התאקלמות

כמעט חודשיים עברו מאז הפעם האחרונה בה עברתי בביקורת הדרכונים בנתב"ג.

בעונה האחרונה, כבר התחלתי לפתח סנטימנטים כלפי המקום הזה...
החום של ישראל באולם קבלת הפנים, הפגישה המחודשת עם בני משפחתי והנסיעה איתם ברכב אל הבית שבמודיעין, מעוררים בי התרגשות בכל פעם מחדש.

בפתח הבית, מקבלת את פניי כרזת ענק – פרי יצירתם של ניצן ושיר (אחי ואחותי המקסימים): "רן, ברוך הבא הביתה!".
כי בית, כמו שאמא אומרת – יש רק אחד.

כמה שעות אחרי הנחיתה, זה מכה בי.
כשמסתיים תהליך פירוק המזוודות וגם מבול הטלפונים דועך, אני פתאום מבין שסדר חיי עומד להשתנות.
ממציאות שבה הרכיבה היא מרכז חיי, אני צריך עכשיו לחלק את תשומת ליבי. ההימצאות בקרבת המשפחה, החזרה לשירות הצבאי, מוסכמות החברה והקולות הפנימיים שעולים בי...
אני מרגיש שעלי לערוך שינויים ולהתאים את סדר היום שלי למציאות החדשה שאליה הגעתי.

חלק ממני מבקש עוד קצת זמן להתאקלם, להתרגל למצב החדש, לעכל אותו;
ואילו החלק האחר שבי מפציר להזדרז, למצוא עבודה, להתחיל ללמוד, לדאוג לעתיד...

בעוד שבספרד אני רוכב אופניים במשרה מלאה, בישראל אני גם בן ואח וחייל וסטודנט... המעבר הפיזי לישראל, הופך את הרכיבה למשימה אחת מיני רבות לאורך היום.
בספרד נהגתי למלא את הזמן הפנוי בקריאת ספרים, צפייה בסרטים ורביצה פסיבית על חוף הים.
הקול שבראשי, אמר לי אז שעליי לנוח, להתאושש, לנקות את הראש משגרת האימונים ומעומס המרוצים השוחק...

ההימצאות בחברת רוכבי קבוצתי - בני גילי ששותפים לחלום הרכיבה המקצוענית, אפשרה לי את השקט הנפשי הנחוץ כדי להתנהל בשגרה שכזאת.
הקבוצה מימנה את כל הוצאות המחיה והצוות המקצועי של הקבוצה נתן מענה לכל צרכיי (והרבה מעבר להם). כל שנותר לי לעשות הוא להקדיש את כל כולי לרכיבה תחרותית.

בחזרה למציאות; ההתאקלמות בארץ דורשת ממני לבחור מחדש את הערכים שלפיהם אני מנהל את חיי. בפרק הזמן שבין סיום עונת מרוצים אחת לזו שאחריה, אני עושה בירור עצמי.
מדוע אני בוחר ברכיבה תחרותית? לאיזה מטרות אני מכוון ומה נדרש ממני לעשות כדי להשיג אותן?
התהליך הזה דורש ממני אותנטיות מלאה.
מחויבות - בעיני, היא הרבה מעבר לפיזור סיסמאות לסובבים אותי; אל מול מסך המחשב, קל להצהיר על חזון של מדליה אולימפית, טור דה פראנס וקריירת רכיבה מקצוענית – Full board.
המחויבות האמיתית לעשייה באה לידי ביטוי באימונים על הכביש, ברגעי הכאב בתחרויות, באמונה הפנימית שההשקעה תשתלם בסוף...

ככל שעוברים הימים והעונה החדשה מתקרבת, אני כבר לא זקוק להסברים.
אני מרגיש בתוכי את הכוח הממגנט של היעדים שהצבתי ומפרגן לעצמי על זה שאני הולך בכל הכוח אחרי משאת נפשי.

זה מה שעושה לי טוב ובזה אני מתמקד.

הרוכב עם הדוקאטי

אנחל מדרסו, בן לאב עובד עירייה ולאם עקרת בית, היה ילד שמנמן ודחוי מהרובע העני ביותר של סנטאנדר.
הוא הגיע אל ספורט הרכיבה, כמו כל ילד ספרדי – בעקבות הגיבורים הלאומיים.

מאז שהיה בגן הילדים, היה עוקב בדריכות אחרי גיבורי הרכיבה של מדינתו – פדרו ("פדריקו") דלגאדו ומיגל אינדוראין.

משהו בספורט הצבעוני הזה, בקרוואן הססגוני שמלווה את הרוכבים, בהדף הרוח שיוצרת הדבוקה כשהיא חולפת על פני האוהדים, קסם לו.
כשהגיע לגיל 12, הוא זינק למרוץ האופניים הראשון בחייו. היה זה מרוץ הקפות מקומי באחד מהכפרים הקטנים שמקיפים את העיר.
אנחל סיים אחרון, ולא בפעם האחרונה.

כנער צעיר, הוא בילה את רוב שעות הפנאי על אוכף האופניים.

כשהיה חוזר מבית הספר, לבש את בגדי מועדון הרכיבה העירוני ויצא מפתח ביתו על אופני הכביש שקיבל בהשאלה מהמועדון. הוא שם פעמיו אל הכביש המקיף את העיר, עולה ויורד לאורך הטיילת הצמודה אל חוף הים, קופץ מהכביש אל המדרכה וחוזר חלילה; עוקף הולכי רגל, מזגזג בין הנתיבים ומתגרה בנהגים. הרכיבה הייתה למפלט עבורו.

לא מדובר ברוכב עם משמעת אימונים יוצאת דופן, אלא בנער מתבגר שביקש לברוח ממציאות היום-יום העגומה שנכפתה עליו.

זו הייתה האלטרנטיבה שלו למשחקי הכדורגל של בני כיתתו שדחו אותו בשל מראהו החיצוני.
לימים, גדל הילד השמנמן והמשקפופר ללוחם צדק על שני גלגלים.
כדי להבין עד כמה עמוקים משקעי העבר שבהם הוא נלחם, צריך לראות אותו במציאות.
מאה שבעים וחמישה סנטימטרים של חוסר פוטוגניות (שלא לומר – כיעור משווע) וקול צפצפני, זיכו את מדרסו בשם החיבה "סטיב ארקל הספרדי".

באחד האימונים הראשונים שלי בספרד, הוא הגיח מאחורי בצהלה קולנית, בעודי מחסיר נשימה מרוב בהלה.
הוא התקרב על ידי, התאים את מהירות הרכיבה שלו לשלי. אני זוכר שהתאמצתי לסדר את הנשימה ולשדר "עסקים כרגיל".
הוא מצידו, שלף את החיוך הכי רחב שלו וחשף שורת שיניים סוררות...
בירכתי אותו "בוקר טוב מדרסו" ובתגובה הוא שלח אצבע מאשימה אל עבר מד הדופק שלי ואמר: "סובל, אה? בשבילי זאת בכלל לא עלייה...".
ככה זה עם מדרסו. אתה לא יכול לדעת מאיפה זה יבוא לך. לרגע אחד עוד שקלתי להקניט אותו בחזרה, אלא שאז נזכרתי עם מי יש לי עסק...

בעוד שמהחזות החיצונית שלו, קשה להתרשם (בלשון המעטה), הרי שמהיכולות הוורבאליות שלו, דווקא אי אפשר להתעלם.

כשפגשתי אותו בפעם הראשונה, מדרסו הצביע על שרירי רגליו והטיח בי: "אני מיגל אינדוראין הבא". הסתכלתי בזלזול על הצפצפן הממושקף והתאפקתי שלא לגחך...
כשעלה על אוכף האופניים, הוא סיפק מפגן כוח מרשים שהסביר לי באיזה סוג של טיפוס מדובר; ברגע מסוים, התנשפתי לצידו בסבל במהלך טיפוס על ההילוך הקל ביותר; ברגע הבא, צפיתי בו מעלה את השרשרת אל הפלטה הגדולה (!!) ועף במעלה העלייה במהירות.
בעודי מנסה לעכל את מה שקרה, הוא הפסיק לפדל, הסתכל לאחור וצעק לעברי: "מדרסו התניע את הדוקאטי...".
צריך לראות כדי להאמין...

גדולתו של אנחל נובעת מהדרך שבה הוא תופש את המציאות.
הביטחון העצמי, הרצון להוכיח והחוסן המנטלי האינסופי שלו מביאים אותו לכל קו זינוק עם אמונה שעוד לא נולד הרוכב שיכול לו.
כשהתחלתי להבין את הספרדית שלו, קלטתי עד כמה הוא יוצא דופן;
לפני תחרויות חשובות, בזמן ששאר הרוכבים השתדלו להפחית את הלחץ על ידי 'הנמכת ציפיות', אנחל נהג להכריז בקול רם: "אין פה אף רוכב שיכול לנצח אותי!"
מעניין מה פרויד היה אומר עליו...


כך בדיוק הוא ניצח את סבב גביע ספרד - עד גיל 23 והרוויח את התואר "הרוכב הספרדי הטוב ביותר" לעונת 2008, בעודו בן 20 בלבד.
בחודשים האחרונים של העונה, הוא עשה סטאג' מקצועני שגם בו – הוא התבלט.

שלשום, חתם "סטיב ארקל הספרדי" מסנטאנדר, על חוזה מקצועני עם קבוצת Caisse d'Epargne - שניצחה בעונה החולפת את סבב ה'פרו-טור' (המקבילה של ענף האופניים לליגת האלופות).

בעונת המרוצים של 2009 הוא יהיה הרוכב הצעיר ביותר ב'פרו-טור' ויתחרה כשחובת ההוכחה עליו.
למקרה שתהיתם, מדרסו כבר הבטיח, שגם לשם הוא יביא עימו את הדוקאטי...

שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב...

יש תחושה של שינוי באוויר; הפגרה שבפתח, תקופת החגים שהסתיימה ומזג האוויר המתעתע...
עוד בטרם הסתיימה לה עונת המרוצים הנוכחית, הראש שלי כבר עמוק בתכנון העונה הבאה ואני מפנטז על העתיד לקרות.

מה יהיו המטרות שלי בעונה הקרובה? איזה אדם אני רוצה להיות ואיזה רוכב אהיה כתוצאה מכך?

בעונה החולפת, עשיתי סטאג' באוניברסיטה של החיים. החודשים באירופה אפשרו לי לטעום מחוויות עולם המבוגרים.
קיבלתי הזדמנות לבחור את העתיד שלי ולסטות מה-High Way המוכר אל עבר הבורגנות...

במובנים רבים, העונה האחרונה "קיצרה תהליכים" עבורי; הבחירה לחיות באירופה במשך כל עונת המרוצים, אפשרה לי לטעום מהחלום שכל כך השתוקקתי אליו בשנים האחרונות.
המעבר לספרד היה בגדר הגשמת החלום הזה. להתמקצע בתחום שאני הכי אוהב ועל הדרך להכיר שפה חדשה, תרבויות, בחורות... יותר מזה?

משהסתיימה תקופת ההתאקלמות בספרד, נוכחתי לגלות שהחיים בניכר הם לא רק אקשן בלתי פוסק של פודיומים, גלי אהדה ומעריצות נלהבות.
גיליתי שתחת הכותרת הסקסית: "חיים עצמאיים באירופה", מסתתרים הרבה ניואנסים מחיי היום-יום שלא הייתי מודע אליהם.

ממש כמו במרוץ אופניים, גם החיים בספרד כללו הרבה חוויות במרחב המגוון שבין הניצחון להפסד.
השגרה, כמו כל שגרה – כוללת גם הרבה ימים אפורים...


כל מי ששואל אותי על אורח החיים בספרד, מציין שזה נשמע לו כמו חלום על חופשה בקאריביים; שגרה קבועה של יקיצה טבעית בשעות הבוקר המאוחרות כשעיקר ענייני הוא מזג האוויר בחוץ ומה אוכל לארוחת הבוקר... ובכן, מסתבר שגם לחלום מתרגלים.

בשבוע השני בספרד הגעתי לכמה תובנות משמעותיות על החלום הזה; נוכחתי לגלות שכשהמרכיב היחיד הקבוע בחיי הוא האימון, גם הרכיבה הופכת למטלה שיש לבצע...

"האם זהו החלום שלו ייחלתי?" שאלתי את עצמי בתחילתו של עוד יום גשום על האוכף. מחשבות כאלה עלולות להיות הרסניות. הן מייד מביאות עימן געגועים ורגשות חרטה ומסיטות את תשומת הלב מהמטרה המקורית שלי שלשמה התכנסתי כאן מלכתחילה – להתפרנס מרכיבת אופניים מקצוענית.

נקודת המפנה מבחינתי הייתה כשהצלחתי "לצאת מהקופסא" ברגעי הקושי.
ובמרחק של מאה קילומטרים מהבית, כשכואב וקר והגשם חודר את כל שכבות הבגדים, זה לא עניין של מה בכך.
אחד הדברים שהכי סייעו לי – היה תרגול של דמיון מודרך.
לכל אחד יש חוש מסוים שנוגע בו יותר ואצלי הוויזואליה היא זו שעושה את ההבדל.

במהלך טיפוס אינסופי ביום גשום וקר אחד, שלפתי ממעמקי הזיכרון את התמונה של אלברטו קונטאדור מדווש על האופניים בעמידה ומתקדם בקלילות במעלה ההר. לאות הזדהות, נעמדתי גם אני על אוכף האופניים והדם חזר לזרום אל שרירי הארבע ראשי. התקדמתי לאיטי במעלה ההר. הנוף מסביבי התכסה בעננה ערפילית. לרגע הרגשתי כמו באחד הסטייג'ים מ"הג'ירו דה איטליה"...
בדמיוני, ראיתי אלפי מעודדים בצידי הדרכים ששואגים את שמי. עברתי עוד סרפנטינה ועוד אחת. בתוך ראשי קונטאדור, הרוכב הכשרוני ביותר בעולם כיום, רקד על הדוושות בסיבובי רגליים מהירים כאחוז דיבוק. שילוב מדהים בין עוצמה וקלילות שאופייני רק לו.
כשהתגלתה לפניי הפסגה, לבסוף, מצאתי בתוכי כוחות חדשים.
העליתי את השרשרת לפלטה הגדולה, והאצתי בפראות את 200 המטרים שהפרידו ביני לבין השלט שמסמל את גובה ההר.
רגע לפני הפסגה, סגרתי את רוכסן החולצה והנפתי את אגרופיי באוויר כמנהג המנצחים עטורי התהילה.
אלברטו קונטאדור נעלם מראשי ועכשיו נותרתי רק אני – עם תחושת הסיפוק החמקמקה והפרגון העצמי על כך שבחרתי להתמודד.

כי זה בעצם הסיפור של העונה הזאת. בחירה מודעת להתמודד עם קשיי הדרך ואמונה שאני יכול להם. כל ספק עצמי, כל חשש, כל כאב, כל געגוע; "שום דבר לא יפגע בי, שום דבר..."

אני כבר מדמיין את העונה הקרובה ומצפה לה בכיליון עיניים.

הנרטיב שאני מספר לעצמי נטול מגבלות; "בעונה הבאה אהיה חזק יותר, חכם יותר, מנוסה יותר ואגיע לשיאים חדשים".
אני יודע שהכוח הדרוש לי כדי להגיע לשיאים האלה נמצא בתוכי ושכדי למצוא אותו, עלי להעיז לקפוץ משפת הבריכה אל המים העמוקים...