יום שני, 23 במרץ 2009

ג'וני בא...

בחודש האחרון נחשפתי לתופעה שנקראת ג'וני ווקר.

ג'וני ווקר (כן, השם הוא Johnnie Walker - כמו הוויסקי המפורסם) הוא רוכב אופניים אוסטרלי בן 22 שגדל במשפחה של ספורטאים.אחיו הבכור – רובי, הוא גולש סנובורד מקצועני שחי בארה"ב. אחיו השני – וויליאם (אלוף אוסטרליה לשעבר) רוכב בקבוצה המקצוענית של "Fuji-Servetto" וחי באיטליה. אחיו הצעיר – ניק, רוכב בקבוצת הקונטיננטל של "Cinelli" בבלגיה.
אביו ואימו שחיים במלבורן אוסטרליה, פוגשים את ילדיהם כשהם באים לחופשת מולדת בקיץ, שמתחיל שם
באוקטובר.

בשבועות שקדמו לנסיעה לספרד, תהיתי איך זה יהיה, לחלוק דירה עם רוכב אוסטרלי ועוד עם אחד בעל "ייחוס" שכזה.
התכוננתי למפגש עם מבטא זר, קנגרואים, דובי קואלות ושאר סממני תרבות שקיימים רק בחצי השני של הכדור.
בעוד שאת ספרד ואת הרוכבים הספרדים למדתי להכיר היטב בשנה שעברה, ג'וני ווקר, היה עבורי פתח אל תרבות זרה ורחוקה. כמה שבועות של רכיבות משותפות ומגורים יחד בדירת הקבוצה איפשרו לי להכיר את האוסטראלי עם השם "המפוצץ"; ג'וני בחור ייחודי.
אפשר לאהוב אותו, או לא, אבל אי אפשר להתעלם ממנו. החיוך התמידי שלו ומראה "ילד השמש" הבלונדיני שהגיע מאוסטרליה, בולטים במיוחד בנוף האירופאי. בין יתר כישוריו, ג'וני גם מנגן על גיטרה, מבשל בחסד ומסוגל לפתור את ה-Rubik's cube (קובייה הונגרית) שהוא נושא עימו לכל מקום - תוך דקות ספורות. בעולם האופניים, שמו של ג'וני התפרסם בזכות הישגיו במרוצים יוקרתיים כמו ה-Tour de Langkawi וה-Circuito Montanes.
הוא מחזיק בנתוני צריכת החמצן המירבית (Vo2MAX) הגבוהים ביותר שנמדדו אי פעם במכון לרפואת ספורט של MAPEI במילאנו ושייך לדור של אוסטרלים צעירים (שכולל גם את האחים קמרון וטרוויס מייר וג'ק בוברידג') שמככבים באליפויות העולם בוולודרום ובמרוצי הכביש החשובים ביותר. מזה זמן שהוא מסומן כאחת ההבטחות הגדולות של נבחרת אוסטרליה.




מה שמבדיל את את ג'וני ממרבית הרוכבים שיצא לי להכיר - היא היכולת שלו להסתדר ולהתאים את עצמו לסביבה. באמצעות שימוש בחוש הומור, שפת גוף ו"שפת הרוכבים הבינלאומית" , התחבב ג'וני על הספרדים המקומיים. מיותר לציין שהידע של בספרדית שואף לאפס וגם שהספרדים מצידם - לא בקיאים במיוחד באנגלית...
החברותיות של ג'וני והרזומה העשיר שלו - שכולל הישגים מרשימים במרוצים המקומיים הבכירים ביותר עשו את ההתאקלמות למהירה במיוחד...

יום שני, 16 במרץ 2009

You never have 2nd chance to make 1st impression

בסוף לא התעוררתי.
כל ההכנות, האישורים, הסידורים, והקשיים הבלתי מתוכננים של הרגע האחרון הושלמו בהצלחה.
ורק אני לא התעוררתי. לטיסה.

הטלפון צלצל. זינקתי מהמיטה בתחושת אשמה בלתי ברורה. "יכול להיות שכיביתי את השעון המעורר?!" אני נזכר כעת ששאלתי את עצמי. עניתי לניב שבירך אותי ב"בוקר טוב" מלא אנרגיות.
מבט חטוף אל עבר השעון הבהיר את גודל האסון. 03:32 AM. והטיסה בחמש וחצי...
נדרשו לי שבע דקות תמימות כדי להתלבש, לשים עדשות מגע ולצאת אל צינת הלילה. ברחבת החניה מצאתי את אימי האהובה מעמיסה את מזוודותיי אל בגאז' הרכב. אין כמוה!
את 15 הדקות הבאות העברנו בטיסה-צמודת אספלט אל נתב"ג. בחמישה לחמש פגשתי את ניב בתור לצ'ק אין.
נשמתי לרווחה.

כשהמתנתי בתור לבידוק הדרכונים, תהיתי איך זה יהיה השנה.
נזכרתי בפגישה הראשונה שלי עם ניב – בקיץ של שנת 2002 באוטובוס, בדרך ל"קייטנת הרכיבה" של איקי רהט באלרום.
אני הייתי ילד שמנמן וחסר ביטחון שעלה לבדו לאוטובוס מבלי להכיר אף אחד. וניב, ניב היה ונשאר אותו ניב. תמיד סקרן, חריף, צמא לידע.
אז עוד לא הכרתי אותו. מבלי לקלוט את גודל הטעות, נקלעתי לעימות מילולי עימו על טיבן של קסדות "ג'ירו". בתור הבעלים של קסדת רכיבה חדשה דנדשה של החברה, מיניתי את עצמי לנציג הרשמי שלה באוטובוס.

ניב, שבמהרה התגלה כמי שאוהב אופניים לא פחות מרכיבה, המחיש בפניי את מה שהבנתי רק שנים מאוחר יותר. ידע תיאורטי הוא אינו תחליף לפרקטיקה.
ניב, שרכב במועדון "רוכבי ת"א" לצד טובי רוכבי העלית באותה התקופה ועבד בזמנו החופשי בחנות האופניים "כלנוע", ספג וחווה את כל מה שאני קראתי והתאמצתי לזכור משעות של גלישה בפורום האופניים המיתולוגי של "וואלה!".
כמובן שהוא צדק כשהראה לי שמערכת ההצמדה הפשוטה של הקסדה אינה מצדיקה את המחיר המופקע ששילמתי עליה.
אני זוכר ששנאתי אותו. הרגשתי מושפל אל מול מפגן הידע האדיר שלו ובעיקר – על כך שחשף את חולשתי בפני קהל הילדים הזרים לי באוטובוס.

ברכיבה הראשונה שלנו יחד בקנטבריה נפל לי האסימון.
הביחד של ניב ושלי כאן בספרד, הוא סגירת מעגל עבור שנינו. כל אחד מאיתנו הגיע לנסיעה הזו עם מטענים משלו; מעגל חברים, תחומי עניין ועיסוק ששייכים רק לו. כל אחד מאיתנו, בדרכו שלו, עבר תהליך התבגרות ארוך מאז אותה נסיעה באוטובוס לאלרום. לימודים, צבא, תקופות ארוכות באירופה... האהבה המשותפת שלנו לרכיבה תחרותית, הביאה אותנו לזנוח את האגו בצד ולשתף פעולה.
בפעם הראשונה בספרד - Vuelta a Toledo 2007

בזכות הביחד הזה, מתאפשר לי כעת לחלוק את חוויות היום-יום הפשוטות ביותר עם ניב. העליות היפיפיות של מחוז קנטבריה ועצירות הקפה במהלך הרכיבה הרבה יותר מהנות בשניים. אימונים בגשם ובכפור הופכים ממלחמת הישרדות חסרת אונים להתמודדות משותפת.
אנחנו מקלים אחד על השני במטלות הבית השונות, משתפים בתחושות, בפחדים, בתקוות. שומעים מוזיקה ישראלית בפול ווליום,קוראים לספרדים בשמות עבריים ומתכננים לפרק אותם יחד בתחרויות.
בביחד הזה יש גם הרבה מטענים. שנינו הישגיים באופיינו וחולקים חלום משותף – של קריירת רכיבה מקצוענית.
בעוד שמחוץ לרכיבה אנחנו חברים ושותפים לחיים, על האופניים כל אחד מאיתנו מביא לידי ביטוי גם את היצר התחרותי שבו שמבקש להשיג, לכבוש, לנצח...
כשעל כף המאזניים מונחים מאמצים גופניים ואמוציות לצד עבודת צוות והתמודדויות משותפות, שנינו עושים את המירב כדי לפרגן ולסייע ככל הניתן.
בינתיים, אנחנו מדרבנים אחד את השני באימונים, שוטפים יחד כלים במטבח ומתכוננים לתחרויות הקרבות ובאות.

ד"ש מספרד – עד הפעם הבאה,

רן מרגליות