Euro trip - חלק ג'

ביום שישי בבוקר, אחרי שהתאוששתי מהנסיעה הארוכה לשוויץ, נסעתי עם מאורו לטור דה רומנדי. כשהגענו לבית המלון שבו התארחה הקבוצה, פגשנו את אורי גייגר ואשתו קארן, שנענו להזמנת מאורו ובאו לבקר את הקבוצה במרוץ.

הטור דה רומנדי (http://www.tourderomandie.ch/) הוא מרוץ שלבים בן שישה ימים בין לוזאן לז'נבה שבו לקחו חלק כל קבוצות הפרו-טור, כהכנה אחרונה לפני הג'ירו ד'איטליה.
בארוחת הצהריים של לפני הסטייג', פגשנו את רוכבי הקבוצה שהתכוננו לנג"ש הקבוצתי.
ריקרדו סרנו, הרוכב הספרדי החדש של הקבוצה ניצח את השלב הראשון של המרוץ ועתה היה מדורג במקום השני הכללי. המתח באוויר לקראת השלב שעתיד היה לשנות את הדירוג הכללי הורגש היטב. אפילו Juanjo cobo ו-Iker Camano שבימים רגילים הם הליצנים של הקבוצה, נראו רציניים למדי. לעומתם, המנהלים הספורטיביים - Stefano Zanini ו-Daniele Nardello השתדלו שלא להוסיף על המתח הקיים ושמרו על אווירה קלילה ומבודחת.
כשהגענו לאזור הזינוק, הסואנירים והמכונאים של כל הקבוצות עמלו על הרכבת האופניים על מכשירי הטריינרים הנייחים. מתוך האוטובוסים הצבעוניים, הגיחו כוכבי הפרו-טור מהקבוצות השונות. הנה קאדל אוונס, והנה קרלוס ססטרה ומארק קאוונדיש ועוד ועוד...
הרוכבים של פוג'י סרווטו יצאו מהאוטובוס לבושים לחימום ומאורו הזמין את אורי להתחמם איתם על הטריינר.

לקארן, כל סצינת הרכיבה הייתה חדשה לגמרי ואני מצאתי את עצמי מותקף בשאלות: "מותר להם לרכב עם מוזיקה?" "כמה קבוצות יש?", "למה הם מורידים שיערות ברגליים??", לא חלף זמן רב עד שהיא צברה ידע מעמיק בתולדות הענף; "אמנם יש להם שרירים מרשימים ברגליים, אבל הרכיבה הזאת עושה להם גוף ממש לא יפה!" היא קבעה נחרצות.
על קו הזינוק לנג"ש הקבוצתי התחוללה דרמה קטנה. אנחל גומז - המוכר גם בשם החיבה "Litu", שבר את המעביר האחורי באופני הנג"ש שלו. בהעדר אופני נג"ש חלופיות, הוא נאלץ לזנק עם אופני הכביש הרגילים. זה היה סימן לבאות. חמישה קילומטרים אחרי הזינוק, נשר Ermano Capelli ואיבד את הקבוצה שדהרה במעלה ההר. Alvero Crespi - המנג'ר של הקבוצה, נסע מאחוריו ברכב הליווי וקילל באיטלקית. שני קילומטרים מאוחר יותר, היה זה Juanjo Cobo שלא הצליח להחזיק את הקצב הגבוהה ונשר גם הוא.

חמישה רוכבים נותרו מקדימה. באחת הגבעות התלולות על המסלול, Iker Camano נעצר במקום אחרי שנפלה לו השרשרת. החלפה איטית מידי של האופניים עלתה לקבוצה (שחיכתה לו) ב-40 שניות יקרות מפז. מאותו הרגע דהרו הרוכבים אל עבר קו הסיום בנסיון לצמצם את הנזק שנגרם. בסיום היום, ריקארדו סראנו התדרדר אל המקום ה-24 בדירוג הכללי, 49 שניות מאחורי המוביל. בארוחת הערב בבית המלון, נראו הרוכבים רגועים. אמנם עבר עליהם יום רע למדי, אך מנקודת זמן זו ליום שעבר אין משמעות וכולם התרכזו בשלב של מחר.

בשבת בבוקר, נפגשתי עם אורי ומאורו בפתח המלון לאימון בכבישי האיזור. אורי, שרכב על האופניים האישיים של מאורו, הכתיב קצב גבוה בחימום וניכר שהוא עשה התקדמות משמעותית מאז הפעם האחרונה בה רכבנו יחד בארץ. מאורו לעומתו, ניסה להתרגל לתנוחת הרכיבה הזרה על אופני הפוג'י SL1 של David De La Fuente שפרש מהמרוץ יומיים קודם לכן. אני רכבתי על אופני הסקוט המוכרים שלי (הפוג'י נשארו בספרד) ונהנתי מכל רגע. בדרך חלפנו על פני אגמים וכפרים שוויצריים ציוריים. עדרים של באפלו שרועים בצידי הכביש השלימו את התמונה הפסטוראלית. מידי פעם, מאורו נתן לאורי תרגילים ספיציפיים: אימון כוח על פלטה בעלייה, דיווש עגול, מנח נכון של הגב. באחת הגבעות נפתח מעט פער ביני לביניהם. מאחוריי נשמעה צעקה: "רן, סע! מאורו יתפוס אותך עד סוף הגבעה! סע!!" הבטתי לאחור וראיתי את אורי משועשע בעוד מאורו מתחיל להאיץ מאחור. מבלי לחשוב, קמתי מייד על הרגליים, והאצתי בכל הכוח. ידעתי שאסור לי לתת לו להגיע אלי... העלייה התעקלה שמאלה והתחלתי להרגיש אותו מתקרב. העליתי שני הילוכים וניסיתי להאיץ פעם נוספת. עכשיו מאורו כבר היה על הגלגל שלי. שמעתי אותו מתנשף. 50 מטרים נותרו עד סוף הגבעה ואני התפללתי שיגמר לו הכוח. להפתעתי (או שלא) הוא האיץ באחת וחלף על פניי כאילו עמדתי במקום. לזה קוראים נוק-אאוט. ברגע שאחרי הייתי מתוסכל מההפסד. מאורו סיפר שככה הוא גם עקף את דווידה קאסני כשניצח את האמסטל גולד רייס. הזכרתי לו שזה היה בשנת 1995 ושחלפו כמה שנים מאז...

אחרי הרכיבה נסענו עם רכבי הקבוצה לאיזור הזינוק. קארן החליטה לוותר על הצפייה במרוץ לטובת שופינג אינטנסיבי בז'נבה. אורי נראה מודאג... השלב של היום צפוי היה להיות השלב הקשה והמכריע של המרוץ. אורי התלווה ל-Stefano Zanini (פעם מקצוען שניצח את האמסטל גולד, שלבים בג'ירו ובטור והיום דיירקטור ספורטיב של Fuji-Servetto) ברכב הליווי הראשון ואני נסעתי עם מאורו ואלברו קרספי לחלק לרוכבים בקבוקים בעליות. בנוסף לתוואי ההררי, מזג האוויר הגשום והקר הוסיף עניין נוסף למרוץ. בעלייה האחרונה של היום, Frederik Kessiakof - השוודי של הקבוצה שזה עתה עבר לרכיבת כביש מעולם אופני ההרים, תקף את הבריחה ונשאר לבדו מקדימה בפער של 30 שניות. בסוף העלייה הוא נתפס על ידי Roman Kreuzinger, Vladimir Karpets ו-Rein Taaramae שעבדו במשותף כדי לסגור אותו. באחת הפניות, 5 קילומטרים מקו הסיום הוא איבד אחיזה והשלישייה ברחה לו קדימה. את השלב הוא סיים במקום הרביעי. בדרך חזרה לבית המלון, סיפר לנו אורי שלא רק לקבוצה היה היום יום קשה. קארן חזרה מז'נבה עם שלל רב והוא מתחיל להבין שרכיבת אופניים זה עסק הרבה יותר יקר ממה שהוא תכנן...
גם למאורו ואלברו קרספי היו חרטות. אחרי ארוחת הערב בבית המלון הם ישבו עם דפי התוצאות והדירוגים. לולא התקלות באופניים בנג"ש הקבוצתי קסיאקוף היה מסיים על הפודיום בדירוג הכללי. את הפקת הלקחים מאתמול הם כבר ביצעו אך הם לא יכלו להניח למחשבה "מה היה קורה אם..."

ביום ראשון, השלב האחרון התחיל בשעות הבוקר ואורי ואני יצאנו לרכיבה מוקדמת במיוחד. בשעה שש וחצי בבוקר, ערפל הבוקר הסמיך עוד לא התפזר והקור השוויצרי חדר גם את הביגוד הטרמי ובגדי הרכיבה הארוכים. בלי מאורו הקצב נוח יותר ואנחנו סובבנו רגליים בקלילות לאורך הכבישים הכפריים המתפתלים. כשחזרנו מהרכיבה, עשינו צ'ק אאוט מהחדרים, ונסענו עם הרכבים לקו הזינוק של השלב האחרון. באיזור הפודיום - בו חותמים הרוכבים לפני השלב, התקיים הפנינג שלם עם הופעות תזמורת ודוכנים. אורי שלף כרטיסי כניסה לאיזור ה-VIP הסגור- שקיבל משרה - מנהלת יחסי הציבור של Credit Agricol (הספונסר של הטור) שאותה הוא הכיר, במקרה, בשלב של אתמול. מסתבר ששרה, בת לאם ספרדייה ואב איטלקי, התגוררה בישראל 8 חודשים ומדברת עברית. כשהיא שמעה שאורי הגיע לטור במיוחד מישראל, היא לא יכלה להסתיר את ההתלהבות שלה (שפחתה כשראתה אותו מלווה בקארן) ופינקה אותו בכרטיסי כניסה לאיזור ה-VIP. אחרי שנהננו מהמטעמים שארגנה לנו שרה, הלכנו לבקר את רוכבי הקבוצה שעסקו בהכנות אחרונות לקראת המרוץ. Iker Camano, הספרינטר של הקבוצה, ארגן את שאר הרוכבים הספרדים (Cobo, Ricardo Serrano ו-Litu) לתמונת פרידה משותפת מאורי וקארן. בהמשך היום הוא גם סיים 8 בספרינט הסיום - אחרי אוסקר פריירה האגדי.

אחרי שזינקו הרוכבים לשלב האחרון, נפרדתי ממאורו, אורי וקארן, ונסעתי לשדה התעופה של ז'נבה ממנו המראתי חזרה לספרד. על המטוס, חשבתי על החוויות שעברתי במהלך הסופ"ש בשוויץ. מהנסיעה הארוכה ברכב עד לביתו של מאורו, דרך שלבי המרוץ, הרכיבות, ההמצאות בקרבת הצוות המקצועי והרוכבים... בשונה מהביקור שלי בג'ירו בשנה שעברה, הפעם נראה היה לי שהרמה הזאת - של המקצוענים, היא במרחק נגיעה ממני. זה היה מאין "זריקת מוטיבציה" עבורי - להשקיע את המעט שחסר כדי להגיע לשם ולהיות מקצוען בעצמי.

Euro trip - חלק ב'

את אורי וליאור פגשתי לראשונה לפני שלושה חודשים. היה זה בוקר קר של סוף ינואר.
כשהגעתי למקום המפגש בו קבענו - תחנת הדלק של נחשון, אורי היה שם לפניי. בשעה 06:15 בבוקר הוא כבר הספיק לפרוק את אופני הטארמק SL שלו מבגאז' המרצדס. ליאור הגיע עשר דקות מאוחר יותר באלפא רומאו שלו - והוריד את אופני ה-BMC החדשים שלו ממתקן הגג. הבנתי שהולכת להיות לי חוויה מעניינת...

את החיבור בינינו עשה אילן אולמן - שכותב להם את תוכנית האימונים לקראת המרוץ אליו הם מתכוננים, הטור טראנס אלפ. אילן הציע לי להדריך אותם בשבועות שלפני הנסיעה שלי לתחילת עונת המרוצים באירופה. "הם מתאמנים מאוד מוקדם בבוקר, ככה שתוכל להספיק את האימון שלך וחוצמזה אתה תראה - הם לא חבר'ה רגילים. תהיה לך היכרות מעניינת" הוא אמר.

לקראת האימון הראשון שלנו, קראתי באינטרנט על המרוץ הזה. הטור טראנס אלפ הוא מרוץ קטעים בן 7 ימים בו עוברים הזוגות שמתחרים בו למעלה מ-900 קילומטרים ו-17,000 מטרים של טיפוס אנכי מצטבר. למעשה, זה הוא המרוץ החובבני הקשה ביותר בעולם.

לאורך שלבי המרוץ, עוברים המתחרים בין הרי האלפים שבגרמניה עד פסגות הדולומיטים באיטליה ובדרך הם "תופרים" כל עלייה אפשרית. מדובר בהתמודדות בלתי פוסקת עם טיפוסים תלולים, מורדות מתפתלים ותנאי מזג אוויר קיצוניים. בנוסף לכושר הגופני ולחוסן המנטלי, נדרשים הזוגות שמשתתפים בתחרות הזאת לסבלנות, תמיכה הדדית ויכולת עבודה בצוות מהרמה הגבוהה ביותר. מעבר לכך, האתגר הזוגי - לעבור את כל שלבי התחרות כזוג על מנת לסיים את המרוץ, הופך את התחרות לאתגרית פי כמה.

באימון הראשון שלנו, למדתי עד כמה האתגר שהציבו לעצמם אורי וליאור אינו מובן מאליו.

בעוד שליאור הוא בעל נסיון בתחרויות סבולת (ריצות ארוכות וטריאתלון) ומחלק את זמנו בין האימונים לקראת הטראנס אלפ והמשפחה, אצל אורי המצב הוא שונה. את אימוני הרכיבה הוא החל רק חודש לפני האימון הראשון שלנו יחד. את זמנו הוא מחלק בין ניהול של מספר חברות השקעות בתחום הטכנולוגיה הרפואית, האימונים לקראת הטראנס אלפ ומשפחתו.

שני סיבובים ביער מגינים הבהירו לי את יחסי הכוחות ביניהם. אורי חסר נסיון ברכיבה, אך מגיע מרקע של אופנועים ומשכיב את האופניים בירידות המפותלות כאילו אין מחר. הוא מרבה לרכב בעמידה, צמא לשינויי קצב ולספרינטים. ליאור לעומתו - יותר שקול. שומר על קצב אחיד ומחשב את מאמציו. באימון הראשון, חלפה בי מחשבה שהביחד שלהם הוא כמו זוגיות של ספרינטר ורץ למרחקים ארוכים.

בשבועות שחלפו למדתי להכיר איכויות נוספות שלהם. חוש ההומור, הפרגון והאחריות ההדדית של שניהם, עשו את האימונים איתם לחוויה מיוחדת.

באחת הרכיבות, הצטרפנו לכמה זוגות אחרים שמתכוננים לטור טראנס אלפ. בתוך הפלוטון הרבגוני שכלל זוגות ברמות שונות, אורי וליאור נשארו יחדיו בכל שלב. ביחד בעליות, ביחד בירידות, ביחד במישורים אל מול הרוח והגשם והקור. כשליאור הסתבך עם השרשרת שנפלה, עצר איתו אורי מייד. כשאורי התעייף אחרי יום ארוך בגשם, שלף לו ליאור ג'ל ודאג שישתה ויאכל. התקשורת ביניהם - שנעה בין בדיחות גסות להבנה עמוקה חסרת מילים, היא סוד הקסם שלהם.כשסיפרתי עליהם למאורו ג'יאנטי, הוא התלהב מהסיפור האנושי של אורי וביקש לשמוע עוד על ההכנות שלהם למרוץ. גם הוא - בעלים של קבוצת פרו-טור מקצוענית, לא פוגש בכל יום מנהל מצליח ואיש משפחה שהחל לרכב רק לפני ארבעה חודשים כדי להתחרות בטראנס אלפ הקרוב. מאוחר יותר, בשיחת ועידה בסקייפ, הוא הציע לאורי את התמיכה הלוגיסטית של קבוצתו 'Fuji-Servetto'. "אנחנו נתמוך בך ובשותף שלך כאילו הייתם חלק מהסגל המקצועני של הקבוצה" הוא אמר לו.

מאורו, שמבין את הקשר ההדוק שבין הרוכבים החובבים לעשייה של קבוצתו המקצוענית, מעוניין לסייע לאורי וליאור בהתמודדות שלהם בטור טראנס אלפ.

הוא מאמין שהסיפור האנושי של אורי הוא בעל פוטנציאל לחשיפה תקשורתית רחבה ומעוניין ש- 'Fuji-Servetto' תתמוך בו ותהיה חלק ממנה.

Euro trip

מאורו התקשר והציע לי לבוא לטור דה רומנדי; "אורי גייגר מגיע לביקור ואשמח אם תבוא גם" הוא אמר. לתומי חשבתי שמדובר בשעתיים של טיסה פנימית באירופה. כמה שעות מאוחר יותר, התברר לי שלמאורו היו תוכניות אחרות...

הוא ביקש ממני ש"אקפיץ" את אחד הרכבים החדשים של הקבוצה - Audi Q7 לביתו שבשוויץ וכשמנהל הקבוצה מבקש, אני לרוב נענה בחיוב.

כך, מצאתי את עצמי בשעת בוקר מוקדמת, עושה את הדרך הארוכה מדירת הקבוצה בסנטנדר אל עבר ביתו של מאורו - שבמנדריסיו, שוויץ. כמה ארוכה? כ-1,500 קילומטרים ו-4 מדינות אבל מי סופר...
את הרכב העמסתי ערב קודם. מזוודות, זוג אופניים, סנדביצ'ים ובקבוק שני ליטר של Coca Cola Zero שנועד לספק לי את מנת הקפאין הדרושה כדי לעבור את השעות המתות בדרכים.
אבי התקשר בדאגה וביקש לוודא שאני מכיר את ציר הנסיעה. ניב הרגיע אותו ואמר שהחבר'ה באאודי התקינו אחלה GPS ברכב, ובכלל - שיהיה בסדר. מזל שהוא מנוסה בהתנהלות מול תסמין ה"אמא הפולניה".


את השעות הראשונות העברתי בנהיגה מהוססת, חוצה את כבישי חבל הבסקים ההרריים ומנסה להתרגל למימדי הרכב העצומים. בכניסה לבילבאו - בירת הבאסקים, תנועת הרכבים הערה האטה את קצב הנסיעה שלי ואת זמן ההגעה המשוער ליעד. "רק עוד 13 שעות על הכביש" ניסיתי להרגיע את עצמי לשווא.
המשך הדרך לכיוון צרפת עוברת עלי בנעימים. השלטים בצד הדרך, כתובים בבאסקית מעוטרת באותיות הלטיניות-X ו-Z ובהברות בלתי אפשריות לביטוי בקול. נופי החופים - בואך סאן סבסטיאן נשקפים אלי מחלון המכונית ואני כמעט מתפתה ליסוע לתפוס קצת שמש חורפית על החוף. אני ממשיך בכבישים המתפתלים במעלה ההרים. ברקע מתנגן לי הדיסק שהכין לי ניב אמש. שלמה ארצי שר על ארץ חדשה ואני חולף על פני שלט שמברך אותי על הגעתי לצרפת. אני מעט מתרגש מהביקור הראשון שלי בארץ הקוראסון. הרי הפירנאים נישאים בגאון מימיני ואני חושב על כך שאולי בעוד כמה שנים אזכה לחצות אותם על אופניים במהלך מרוץ הטור דה פראנס... מאחורי מושב הנהג הכל נראה בהישג יד.

הדרך מתמשכת לכיוון טולוז ומשם למרסיי ולקוט' דה אזור. אני מכסה מאות קילומטרים במאמץ של לחיצה עדינה על דוושת הגז. חולף על פני נופים ואתרים מדהימים אך לא עוצר כדי להינות מהנוף. נצמד לתוכנית המקורית - עצירות קצרות לתדלוק, ושתן בלבד. אני רוצה להגיע לאיטליה עוד לפני רדת החשכה ואין לי זמן להתמהמה.

הדרך מפרובאנס לניס עוברת לי בעצלתיים. אני שומע בלופ את ארבעת הדיסקים שניב הכין לי; שלום חנוך, יוני בלוך, ג'ון בון ג'ובי ומאור כהן מנעימים את זמני. אני מתופף על ההגה ובודק את אופציות כוונון מושב העור האינסופיות של האאודי. "אם כבר לעשות מסע שכזה, אז רק ברכב הזה" אני מהרהר בליבי. צג ה-GPS מראה שנותרו לי עוד כ-100 קילומטרים עד ההגעה לניס (Nice) אך אני כבר רואה באופק את הים. עוד כביש אגרה ועוד אחד ועוד ועוד. נראה לי שהצרפתים האלה מצאו חלופה די נחמדה לשיטת המיסוי הישראלית... עברתי כבר למעלה מחצי הדרך ואני מרגיש טוב וערני מאחורי ההגה. כנראה שהקפאין שבקולה עושה את העבודה. אני מקפיד שלא לעבור את מגבלת המהירות המותרת (130 קמ"ש). הרכב הזה יכול להגיע למהירויות אדירות, אך עלי לעמוד בפיתוי, שכן בכל כמה קילומטרים אורב לו גלאי מהירות תורן.

ביציאה מהעיר ניס - לכיוון מונקו, עוצר אותי שוטר גבולות. הוא מתעניין בצרפתית (ואחר כך בגרמנית ולבסוף באיטלקית, עד שאני מבין) האם הרכב שייך לי. בתמימות אני משיב לו - שלא ומייד חולפת מחשבה בראשי - שכרגע סיבכתי את עצמי כהוגן...


הוא מצידו משחרר אותי בחיוך לדרכי.
מספר רגעים לאחר מכן אני מגלה שהג'יפ היוקרתי הזה שבו הזדמן לי לנהוג הוא בגדר "רכב משפחתי" בנוף של מונקו. כשמימיני קו החוף המחבר בין מפרץ ניס לחופי איטליה, אני שומר על נתיב הנסיעה האמצעי ונזהר מרכבי היוקרה שעוקפים אותי במהירות מסחררת. פרארי, יגואר, פורש, אלפה רומאו סופר-משודרגת, עוד פרארי. עוד פורש... המקומיים כאן נוהגים במהירות מסחררת ואני מרגיש כמי שנקלע בטעות למסלול מירוצי פורמולה 1 בעודו נוהג בחיפושית.
זו כבר שעת בין ערביים ואני חולף על פני מפרץ סן רמו, חושב על כך שנותרו לי עוד למעלה מ-250 קילומטרים עד מילאנו. הייתי נותן הרבה כדי לרכב את זה בכיוון ההפוך...
הכבישים המתפתלים והעייפות המצטברת נותנים בי את אותותיהם ואני מחליט לעצור בהזדמנות הקרובה לאספרסו.
היחס החם של המלצרית האיטלקייה ב-Segafredo שבו אני מזמין את הקפה, גורם לי לתהות האם זה הרכב או אני?!
אנחנו מפתחים שיחה נימוסים באיטלקית ואני מציע לה להצטרף אלי אך היא מתנצלת שעליה להמשיך לעבוד. "Cevediamo a pronto" אני אומר לה, ויודע שאין סיכוי שנתראה בקרוב, אך יחי הספק...
אני נכנס חזרה אל הג'יפ, משחרר את בלם היד - (שברגל) ומתניע. החושך כבר ירד ואני נוסע לאט מתמיד, נזהר בחציית המנהרות האינסופיות ומזכיר לעצמי שאני כבר עייף ושעלי להגיע בשלום. אני מחליף את השירים העבריים שכבר למדתי בעל פה, בתוכניות ערב של תחנת הרדיו Rai. אינטר משחקת מול נפולי, האפיפיור מברך את בני עמו לרגל חג הפועלים ואני כבר 13 שעות על הכביש ונותרו עוד שעתיים וחצי לפחות עד סיום המסע הזה...
אני מגיע למילאנו ויוצא מכביש האגרה, לא לפני שאני משאיר שם את התקציב השנתי של הקבוצה המקצוענית. אני עולה על כביש ראשי אדיר בן 15 נתיבי נסיעה מינימום, מנסה להבין את ההוראות שמשגר לי הקול הנשי של ה-GPS, ותוך כדי גם לא לעשות תאונה. הזמן עובר לי בעצלתיים ואני כבר קצר רוח ורוצה כבר להגיע... את מאורו אני פוגש ביציאה מ-Chiasso, לפני מעבר הגבול בין איטליה לשוויץ. אחרי פגישה חמה וחיבוק, הוא מוודא שמצב הערנות שלי טוב ושאני כשיר לנהיגה. הוא מורה לי ליסוע אחריו. אנחנו עוברים את ביקורת הגבולות של שוויץ בלי אירועים מיוחדים וממשיכים - לכיוון מנדריסיו. אני כבר מתחיל להריח את הסוף אך מזכיר לעצמי להיות ערני - שכן אני כבר עייף מאוד והסכנה גדולה.
כשלבסוף אנחנו מגיעים לביתו של מאורו, אני משחרר אנחת רווחה קטנה. גם אם לא הסכמתי להודות בכך בפני אבי בליל האתמול, המסע הזה היה גדול עלי בכמה מידות וכלל לא טריוויאלי שעברתי אותו בשלום.
כשיצאתי מהבית בבוקר המחרת, נחשפתי לנוף המדהים של מחוז Ticino בו גר מאורו. "יש דברים שצריך להתאמץ בשבילהם" חשבתי לעצמי. המקום המדהים הזה היה שווה את הנסיעה!