יום שישי, 28 בנובמבר 2008

מתחילים...

זה כבר קורה.
העונה החדשה החלה רשמית לפני שבועיים ושגרת האימונים חזרה למקומה הטבעי בחיי.

בכל בוקר, אני מתעורר לצלצול השעון שמזכיר לי למדוד את דופק המנוחה ולהתכונן לאימון.
ב-8:00 AM אני כבר על האופניים, אחרי מתיחות וארוחת בוקר (בתפריט: גרנולה, דייסת קוואקר וכוס תה עם דבש).
האימונים עצמם אינם מרגשים במיוחד. אחרי חצי שעה של רכיבת חימום אני מאפס את מד הוואטים ומתחיל את החלק העיקרי של האימון. בשלוש וחצי השעות הבאות אני מתמקד בהתאמת מהירות סיבובי הרגליים שלי לטווח ההספק שבו עלי לרכוב. במילים אחרות - אני מחלק את זמני בין צג המחשב שמספק לי נתונים על הרכיבה להתחמקות אומנותית ממשאיות חולפות...
בעוד שהמטרות שלי לעונה הקרובה מאתגרות ומרגשות, הרי שתקופת אימוני ההכנה בארץ עשויה להיות אפורה למדי. כשהמרוץ הקרוב ביותר נמצא במרחק של ארבעה חודשים ממני, אני נדרש למשמעת גבוהה במיוחד.
כדי שאגיע מוכן לעונת המירוצים באירופה, עלי לכסות כ-10,000 קילומטרים של רכיבה בקצב אירובי.
בנוסף לאימוני הרכיבה אני מחזק את שרירי הגוף באמצעות תרגילי כוח ספיציפיים:

אל תכנון האימונים השבועי מתווספים שיקולים נוספים שעלי לקחת בחשבון; אני נדרש להתאים את הימים שלי כדי לספק לגוף את שעות השינה החיוניות להתאוששות.
השירות היומיומי בצה"ל, הלימודים באוניברסיטה ומזג האוויר הם גורמים נוספים שעלי לקחת בחשבון.
בסיום כל מחזור אימונים, אני מבצע מבחן יכולת (טסט) שמטרתו לבחון את קצב ההתקדמות שלי. היכולות הפיזיות שלי נמדדות במספרים יבשים - כמה כוח (בוואטים) אני מסוגל להפיק ביחס למשקל הגוף שלי.

יום רביעי, 19 בנובמבר 2008

בעונה הבאה...

מאז חזרתי לארץ, השאלה הכי פופולארית במחוזותיי היא: "מה קורה איתך בעונה הבאה?"
סקרנים? בצדק.

הרשעתו של ריקרדו ריקו – כוכב קבוצת הבוגרים המקצוענית, שהשתמש בסמים משפרי ביצועים, הביאה לחילופי ספונסרים ולשינויים דרסטיים במערך הקבוצה.
לימים, ייחקק הרגע הזה כאחד הרגעים המכוננים בקריירה שלי.
אבי נוהג לומר ש-"עיתות משבר הן הזדמנויות בתחפושת"; במקרה הזה, כך גיליתי, מדובר בתחפושת מושקעת ביותר...

רוכבי אופניים מערבים הרבה רגש בכל הקשור להחלטות מקצועיות הקשורות לקריירה שלהם והודעה כמו סגירה של קבוצה מקבילה במובנים רבים לתחושות של פירוק התא המשפחתי.
למתבונן מהצד, נראה היה שמדובר בסצנריו ברור שסופו ידוע מראש, אך מבפנים המציאות הכילה רבדים נוספים הנסתרים מעיני הצופה.

תגובות ההלם הראשוניות, התבטאו אצל כל אחד מרוכבי הקבוצה בצורה שונה. שמועות התגלגלו מכל כיוון. בעוד שרוב הרוכבים נאלמו דום, היו גם כמה יצירתיים ששמחו על סיומה של העונה בטרם עת ופנטזו (בקול רם) על חופשה במיורקה...

אחרי ההלם הראשוני, רוכבים החלו לנסות לעכל את המצב החדש ולבדוק תרחישים אפשריים. מהן הסיכויים שיתכנו השמועות על התפרקות הקבוצה? מה יקרה במצב כזה ומה זה אומר לגבי?...
פרשת הסמים של ריקו, הייתה איום ממשי עבור משפחות רבות שעמדו בפני אובדן מקור פרנסתם. חלומות רבים עמדו להתנפץ ומערך אנושי שלם שנבנה בעמל רב, כמעט וירד לטמיון.

במערך של קבוצה מקצוענית, יש למעלה מ-30 אנשי צוות שהקבוצה היא מקור פרנסתם (מאמנים, מעסים, מכונאים, אנשי שיווק, מזכירות ועוד).
כשהתקבלה ההודעה, מקץ כמה שעות, שהקבוצה ממשיכה לפעול בסיוע הספונסרים המשניים שלה, נשמעה אנחת רווחה קולקטיבית באזור סנטאנדר...

ממקום כזה, אפשר רק לגדול.
מאורו ג'יאנטי, מנג'ר הקבוצה החליט למנף את המשבר הנוכחי כדי לבנות מחדש את כל המערך. הוא החליט להביא כוח אדם חדש לקבוצה, להגדיר מחדש את יעדיה ולהילחם בצורה אקטיבית בתופעת השימוש בסמים בספורט.

בחודשים שעברו מאז, עברה הקבוצה הליך שיקומי.
אחד החברים הקרובים שלי, אמר פעם ש-"כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים"...
מתוך כל הרפש שנזרק סביב פרשת הסמים, ניתן ללמוד הרבה על אופיים של אנשים; מי ממהר לחפש לעצמו "בית חדש" ומי מתמודד ומראה אמון כלפי הקבוצה שבנתה אותו.

בין יתר השינויים המערכתיים, מתחלפים גם נותני חסות, ערכים ואידיאולוגיים. בעונה הקרובה, תעבור הקבוצה תעבור שינוי תדמית משמעותי.

הפתעה אחרונה לעונה הקרובה היא הצטרפות של רוכב ישראלי נוסף לסגל (!!)

פרטים נוספים בקרוב מאוד...

יום שני, 10 בנובמבר 2008

השנים הראשונות

משם הכול התחיל...

בכל יום שני וחמישי, הייתי שם פעמיי אל עבר פארק הירקון. שם התקיימו אימוני אמצע השבוע המסורתיים של רוכבי ת"א ("טים רוזן & מינץ" דאז) בהובלת נמרוד דובינסקי.

שגרת האימונים השתרשה. בית הסירות הישן שימש כבסיס האם (שאותו חלקנו עם השייטים דוברי הרוסית). בשעה ארבע – בלי איחורים, נהגנו לצאת לשבילי הפארק ומשם – בהתאם לתוכנית האימונים, המשכנו ליעדים נבחרים; מקורות הירקון, "הר הזבל", גבעת נפוליאון וגבעת המופעים... בקיץ התחפרנו בחולות, בחורף שקענו בבוץ ועל הדרך התמודדנו עם ה-"ירקון הטכני" וה"ירקון ההררי" ומה לא...
לימים גם נפתח לרכיבה (ואחר כך נסגר) הדרייב אין הישן שהפך לבית שני עבורנו.
אני, עשיתי אז את תחילת דרכי בקבוצה ובענף. הערצתי את רוכבי העילית של המועדון; יורי לוינזון ומירקין ועמוס וולף שהיו דור שני לפקץ', ג'אנח ושי פרמינגר – החלוצים.
השלישייה המיתולוגית שכללה את יאיר איביאן השנון, ירדן גזית השקדן ואסף יוגב (שהיה בעיקר "בולדוג" עבור כולנו), תפקדה כצוות הווי ובידור בפול גז.
כולם התחילו שם; הגוזלים הראשונים כבר עזבו את הקן והשאירו מאחוריהם הרבה מורשת קרב עבורנו. רצו שם סיפורים על "טים קליין" הנוסטלגית ותחרויות ביקום מבית היוצר של רם גולומביק.

אנחנו, היינו ה"צעירים" ושיננו בעל פה את ההישגים של רוכבי העלית. בר מזרחי היה הכישרוני, אולי גפן היה החולמני; אלון ברגר הידען, ניב ליבנר המכונאי, ומאור לוי היה מרביץ בכולנו חוכמת רחוב...
פסגת השאיפות עבורינו, הייתה לזכות במעמד של "ספורטאי מצטיין" בצבא.

באותה התקופה, הצטרף לקבוצה בחור בשם רותם ישי. רותם היה מן עוף זר בנוף התל אביבי. בחור שחום שקט ואתלטי מנתניה שבא בעקבות יורי ונשאר.
הוא הפגין ידע במכונאות אופניים והשקדנות שלו משכה את תשומת ליבי. לעולם לא איחר לאימון, תמיד הקפיד לבצע את תוכנית האימונים בדייקנות. כמוני – גם הוא הגיע לאימונים בת"א באוטובוס כשהאופניים מאופסנים בתא המטען.

בסיום האימון, היינו חוזרים להתקלח בבית הסירות בעוד שהרוכבים המקומיים התפזרו איש איש לביתו. במקלחות, החבר'ה פרקו מתח.תשכחו מהבדיחות המוכרות על השוואות גדלים וסבונים נופלים...
רוכבי העילית הבכירים בישראל היו מריצים שם קטעים של שבט צופים מתבגרים; עניין שבשגרה, היה לצאת מהמקלחת ולגלות את שילדת אופנייך עומדת מיותמת מגלגלים – מעשה ידם של הצוות יורי את יאיר...

בדרכי הביתה, הייתי משחזר בראש את סיפורי ה"מורשת" של החבר'ה הבוגרים. מחנות אימונים בהולנד עם יובל שטיינמן ואידלסון, סימולציות מרוץ של שעה ב-Barlo עם רוכבי-על גרמניים בשם גויטפריד ואגדות רכיבה כמו רואל פאוליסן שהכאיבו לכולם על גבי אופני הרים...

זו הייתה פסגת השאיפות שלי אז.

היו ימים...