ליגת האלופות

אתמול נערך גמר ליגת האלופות בכדורגל.

למי מכם שחי בישראל ויש סיכוי סביר שלא הבחין בכך - צ'לסי הפסידו.
או בתרגום מספרדית מקומית מדוברת: הישראלים (בדמותם של - אברהם גרנט בתפקיד המנג'ר וטל בן חיים בתפקיד הבלם) הפסידו.

לספרדים, שמשוגעים על כדורגל ברמות לא סבירות, זה היה ברור לחלוטין;

בהעדר "קבוצה מקומית" שמשחקת, צריך לברור בין הרע לנורא. אחרת, אין הסבר הגיוני לצרחות שנשמעו מחלונות דירת הקבוצה אתמול בלילה בזמן בעיטות הפנדלים של סיום המשחק...

קריאות ה-"צ'לסי מלחמה" ו-"יאללה ישראל" שלי (בטון פטריוטי שלא משאיר מקום לספקות), דירבנו את הספרדים שעודדו בפראות את שחקן מנצ'סטר - קריסטיאנו רונאלדו (האחרון החמיץ פנדל גורלי לקול השאגות ולמראה כריות מתעופפות בחלל הסלון...).

בעיני, לרכיבת אופני כביש תחרותית ולכדורגל יש הרבה מן המשותף (מי אמר רגליים חלקות?!...)


ברמת העיקרון, מדובר בשני ענפים קבוצתיים, שבהם איכות הקבוצה נמדדת ביחס לביצועי הספורטאים שלה - כאינדיבידואלים.

בדומה למה שמהווה ליגת האלופות עבור ילדים זבי חוטם ברחבי הגלובוס, כך גם סבב מרוצי הפרו-טור היוקרתי מהווה את פסגת החלומות של רוכבים צעירים מכל רחבי אירופה, אסיה, אוסטרליה ואמריקה.

עם השנים, אני מגלה שחלום הרכיבה המקצוענית שחקוק בי מאז גיל 15, הוא אינו נחלתי הבלעדית.

ילדים בלגיים עם תספורת מוהיקן שחולמים להיות "האריה הבא של פלאנדרס", נערים הולנדים בלונדיניים ורחבי כתפיים שמתחרים על מקום בקבוצת הפאר הלאומית - ראבובנק; באסקים שדופים וקטני קומה שמתעוררים בבוקר עם כתום של Euskaltel Euscadi בעיניים וערסים איטלקיים עם שרשראות צלב מזהב מזוייף שחולמים לעוף בעליות כמו פאנטני ולקטוף נצחונות, בחורות ומכוניות פאר כמו צ'יפוליני...

כולם חיים אופניים עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, משתוקקים להגשים את עצמם במרוץ הקרוב או בזה שאחריו. שותפים לחלום, מתאמנים בשקדנות, אובססיביים לגבי משקל גופם ומזונם, מנקים את אופניהם בפנאטיות ומקפידים על פרטים קטנים כגדולים שעושים את ההבדל (מי אמר רגליים חלקות?!...)

כולם אנציקלופדיות רכיבה, מכירים את כל שיטות האימון ובטוחים ששלהם - היא הנכונה. יודעים לדקלם בעל פה תוצאות מרוצים, שמות של רוכבים בכירים כמו גם של כאלה שזה עתה עברו מהקטגורייה החובבנית למקצוענית.

כולם רוחשים חיבה מיוחדת למספרים - משקל גוף, אחוזי שומן, הספקי וואטים במקסימום ובסף חומצת החלב... אך מעל הכל - הם רוחשים כבוד למספרים בדף תוצאות המרוץ.

אם רק תשאלו - הם ישמחו לספר לכם (ותתכוננו לסיפור ארוך) על הניצחון הראשון שלהם במרוץ, על הפער האדיר שהם פתחו מהמתחרים, סיפורי גבורה על התאוששות מהתרסקות ופנצ'רים ורכיבה בגשם שוטף ובקור חודר עצמות בתנאים בלתי אפשריים...

כולם סלבריטאים מקומיים באיזור מגוריהם, בשלבי פריצה את התודעה הלאומית כאלופי רכיבה ששואפים להפוך לטובים בעולם, יום אחד.

כולם, כולם, כולם - מהווים אומה בינלאומית בעלת מכנה משותף - כולם מקווים בסתר ליבם (האמיצים גם מעיזים לומר זאת בקול רם) שהדרך שלהם להגשמה עצמית, עוברת בקריירה מקצוענית.

אחדים מהם, מאיתנו - יגיעו. הרוב יתייאשו בדרך, מהדרך או מהמטרה או משניהם.

וזה בדיוק מה שעושה אותה - את ליגת האלופות - לליגה של אלופים

ממש כמו מלכת הכיתה - היותה בלתי מושגת, גורמת לנו לרצות אותה יותר, לייחל לה בסתר ליבנו, לשחזר לפרטי פרטים את הרגע שבו היא תהיה שלנו - או ליתר דיוק - שאנחנו נהיה שלה...