יום שני, 17 באוגוסט 2009

אוויר הרים צלול ויין


ביום שני בלילה הגעתי ל-Livigno. אחרי 24 שעות בדרכים מהרי טושנד שברומניה, דרך שדה התעופה של בוקרשט – למילאנו ומשם לליוויניו רבתי, הייתי עייף מכדי לקלוט את העוצמה של המקום.
10 שעות מאוחר יותר, כשעל גופי מיטב בגדי החורף החמים שלי, יצאתי עם דרור פקץ' לרכיבה ראשונה בכבישי האיזור. דרור שהגיע לכאן לראשונה בשנת 1997, מכיר היטב את תנאי הרכיבה בגובה של ליוויניו ודאג להכין אותי לכך מבעוד מועד; "בעשר הימים הראשונים, לא תוכל ללחוץ כאן – All-Out " הוא התריע.
הרכיבה בתנאים של חוסר חמצן – בגובה של 2,000 מטרים מעל פני הים, תדרוש ממך זמן הסתגלות ארוך והרבה סבלנות".

אני הנהתי בראשי בהסכמה של מי שעדיין לא יודע מה מחכה לו ועקבתי אחריו במורד הכביש המוביל אל הכיכר המרכזית של ליוויניו. בזווית העין עוד הספקתי לקלוט חבורה של רוכבי דאונהיל עתירי מגנים שהתאספו בבסיס רכבל הסקי. כששאלתי את דרור על פשר המהומה, הוא הסביר לי שמסלול ה-First Ever המפורסם של האיזור הוא Must אפילו עבור כבישון כמוני. "יעוף לך הת'חת שלך" הוא קבע בביטחון וקרץ.
דקות ספורות מאוחר יותר, כבר הגענו למקטע האספלט שיהפוך בשבועות הקרובים לביתי השני; "כביש הגלריות" כפי שהוא קרוי בפי המקומיים. מדובר בקטע כביש מישורי בן 9 קילומטרים. כפי הנראה – מקטע המישור הארוך ביותר באיזור, שמתחיל בליוויניו ומסתיים במעבר הגבול לשוויץ. בכל בוקר - נפגשים על הכביש מאות רוכבי אופניים מכל קצוות העולם, שמתקבצים לבסוף לכמה דבוקות עיקריות. הרוכבים, ברמות השונות, משתמשים בכביש לחימום לקראת אימון העליות היומי, או סתם לרכיבת מישור לשם שחרור הרגליים.
המקצוענים שהגיעו לליוויניו כדי להתכונן לקראת ה-Vuelta a Espana, רוכבים בראש הדבוקות, מסובבים רגליים במהירות שיוט נוחה ונהנים מתשומת הלב של עשרות חובבים שמתבוננים בהם בהערצה. במחצית הדרך – לכיוון מעבר הגבול עם שוויץ, חלפה על פנינו דבוקת ענק עם עשרות רוכבים. ביניהם אני מזהה את רוכבי נבחרת גרמניה עד גיל 23 שהגיע לכאן כדי להתכונן לאליפות העולם.
דרור, שכבר הספיק להתרגל למחזה המדהים, הופתע לראות אותי מתרגש כל כך. "אתה קלטת את זה??" שמעתי את עצמי קורא בהתלהבות; בעוד קאדל (http://www.cadelevans.com.au/) בכבודו ובעצמו חלף מולינו, רכון על אופני הנג"ש האווירודינמיים שלו.
דרור הנהן לעברי בשיעמום, של מי שכבר הספיק להתרגל לתופעה. דקות ספורות מאוחר יותר, הוספתי ל"רשימת הנוכחות" שלי גם את מייקל רוג'רס, מרקו פינוטי ודניאלה בנאטי. אלה, בצירוף הנוף המטריף של אגם ליוויניו וההרים הנישאים מכל עבר, גרמו לי לתהות האם החלום הזה באמת קורה. "איך חוזרים מכאן לאימוני הבוקר השגרתיים על כביש נשר-לטרון?!" הרהרתי בתסכול...
אחרי שהשלמתי כמה שעות שינה חסרות, יצאתי עם דרור וחברתו – מעיין, לסיבוב היכרות ראשון בעיר. 5 דקות הליכה במדרחוב המקומי, הבהירו לי מעבר לכל ספק שהגעתי לגן עדן. מסתבר שליוויניו היא "מובלעת" איטלקית באלפים השוויצריים, ולכן כל המוצרים הנמכרים כאן בחנויות פטורים ממע"מ. חנויות הנישה שבעיר מוכרות מוצרי חשמל, משקפי שמש, איי-פודים, טלפונים, פאקטים של סיגריות ואלכוהול במחירי רצפה; מי אמר דיוטי פרי להמונים ולא קיבל??
אבל מעבר לכך, הדבר שמשך את תשומת ליבי בליוויניו יותר מהכל, היא העובדה שכולם כולל כולם כאן: רוכבים.
רוכבי כביש איטלקיים מגולחי רגליים מסתובבים במדרחוב בשעות אחה"צ, משקיפים ביהירות על חבורה של רוכבי דאון-היל שירדה לפאב המקומי כדי לתדלק קצת אלכוהול בין הראנים.
גרמנים בלונדיניים בטייצים מבוצבצים יושבים באחת הפיצריות, בעוד אופני השבילים שלהם שעונים על דלת הכניסה.. בכל מקום, נצפים רוכבים – בבגדי רכיבה, בקז'ואל, בחליפות "צבי-צב" שכבר ראו כמה סלעים מקרוב...
שש חנויות אופניים אחראיות כאן על אספקה שוטפת של חלקים וציוד לרוכבים חולי השדרגת וישנן אינספור אופציות של השכרת אופניים בכל הרמות. על הצד הגסטרונומי אמונות אינספור פיצריות, גלידריות ומסעדות מקומיות שישמחו להציע אוכל איטלקי משובח בכל שעות היום.
לקראת ערב, נפגשים כל הרוכבים כאן בפאב המקומי - Bivio, שם מתקיימים ערבי קריוקי ואומנים אורחים בכל ימי השבוע.
בימים שחלפו מאז הגעתי לליוויניו, אני מוצא את עצמי מתמודד בכל יום עם תחושות אשם קשות... "מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה?" אני שואל את עצמי בעודי יושב על המרפסת שבחדר בית המלון שלי ותופס קצת שמש של אחרי האימון. פתאום אני קולט שהיתרון של המקום הוא לא רק תנאי האימון המעולים בגובה רב, אלא גם הלגיטמציה, שלא לומר – הדרישה, לנהל כאן אורח חיים של ספורטאי מקצועני.

בחזרה באירופה

בשבועות שחלפו מאז שחזרתי מאליפות אירופה באופני כביש, התאמנתי בארץ ללא תוכנית אימונים מסודרת.
למעשה, עבר כמעט חודש ימים, מאז המרוץ האחרון בו התחריתי (מרוץ הכביש ב"מכביה") וכמעט ששכחתי כבר מה זה מרוץ אופניים...



בבוקר לח אחד בסוף חודש יולי, נחתתי במשרד של פסיכולוגית הספורט שלי – מיכל יערון.
בעודי גומע מהסודה הקרה ומתמסר למזגן, שאלה אותי מיכל "מה העניינים איתך ילד?".
התלבטתי לרגע מה לענות. האופטימיות שקרנה ממנה, איימה להדחיק את הטעם המר שאיתו הסתובבתי בפה כבר כמה ימים. למרות זאת, החלטתי לשתף אותה בכל הנאחס שעובר עליי.
"אין לי מושג מה יהיה איתי" שמעתי את עצמי זועק לעברה. מיכל ניסתה לברר למה כוונתי.
רוכב כביש חייב לשמור על רצף של תחרויות לאורך כל העונה – ממש כפי ששחיינים צריכים לשמור על 'תחושת מים', ואילו אני – "תקוע" בארץ בחום של יולי אוגוסט. במקום להתחרות אני נאלץ להתמודד עם ערימה של קשיים כלכליים ובירוקרטייה...
מיכל הרצינה באחת ואמרה לי: "ילד, אני מבינה אותך. זה מבאס וזה נאחס אבל זאת המציאות. הבחירה היא בידיים שלך. אתה יכול לבחור להילחם בכל הכוח או לבחור לוותר ולרחם על הקורבן שהפכת להיות. מה אתה מחליט?".
שבועיים מאוחר יותר - אחרי עוד כמה שיחות עידוד וגם הרבה לבטים וחששות, לקחתי הלוואה מהבנק והזמנתי כרטיסי טיסה לאירופה. "זאת הצהרת כוונות אמיתית" עודדה אותי מיכל. "אתה לוקח אחריות ומוכיח לעצמך ולעולם שלמרות כל הקשיים, אתה מאמין בכך שתצליח, וגם אני מאמינה בך".

ימים ספורים מאוחר יותר, קיבלתי את אישור הנסיעה לאירופה מהצבא, נפרדתי מהמשפחה והמראתי לאירופה.

בסוף חודש ספטמבר תערך אליפות העולם באופני כביש ב-Mendrisio, שוויץ ומטרת נסיעתי לאירופה היא להכין את עצמי לקראתה.
למרות שרשמית – אני עוד לא רשום לאליפות (בעקבות בירוקרטיות וקשיים שמערים ה-UCI על איגוד האופניים הישראלי), הגעתי לליוויניו כדי להתכונן למסלול העליות המפרך של מנדריסיו.
טרם הגעתי לליוויניו, טסתי לרומניה למרוץ קטעים בן 3 ימים יחד עם קבוצת העלית של "רוכבי ת"א". הטור ברומניה, היה לי קשה ומאתגר. החודש בארץ שבו לא התאמנתי בצורה סדירה, בהחלט נתן בי את אותותיו.
אם באליפות ישראל אליפות אירופה הרגשתי חלק אינטגרלי מהמרוץ, הרי שכאן נאבקתי כדי להחזיק את הקצב הגבוה של הפלוטון. חרקתי שיניים וניהלתי מלחמת הישרדות מתמשכת.


בקטע ה-Pav'e באליפות אירופה



מבין 8 הרוכבים הישראלים שזינקו למרוץ, רק ניב ליבנר ואני הגענו אל קו הסיום בסוף השלב האחרון. תחושה של סיפוק מלאה אותי על כך שעשיתי זאת, למרות הכושר הלקוי שאיתו זינקתי למרוץ, ויחד עם זאת – ידעתי שעבודה רבה עוד לפניי. המרוץ ברומניה היווה אינדיקציה עבורי ליכולות שאני חסר ובמה עלי להתמקד בחודש וחצי שנותר עד אליפות העולם.
בכל יום שחולף, מאז הגעתי לליוויניו, אני מביט אל עבר הפסגות הנישאות אל על.
Passo Stelvio, Passo Gavia, Passo Bernina... אינספור מסלולים שקורצים למי שאהבת הטיפוס בדמו. הפיתוי לעזוב את כביש הגלריות היומיומי ולצאת למסע טיפוס הירואי שכזה, הוא גדול.



בתמונה: עליית ה- Stelvio האימתנית...

למזלי – יש לי כאן את דרור למוד הנסיון, שבנה עבורי תוכנית אימונים ספיציפית לשיפור הדרגתי בכושר. "אם תתן לאגו שלך להשתלט ותסחט את עצמך בשבוע הראשון פה, לא תחזיק הרבה" הוא מאיים.

"נו טוב" אני מתרצה ויוצא לעוד רכיבה על גדת האגם של Livigno...