שבירת שגרה

הימים האחרונים בליוויניו, כללו כמה חוויות סיכום בלתי נשכחות.
מרתון אופני ההרים: "La Pedaleda", שהתקיים בעיר, נחשב למרוץ אופני ההרים הקשה באיטליה עם מסלול של 80 קילומטרים ו-3,400 מטרים של טיפוס מצטבר. מאות רוכבי שטח קשוחים הגיעו לעיר כדי להתמודד עם מסלול העליות המטורף של המרוץ ואני ניצלתי את ההזדמנות לאימון איכותי בגובה ונרשמתי למרוץ.
על קו הזינוק, מיקמו המארגנים את דרור ואותי בשורה הראשונה, לצד הרוכבים המקצוענים של קבוצות Felt ו-Full Dynamix האיטלקיות. שמחתי לגלות שגם Andrea Noe – מקבוצת Liquigas בחר להתחרות במרוץ,כהכנה לקראת מרוצי סוף העונה בכביש, וכי אני לא הכבישון היחיד שמשתתף באירוע...
אחרי זינוק מנהלתי על הכביש היוצא מהמדרחוב של ליוויניו, פנה המסלול לרצף של עליות תלולות בדרכי עבר כבושות שהמשיכו לירידות מסמרות שיער בשבילי סינגל טרק תלולים לא פחות. כבר בעלייה הראשונה של היום, הבנתי שהאתגר במרוץ הזה, הוא מול תנאי המסלול המפרכים והצבתי לי למטרה – להגיע לקו הסיום בלי פציעות מיותרות שעלולות לאיים על ההכנה שלי לאליפות העולם בכביש.
באופן הזה, כשאני מחלק את כוחותיי בקפידה, התאפשר לי להרוויח אימון עליות איכותי ועל הדרך להנות ממסלול הרכיבה היפה ביותר שבו רכבתי מעודי. כשהגעתי לרכבל הסקי שבמעלה ה-'Passo d'Ieara אחרי 4 שעות מפרכות של טיפוסים, התבוננתי ברוכבי הדאונהיל הממוגנים שדוהרים בירידות לכיוון Livigno. חשבתי לעצמי: "איזה כיף, עברתי כבר את כל הטיפוסים המשמעותיים, מעכשיו זה רק ירידה...".
מה שלא ידעתי, זה שהמארגנים החליטו לבדוק את מעטפת היכולות שלי והעבירו את החלק האחרון של המסלול בסינגל טרק מורט עצבים שתופר את צלע ההר, על פי תהום...
משם, הפך המרוץ למלחמת הישרדות בעל כורחי. פלג גופי העליון, על שלל שריריו וגידיו זעק מכאב בכל מהמורה שבדרך. אצבעות ידיי אחזו נואשות בכידון. קיוויתי שיהיה לי די כוח כדי לייצר בלימת חירום בשעת הצורך...
עוד סוויצ'-בק, עוד דרופ, עוד מעבר סלעים שאחריו קיר בלתי אפשרי. פערים אדירים נפתחו בין הרוכבים בקטגוריות השונות, ופעמים רבות היה לי נדמה כי טעיתי בדרך וזה אינו מסלול התחרות. כשפגשתי בשלט הסימון הרשמי של המארגנים, חלפה מחשבה בראשי: "צריך הרבה אומץ ואג'נדה כדי לתכנן מסלול שכזה. צריך עוד יותר אומץ כדי לרכב את הח.. הזה. מה חשבתי לעצמי?!".
כשחציתי לבסוף את קו הסיום, מפורק לגורמים, אך ללא נזקים לגוף או לאופניים, ייחלתי רק למקלחת חמה ולרביצה ארוכה במיוחד בין הסדינים...,
בבוקר המחרת, בעודי מנסה לשחזר, מהיכן הגיע הכאב הנוראי הזה בגב התחתון, הודיעו לי דרור ו"אספקרמן", שהם מתכננים על יום דאונהיל בפארק האופניים של ליוויניו. איחלתי להם בהצלחה והתהפכתי במיטה. דקות ספורות מאוחר יותר העיר אותי צלצול הטלפון. על הקו היה דרור שהודיע לי "אין מצב שאתה לא בא לתת פה איזה Run אחד לפחות"... הודעתי לו שאין סיכוי, אבל שאולי אני אקפוץ מאוחר יותר כדי לבדוק אם הם עדיין בחיים.
לא ברור לי איך, אבל גם הפעם, הם הצליחו לגרור אותי לטירוף (חלש אופי שכמותי). בשעת צהריים חמימה, ביום המנוחה שלי, מצאתי את עצמי ממוגן בצבי-צב, כשלראשי קסדת פול-פייס אימתנית במורד מסלול הדאונהיל הירוק. אחרי 15 דקות של ירידה, עם עשרות ברמים, דרופים ומעברי סלעים, הגעתי לסוף המסלול בבסיס רכבל ה-Motolino. הנחתי את האופניים הכבדות על האדמה. הידיים רעדו לי, מרוב מאמץ ואדרנלין, שמחתי מאוד לגלות שאני עדיין בחיים...
את הערב האחרון בליוויניו, סיכמנו בערב קריוקי רווי אלכוהול בפאב המקומי – Bivio.
בשלב די מוקדם החלטנו לשים קץ לרצף השירים האיטלקיים הבלתי פוסק, ועלינו על הבר כדי להיפרד מליוויניו עם שיר הקריוקי הנצחי: Hotel California.

הו ליוויניו, What a lovely place

מחנה אימונים בגובה...

הימים בליוויניו חלפו לי מהר מידי. הקסם האדיר של המקום הזה – על שלל האטרקציות שהוא מציע בשילוב עם החברה של דרור, הפכו את השהות שלי בליוויניו למהנה במיוחד. כשאני חושב על מגוון החוויות שעברתי שם, אני מתקשה להאמין שכל זה נדחס לתקופה של שבועיים.

בשבועיים שביליתי שם, התאפשר לי לשלב בין אורך חיים של ספורטאי מקצועני לזה של תייר בחופשה חווייתית במיוחד. סדר היום שלי בליוויניו כלל יקיצה באיזור שעה שמונה, ארוחת בוקר ו"סשן אינטרנט" בלובי של מלון TEOLAהסמוך לדירה של דרור. פיאוטרה וסוניה, הפולנים שמנהלים את בית המלון, דאגו לפנק את דרור ואותי בכוסות תה צמחים, בעודינו מתעדכנים בחדשות מהארץ. בשעה AM10:00 כבר היינו בדרכנו לכביש הגלריות, בו התאספו בקביעות כל רוכבי האיזור בשעה זאת. לאחר שעה של רכיבת חימום, נהגנו לרכב לעליות של Passo Forcola, Passo Bernina ו-Trepalle שבהם ביצענו ספרינטים, אינטרוואלים ותרגילים שונים שהמאמן (הסאדיסט) של דרור, Benoit Naff, הורא לו לעשות.

השעות שאחרי האימון הוקדשו לשנת צהריים שאחריה נהגנו לבחון מקרוב את האטרקציות שמציעה ליוויניו לקהל מבקריה.

כך, בין היתר, מצאתי את עצמי גולש על אבוב במורד מגלשה יבשה, לצד עשרות ילדים איטלקים שצווחים בהתלהבות ודרור אחד שצווח שם לא פחות...

כך גם מצאתי את עצמי אחר צהריים אחד תלוי בין שמיים וארץ, כשלגופי רק רתמת טיפוס וכמה טבעות אבטחה בגובה של עשרה מטרים מעל הקרקע.

האנרגטיות האינסופית של דרור, גרמה לי לגוון את שגרת האימונים האפורה ולהנות מחוויות שבדרך כלל לא מתאפשרות לי במהלך שגרת החיים באירופה.

אפילו כתב ערוץ ספורט 5 ("אספקרמן" בשבילכם) שהגיע לבקר אותנו בליוויניו, נכנע ללחציו של דרור והתמודד באומץ עם מסלול האימים של פארק החבלים האתגרי של ליוויניו. דרור מצידו, המשיך לצווח בהנאה אחרי כל מעבר אומגה משמר שיער והכריז בהתלהבות "אתם חייבים לנסות את זה, יעוף לכם התחת!"...

אוויר הרים צלול ויין

ביום שני בלילה הגעתי ל-Livigno. אחרי 24 שעות בדרכים מהרי טושנד שברומניה, דרך שדה התעופה של בוקרשט – למילאנו ומשם לליוויניו רבתי, הייתי עייף מכדי לקלוט את העוצמה של המקום.
10 שעות מאוחר יותר, כשעל גופי מיטב בגדי החורף החמים שלי, יצאתי עם דרור פקץ' לרכיבה ראשונה בכבישי האיזור. דרור שהגיע לכאן לראשונה בשנת 1997, מכיר היטב את תנאי הרכיבה בגובה של ליוויניו ודאג להכין אותי לכך מבעוד מועד; "בעשר הימים הראשונים, לא תוכל ללחוץ כאן – All-Out " הוא התריע.

הרכיבה בתנאים של חוסר חמצן – בגובה של 2,000 מטרים מעל פני הים, תדרוש ממך זמן הסתגלות ארוך והרבה סבלנות".

אני הנהתי בראשי בהסכמה של מי שעדיין לא יודע מה מחכה לו ועקבתי אחריו במורד הכביש המוביל אל הכיכר המרכזית של ליוויניו. בזווית העין עוד הספקתי לקלוט חבורה של רוכבי דאונהיל עתירי מגנים שהתאספו בבסיס רכבל הסקי. כששאלתי את דרור על פשר המהומה, הוא הסביר לי שמסלול ה-First Ever המפורסם של האיזור הוא Must אפילו עבור כבישון כמוני. "יעוף לך הת'חת שלך" הוא קבע בביטחון וקרץ.
דקות ספורות מאוחר יותר, כבר הגענו למקטע האספלט שיהפוך בשבועות הקרובים לביתי השני; "כביש הגלריות" כפי שהוא קרוי בפי המקומיים. מדובר בקטע כביש מישורי בן 9 קילומטרים. כפי הנראה – מקטע המישור הארוך ביותר באיזור, שמתחיל בליוויניו ומסתיים במעבר הגבול לשוויץ. בכל בוקר - נפגשים על הכביש מאות רוכבי אופניים מכל קצוות העולם, שמתקבצים לבסוף לכמה דבוקות עיקריות. הרוכבים, ברמות השונות, משתמשים בכביש לחימום לקראת אימון העליות היומי, או סתם לרכיבת מישור לשם שחרור הרגליים.
המקצוענים שהגיעו לליוויניו כדי להתכונן לקראת ה-Vuelta a Espana, רוכבים בראש הדבוקות, מסובבים רגליים במהירות שיוט נוחה ונהנים מתשומת הלב של עשרות חובבים שמתבוננים בהם בהערצה. במחצית הדרך – לכיוון מעבר הגבול עם שוויץ, חלפה על פנינו דבוקת ענק עם עשרות רוכבים. ביניהם אני מזהה את רוכבי נבחרת גרמניה עד גיל 23 שהגיע לכאן כדי להתכונן לאליפות העולם.
דרור, שכבר הספיק להתרגל למחזה המדהים, הופתע לראות אותי מתרגש כל כך. "אתה קלטת את זה??" שמעתי את עצמי קורא בהתלהבות; בעוד קאדל (http://www.cadelevans.com.au/) בכבודו ובעצמו חלף מולינו, רכון על אופני הנג"ש האווירודינמיים שלו.
דרור הנהן לעברי בשיעמום, של מי שכבר הספיק להתרגל לתופעה. דקות ספורות מאוחר יותר, הוספתי ל"רשימת הנוכחות" שלי גם את מייקל רוג'רס, מרקו פינוטי ודניאלה בנאטי. אלה, בצירוף הנוף המטריף של אגם ליוויניו וההרים הנישאים מכל עבר, גרמו לי לתהות האם החלום הזה באמת קורה. "איך חוזרים מכאן לאימוני הבוקר השגרתיים על כביש נשר-לטרון?!" הרהרתי בתסכול...
אחרי שהשלמתי כמה שעות שינה חסרות, יצאתי עם דרור וחברתו – מעיין, לסיבוב היכרות ראשון בעיר. 5 דקות הליכה במדרחוב המקומי, הבהירו לי מעבר לכל ספק שהגעתי לגן עדן. מסתבר שליוויניו היא "מובלעת" איטלקית באלפים השוויצריים, ולכן כל המוצרים הנמכרים כאן בחנויות פטורים ממע"מ. חנויות הנישה שבעיר מוכרות מוצרי חשמל, משקפי שמש, איי-פודים, טלפונים, פאקטים של סיגריות ואלכוהול במחירי רצפה; מי אמר דיוטי פרי להמונים ולא קיבל??
אבל מעבר לכך, הדבר שמשך את תשומת ליבי בליוויניו יותר מהכל, היא העובדה שכולם כולל כולם כאן: רוכבים.
רוכבי כביש איטלקיים מגולחי רגליים מסתובבים במדרחוב בשעות אחה"צ, משקיפים ביהירות על חבורה של רוכבי דאון-היל שירדה לפאב המקומי כדי לתדלק קצת אלכוהול בין הראנים.
גרמנים בלונדיניים בטייצים מבוצבצים יושבים באחת הפיצריות, בעוד אופני השבילים שלהם שעונים על דלת הכניסה.. בכל מקום, נצפים רוכבים – בבגדי רכיבה, בקז'ואל, בחליפות "צבי-צב" שכבר ראו כמה סלעים מקרוב...
שש חנויות אופניים אחראיות כאן על אספקה שוטפת של חלקים וציוד לרוכבים חולי השדרגת וישנן אינספור אופציות של השכרת אופניים בכל הרמות. על הצד הגסטרונומי אמונות אינספור פיצריות, גלידריות ומסעדות מקומיות שישמחו להציע אוכל איטלקי משובח בכל שעות היום.
לקראת ערב, נפגשים כל הרוכבים כאן בפאב המקומי - Bivio, שם מתקיימים ערבי קריוקי ואומנים אורחים בכל ימי השבוע.
בימים שחלפו מאז הגעתי לליוויניו, אני מוצא את עצמי מתמודד בכל יום עם תחושות אשם קשות... "מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה?" אני שואל את עצמי בעודי יושב על המרפסת שבחדר בית המלון שלי ותופס קצת שמש של אחרי האימון. פתאום אני קולט שהיתרון של המקום הוא לא רק תנאי האימון המעולים בגובה רב, אלא גם הלגיטמציה, שלא לומר – הדרישה, לנהל כאן אורח חיים של ספורטאי מקצועני.