יום שני, 16 במרץ 2009

You never have 2nd chance to make 1st impression

בסוף לא התעוררתי.
כל ההכנות, האישורים, הסידורים, והקשיים הבלתי מתוכננים של הרגע האחרון הושלמו בהצלחה.
ורק אני לא התעוררתי. לטיסה.

הטלפון צלצל. זינקתי מהמיטה בתחושת אשמה בלתי ברורה. "יכול להיות שכיביתי את השעון המעורר?!" אני נזכר כעת ששאלתי את עצמי. עניתי לניב שבירך אותי ב"בוקר טוב" מלא אנרגיות.
מבט חטוף אל עבר השעון הבהיר את גודל האסון. 03:32 AM. והטיסה בחמש וחצי...
נדרשו לי שבע דקות תמימות כדי להתלבש, לשים עדשות מגע ולצאת אל צינת הלילה. ברחבת החניה מצאתי את אימי האהובה מעמיסה את מזוודותיי אל בגאז' הרכב. אין כמוה!
את 15 הדקות הבאות העברנו בטיסה-צמודת אספלט אל נתב"ג. בחמישה לחמש פגשתי את ניב בתור לצ'ק אין.
נשמתי לרווחה.

כשהמתנתי בתור לבידוק הדרכונים, תהיתי איך זה יהיה השנה.
נזכרתי בפגישה הראשונה שלי עם ניב – בקיץ של שנת 2002 באוטובוס, בדרך ל"קייטנת הרכיבה" של איקי רהט באלרום.
אני הייתי ילד שמנמן וחסר ביטחון שעלה לבדו לאוטובוס מבלי להכיר אף אחד. וניב, ניב היה ונשאר אותו ניב. תמיד סקרן, חריף, צמא לידע.
אז עוד לא הכרתי אותו. מבלי לקלוט את גודל הטעות, נקלעתי לעימות מילולי עימו על טיבן של קסדות "ג'ירו". בתור הבעלים של קסדת רכיבה חדשה דנדשה של החברה, מיניתי את עצמי לנציג הרשמי שלה באוטובוס.

ניב, שבמהרה התגלה כמי שאוהב אופניים לא פחות מרכיבה, המחיש בפניי את מה שהבנתי רק שנים מאוחר יותר. ידע תיאורטי הוא אינו תחליף לפרקטיקה.
ניב, שרכב במועדון "רוכבי ת"א" לצד טובי רוכבי העלית באותה התקופה ועבד בזמנו החופשי בחנות האופניים "כלנוע", ספג וחווה את כל מה שאני קראתי והתאמצתי לזכור משעות של גלישה בפורום האופניים המיתולוגי של "וואלה!".
כמובן שהוא צדק כשהראה לי שמערכת ההצמדה הפשוטה של הקסדה אינה מצדיקה את המחיר המופקע ששילמתי עליה.
אני זוכר ששנאתי אותו. הרגשתי מושפל אל מול מפגן הידע האדיר שלו ובעיקר – על כך שחשף את חולשתי בפני קהל הילדים הזרים לי באוטובוס.

ברכיבה הראשונה שלנו יחד בקנטבריה נפל לי האסימון.
הביחד של ניב ושלי כאן בספרד, הוא סגירת מעגל עבור שנינו. כל אחד מאיתנו הגיע לנסיעה הזו עם מטענים משלו; מעגל חברים, תחומי עניין ועיסוק ששייכים רק לו. כל אחד מאיתנו, בדרכו שלו, עבר תהליך התבגרות ארוך מאז אותה נסיעה באוטובוס לאלרום. לימודים, צבא, תקופות ארוכות באירופה... האהבה המשותפת שלנו לרכיבה תחרותית, הביאה אותנו לזנוח את האגו בצד ולשתף פעולה.
בפעם הראשונה בספרד - Vuelta a Toledo 2007

בזכות הביחד הזה, מתאפשר לי כעת לחלוק את חוויות היום-יום הפשוטות ביותר עם ניב. העליות היפיפיות של מחוז קנטבריה ועצירות הקפה במהלך הרכיבה הרבה יותר מהנות בשניים. אימונים בגשם ובכפור הופכים ממלחמת הישרדות חסרת אונים להתמודדות משותפת.
אנחנו מקלים אחד על השני במטלות הבית השונות, משתפים בתחושות, בפחדים, בתקוות. שומעים מוזיקה ישראלית בפול ווליום,קוראים לספרדים בשמות עבריים ומתכננים לפרק אותם יחד בתחרויות.
בביחד הזה יש גם הרבה מטענים. שנינו הישגיים באופיינו וחולקים חלום משותף – של קריירת רכיבה מקצוענית.
בעוד שמחוץ לרכיבה אנחנו חברים ושותפים לחיים, על האופניים כל אחד מאיתנו מביא לידי ביטוי גם את היצר התחרותי שבו שמבקש להשיג, לכבוש, לנצח...
כשעל כף המאזניים מונחים מאמצים גופניים ואמוציות לצד עבודת צוות והתמודדויות משותפות, שנינו עושים את המירב כדי לפרגן ולסייע ככל הניתן.
בינתיים, אנחנו מדרבנים אחד את השני באימונים, שוטפים יחד כלים במטבח ומתכוננים לתחרויות הקרבות ובאות.

ד"ש מספרד – עד הפעם הבאה,

רן מרגליות

2 תגובות:

Adrian Peña אמר/ה...

me he enterao de todo jajajajaj! a ver si pones un traductor o algo!

אנונימי אמר/ה...

מאחל לשניכם המון הצלחה!!!
תמשיך לכתוב ולעדכן, הפוסטים מאוד מעניינים וכמו תמיד, כתובים יפה.