><br /></div><div align="right">רוכבי אופניים, ואני ביניהם, נוטים לשכוח במהירות את המאמץ והסבל המושקעים בדרך אל קו הסיום ולהחליף אותם במהירות בתחושות של הישג או החמצה - בהתאם לתוצאות המרוץ.<br /></div><div align="right">זה כשלעצמו, מתכון בטוח למרמור ולתחושת תסכול; לכל מרוץ יש מנצח אחד בלבד ורוכבים רבים משלימים קריירות שלמות ללא נצחון אחד לרפואה.</div><div align="right"> </div><div align="right">הנצחון האישי שלי במרוץ הנוכחי מורכב מהרבה נצחונות קטנים לאורך 15 שעות הרכיבה שלי בטור. מאלפי רגעים שבהם האצתי פעם נוספת אחרי התקפה במעלה ההר עם רגליים שכבר מזמן מכווצות לגמרי. מתחושות של כשלון בתוך הגרופטה ומלחמה ברצון העז לעצור בצד ולחכות לאוטובוס ה"מטאטא" שאוסף את הרוכבים הפורשים. הנצחון מורכב גם מרגעי תהילה בבריחה בקדמת המרוץ, מלחמה על נקודות גבעה וספרינט וניקוד UCI ל-30 המסיימים הראשונים. מארוחת פסטה עם חביתה ונקניק בשש בבוקר וכמויות אינסופיות של חטיפים, פירות, כריכים וג'לים שהכרחתי את עצמי לאכול לאורך כל המרוץ.</div><div align="right"> </div><div align="right">הנצחון שלי, מורכב בעיקר מזה שברור לי שהנצחון הגדול - זה שבו אחצה את קו הסיום ראשון בידיים מונפות אל על, כרוך בהרבה מרוצים שבהם אתקדם עוד קצת קדימה ואפרוץ את גבולות המעטפת וגם בהרבה מרוצים מאכזבים שאחריהם אחזור הביתה, אפיק לקחים ואזנק למרוץ נוסף - עם תקווה חדשה בלב וידיעה שבספורט הזה תמיד יש עוד מרוץ, עוד קו סיום ועוד יום שבו אוכל להוכיח מחדש את יכולתי.</div><div align="right"> </div><div align="right">עד כאן להיום, שיהיה יום עצמאות משמח לכולנו!<br /></div><div align="right">רן</div><div align="right"> </div><div align="center"><br /></div><div align="center"></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5197400959272012466" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SCDgoqyuyrI/AAAAAAAAAAg/OPewvTcb3WY/s320/016.JPG" border="0" /><br /><p align="center">בחדר האוכל<br /><br /></p><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5197402033013836482" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SCDhnKyuysI/AAAAAAAAAAo/Q8_ScaXtbYs/s400/005.JPG" border="0" /><br /><p align="center">באחת העליות של השלב האחרון (אני מקדימה, אחרי חוזה מנואל גוטיירז)</p><p></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-8633497275697455430?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-61829749617755030822008-05-02T00:45:00.001+03:002008-12-09T00:31:44.972+02:00<div>רגע אחרי המסאג' של אחרי ורגע לפני שאני צולל אל בין השמיכה והסדין - כמה מילים על היום שהיה.</div><br /><div>להלן הפרטים הטכניים היבשים: 170 קילומטר של מרוץ, ארבע עליות קטגורייה 3, שתי עליות קטגורייה 2, שבע קבוצות מקצועניות (Continental), נבחרת רוסיה ופורטוגל והמוביל הנוכחי של סבב ה-UCI האירופאי.</div><br /><div>המרוץ, נפתח בסערה כצפוי - עשרות התקפות מכל כיוון וקצב גבוה מאוד. בקילומטר ה-15, חמישה רוכבים מקצוענים הצליחו לפתוח פער ומיד הקצב בפלוטון ירד. הבנתי שאסור לי לתת לזה להתרחק ותקפתי. אלי הצטרפו שלושה רוכבים שהחליטו ש"זה זה" ובמהרה הגענו לבריחה הראשונה.</div><br /><div>כך - נוצרה בריחה שכללה מלבדי שמונה רוכבים - מכל הקבוצות החזקות (טים שון קלי האירית, P3 ההולנדית, טים ברבור הפורטוגזית, טים Ulan הקאזחית ועוד). </div><br /><div>כל הרוכבים בבריחה השתתפו בעבודה באליפסה ובמהרה הפער מהפלוטון גדל ל-3 דקות. אחרי מאוץ הביניים הראשון של היום (Meta Volante - בספרדית) שבו סיימתי שלישי, הפער מהפלוטון גדל ל-5 דקות. </div><br /><div>בהעדר קבוצה דומיננטית עם אינטרס מובהק לסגור את הפער, הפער מהדבוקה גדל בקונסיסטנטיות והגיע בשיאו ל-8 דקות בקילומטר ה-75.</div><br /><div>בשלב הזה, כל אחד מהרוכבים בבריחה החליט לחסוך בכוחות ולחשב את צעדיו.</div><br /><div>כשהבנתי שקבוצת הבריחה עתידה להתפצל בקרוב, ניסיתי לגבש קואליציה עם שני המטפסים החזקים בבריחה (הרוכב של קבוצת שון קלי והרוכב של P3). עם ידע בסיסי בהולנדית, קצת ספרדית והרבה אנגלית - הצלחתי לגבש שוב את החבורה לעבודה משותפת עד העלייה בקילומטר ה-110 (קטגורייה 2) שם החלו התקפות ענק והבריחה התפצלה.</div><br /><div>To make a long story short - בקילומטר ה-140 נסגרה הבריחה. מהמעט שנשאר לי ברגליים לאחר מכן הצלחתי לשרוד עם שאריות הפלוטון אל קו הסיום ולסיים את התחרות בזמן של קצת יותר מחמש שעות.</div><div>את השלב ניצח מקצוען הולנדי מקבוצת P3 (לא אותו אחד שהיה בבריחה) ואת הפודיום השלימו שני רוכבים איריים של קבוצת שון קלי המקצוענית.</div><div>אני סיימתי את היום במקום השלישי בקטגוריית המטפסים.</div><br /><div>ראשון מהקבוצה סיים - חוזה מנואל גוטיירז בקבוצת החוד (בין מקום 10-30) והוא המוביל שלנו לדירוג הכללי.</div><div> </div><br /><div>מחר יום חדש וקשה לא פחות עם שלב אימתני בן 180 קילומטרים - קשים ותלולים במיוחד. </div><div>אני מצידי, אנסה לברוח שוב - במטרה לזכות בנקודות נוספות ולהמשיך להילחם על דירוג המטפסים.</div><br /><div>כעת אני צולל למיטה כדי לצבור שעות שינה איכותיות.</div><div>שיהיה סוף שבוע שקט ומוצלח לכולנו</div><div> </div><div>רן </div><br /><div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5195536376529865346" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 370px; CURSOR: hand; HEIGHT: 294px; TEXT-ALIGN: center" height="265" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_c6jGPy1wgRk/SBpAzqyuyoI/AAAAAAAAAAM/wjuOeEwl7hY/s320/028.JPG" width="339" border="0" /></div><br /><p align="center">בתמונה: הצגת הרוכבים בקניון של Santiago אתמול בערב</p><p> </p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-6182974961775503082?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5133858140534506801.post-80602909217507110532008-05-01T13:33:00.001+03:002008-05-01T13:47:26.666+03:00את הפוסט הראשון של הבלוג שלי אני רוצה לפתוח בנושא שמרגיש לי הכי אמיתי ונכון ברגע זה - יום השואה.<br />בעוד שלוש שעות אזנק לטור הראשון שלי העונה - Vuelta Ascension - מרוץ קטעים בן שלושה ימים שיסתיים ביום שבת הקרוב.<br />הטור כרוך בהתמודדויות רבות - שלושה שלבים אימתניים (160-180 קילומטרים בכל יום), קבוצות מקצועניות, נבחרות לאומיות והתמודדות על הרבה כבוד, כסף וניקוד UCI יוקרתי.<br />אבל לא על זה אני רוצה לכתוב לכם. אני יושב כעת בחדר בית המלון בעיר Santiago ששוכנת על הגבול בין ספרד ופורטוגל, ויום הזיכרון לשואה ולגבורה כלל אינו מורגש פה.<br />בתוך כל ההתמודדויות הפיזיות והמנטליות ושגרת המרוץ השואבת - אני רוצה לנצל את הבמה של הבלוג הזה, כדי לזכור ולא לשכוח.<br />היום אזנק למרוץ עם סרט שחור על היד, לזכר שישה מליון יהודים.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5133858140534506801-8060290921750711053?l=ranmargaliot.blogspot.com' alt='' /></div>Ran Margaliothttp://www.blogger.com/profile/04671122466139470954noreply@blogger.com1