לדחוף את הסף

היום עשינו "סימולציית תחרות" על השלב הקשה ביותר של Circuito Montanes - הטור השני הכי קשה באירופה עד גיל 23 - אחרי הטור דה ל'אווניר.

את הסימולציה התחילו שמונה רוכבים; עבדכם הנאמן, אנחל מדרסו, וויסנטה רודריגו, טוני גרסיה, אלברטו איבנייז, חוזה מריה אלקרז ופלורן מרקז.

כל השישה האחרים, מלבדי ואנחל הם רוכבי שנה שלישית ורביעית בקטגוריית U23 והיום היה היום האחרון של ההכנה שלהם לסירקוויטו.

בסופ"ש האחרון, בעוד שאני ואנחל התחרינו בגביע ספרד ובמרוץ בקנטבריה, האחרים השתתפו בטור של שלושה ימים - וואלטה לוגו, שבו הם ניצחו את הדירוג הקבוצתי וסיימו מקום שני ושלישי בדירוג הכללי.

אתמול - ביום שאחרי הוואלטה הם עשו טסט נג"ש על המסלול של הסירקוויטו - 15 קילומטר נג"ש גבעות (בזמן שאני ואנחל עשינו אימון התאוששות קל) והיום בבוקר - התחלנו את הסימולצייה מפתח דירת הקבוצה בסנטאנדר.

כבר בקילומטר הראשון, ברחו קדימה פלורן וחוזה מריה אלקרז (רוכבי שנה שלישית) ופתחו פער משמעותי.

אנחנו עבדנו במשותף באליפסה בקצב ממוצע של 42 קמ"ש - עד תחילת העלייה הראשונה ולא תפסנו אותם. בעלייה אנחל הכתיב קצב טמפו גבוה מאוד ופירק אותנו אחד אחד...

אני התפרקתי שני מהקבוצה - אחרי ויסנטה, ושמרתי על הקצב שלי על מנת למזער נזקים...

את העלייה הראשונה של היום (קטגוריה שניה - 7 ק"מ סה"כ) סיימתי אחרון מהקבוצה. בגלישה מההר התרסק אלברטו איבנייז ועלה לאוטו, נשארנו שבעה רוכבים - 2 מקדימה בבריחה.

כששאלנו את אנריקה באיזה קצב ממשיכים - אחרי ההתרסקות, הוא הבהיר לנו שמבחינתו זאת סימולציית תחרות לכל דבר ולרוכבים שמתמודדים על מקום בהרכב לסירקוויטו מונטנייז - התוצאה בהחלט תהווה משמעות...

רכבנו בקצב בינוני עד תחילת העלייה הבאה - 9 קילומטרים בשיפוע ממוצע של 10.3 אחוז - קטגורייה מיוחדת...
כבר בתחילת העלייה נפתחו פערים בין כולנו. בסבל רב הזדחלתי לאיטי וזחלתי במעלה העלייה על ה-39/23.

לאחר כמה דקות נכנסתי ל"קצב פנימי" שלי והכאב כבר התחיל להרגיש פחות נורא ויותר מוכר ורצוי...

לראש העלייה הגעתי שוב, במקום האחרון. אנריקה חיכה לי בראש ההר, עם בקבוק איזוטוני וחטיף. תדלקתי תוך כדי רכיבה והספקתי לראות את חוזה מריה אלקרז עולה לאוטו... (מאוחר יותר הוא הסביר שהוא סובל מכאבים קשים ברך מאז הנג"ש של אתמול); נשארנו שישה.

אחרי הגלישה מההר, אני ווויסנטה נשארנו ביחד. אנריקה הגיע עם האוטו ועשה לנו דראפטינג. אחרי שלוש דקות וויסנטה התפרק ואני המשכתי עם האוטו. נשארנו חמישה.

עשיתי דראפטינג ארוך ארוך ארוך על אנריקה שנהג ברכב של הקבוצה בגבעות שלפני העלייה האחרונה לאתר הסקי של ריינוסה. סה"כ - חצי שעה של דראפטינג בה עברנו 30 קילומטר...

חמישה קילומטרים לפני תחילת העלייה הגעתי חזרה את ארבעת המובילים - אנחל, טוני גרסייה, פלורן וראובן. אלינו הצטרף חבר נוסף שגר בקרבת העלייה - דוויד דה לה פואנטה...

התחלנו את העלייה ביחד - בקצב נסבל.

זאת העלייה הכי גבוהה במחוז - 15 קילומטרים שמטפסים מגובה של 1100 לגובה של 2400 מטר, לפסגת אתר הסקי של ריינוסה.

עד הקילומטר החמישי עוד רכבנו כולנו יחד, אך אז השיפוע התחזק והקצב לא ירד.

אני ואנחל ("הצעירים הפעורים") ירדנו אחורה לאוטו ו'התאוששנו' על החלון של הרכב במשך מספר דקות.

שבעה קילומטרים מסיום העלייה, גישרתי חזרה לקבוצה המובילה שהפכה למיתר של רוכבים מתנשפים מאחורי דוויד דה לה פואנטה...

אנחל גישר קדימה ונראה שהוא חוזר לעצמו, אך לאחר 500 מטרים הוא הפסיק בבת אחת, ירד מהאופניים ועלה לאוטו.

נשארנו ארבעה ודוויד דה לה פואנטה.

עברנו את הרכבל התחתון של ריינוסה (קצת דומה לאתר החרמון, רק יותר נטוש וגבוה...) והמשכנו מעלה מעלה מעלה...

שלג וברד התחיל לרדת. המשכנו יחד עד הקירות החדים בשני הקילומטרים האחרונים - שם ראובן ודוויד פתחו פער של 30 שניות מאיתנו. הכביש החליק מתחת לצמיגים וכולנו זגזגנו במעלה ההר על שאריות אנרגיה ומוטיביציה ומעט רצון טוב...

לבסוף הגעתי למעלה במקום שלישי מהקבוצה, כשאחרי מגיע רק טוני. כל השאר ברכב...

סגרנו 150 קילומטר במגמת עלייה - בארבע שעות ארבעים. חתיכת סימולציית מרוץ...

זה ללא ספק היה אחד הימים הכי קשים שלי על האופניים (בחודשיים האחרונים כבר היו לי כמה כאלה...). קיבלתי פרופורצייה מה זו עלייה קשה באמת ולאן עוד יש לי לשאוף לשפר כדי שאוכל להיות פאקטור במרוץ שכזה...


מחר אני אעשה אימון קל, פשוט בגלל שאני גמור מעייפות לחלוטין - וגם אם הייתי רוצה לא הייתי יכול לעשות משהו אחר....