על הרצפה

ברגע של חוסר תשומת לב, בקטע מישורי מהיר, אני מוצא את עצמי על הרצפה.

מה קורה לעזאזל? לפני כמה שניות דהרתי במהירות של 55 קמ"ש בביטחה במעמקי הדבוקה, ופתאום אני מוצא את עצמי בתוך ערימה המונית של רוכבים ואופניים שנמרחו על הכביש.

קללות בספרדית נשמעות מכל עבר. רוכבים מחפשים את האופניים שלהם בתוך ערימת המתכת והבשר. אני מתרומם במהירות, מנסה לחלץ בזהירות את הגלגל הקדמי שחווה פגישה אינטימית עם הכידון של הרוכב שמשמאלי.

בקרת נזקים מהירה - שני הגלגלים מסתובבים, הכידון ישר וגם הכיסא. אני מחזיר את השרשרת למקום ומעיף מבט קדימה, כדי לגלות שהחלק האחורי של הפלוטון התרחק ונעלם מהעין. קבוצת Benfica הפורטוגזית שמחזיקה בחולצה הצהובה (המוביל של המרוץ) מכתיבה קצב רצחני מתחילת השלב, ולא נראה שהם מתכוונים להאט ולחכות לקורבנות ההתרסקות.

שניה אחרי שאני מתחבר לפדלים, אני מגלה שסליל המתכת שתפקידו להדק את נעל הרכיבה השמאלית שלי נקרע (יחי הטכנולוגיה).

האדרנלין זורם בדם ואני לא מרגיש שום כאב. מאוחר יותר אגלה שפלטה קדמית של 53 שיניים (כפי הנראה ממותג איכותי) השאירה לי מזכרת יפה על הקרסול. מתוך שיירת רכבי הליווי, אני מתאמץ לחזור אל הדבוקה המתרחקת. מסביבי כאוס וחורבן. רוכבים מדממים עוצרים בצד הדרך - מעכלים את חומרת ההתרסקות, מבקשים גלגל או זוג אופניים רזרבי מרכב הליווי; חלקם עולים לאמבולנס או לרכב הקבוצה ופורשים מהמרוץ. אחרי דקות ארוכות של סבל אני מצליח לחזור חזרה לפלוטון בסיוע רכב הקבוצה ואנריקה הדיירקטור ספורטיב.

כמה רגעים מאוחר יותר - אני מגלה שהאקשן האמיתי עוד לא החל...

הפלוטון מגיע אל העלייה המדורגת הראשונה של היום והתקפות ענק באות מכל עבר.

אני מאיץ בעמידה והרגל השמאלית שלי נזרקת מהנעל אל האוויר הפתוח. אני מבין שנגזר עלי להמשיך את 80 הקילומטרים שנותרו עד קו הסיום בישיבה ובקצב אחיד.

אני חובר אל אחת הדבוקות האחוריות ("גרופטה" בסלנג המקומי) וממשיך איתם עד סיום השלב. אני חוצה את קו הסיום כ-20 דקות אחרי המנצח - רגע לפני שהוא מטפס אל הפודיום לקבל את הגביע ואת חולצת המוביל.

באיזור רכב הקבוצה, רוב הרוכבים נראים תשושים וממוטטים. היחיד שנראה טרי הוא ראובן גרסיה - שמספר לי בהתרגשות שסיים שלישי בשלב ונכנס לחמישייה הראשונה בדירוג הכללי.

אני תופס לי פינה שקטה בקרבת המכונית ומחליף לבגדים יבשים.

רק לפני כמה דקות הסתיים השלב של היום והראש שלי כבר בשלב של מחר. ההצלחה של ראובן בשלב היום, אומרת שמחר יהיה עלינו לסייע לו לטפס בדירוג הכללי, ולעבוד קשה מול הרוח.

בינתיים - הרוח היחידה שממנה אני חושש היא זאת שמייצר המזגן בחדר בית המלון.

אני מרגיש שהרווחתי את ארוחת הערב ואת המנוחה עד השלב של מחר.

ולחשוב שבטור דה פראנס רוכבים 21 שלבים כאלה....