הרוכב עם הדוקאטי

אנחל מדרסו, בן לאב עובד עירייה ולאם עקרת בית, היה ילד שמנמן ודחוי מהרובע העני ביותר של סנטאנדר.
הוא הגיע אל ספורט הרכיבה, כמו כל ילד ספרדי – בעקבות הגיבורים הלאומיים.

מאז שהיה בגן הילדים, היה עוקב בדריכות אחרי גיבורי הרכיבה של מדינתו – פדרו ("פדריקו") דלגאדו ומיגל אינדוראין.

משהו בספורט הצבעוני הזה, בקרוואן הססגוני שמלווה את הרוכבים, בהדף הרוח שיוצרת הדבוקה כשהיא חולפת על פני האוהדים, קסם לו.
כשהגיע לגיל 12, הוא זינק למרוץ האופניים הראשון בחייו. היה זה מרוץ הקפות מקומי באחד מהכפרים הקטנים שמקיפים את העיר.
אנחל סיים אחרון, ולא בפעם האחרונה.

כנער צעיר, הוא בילה את רוב שעות הפנאי על אוכף האופניים.

כשהיה חוזר מבית הספר, לבש את בגדי מועדון הרכיבה העירוני ויצא מפתח ביתו על אופני הכביש שקיבל בהשאלה מהמועדון. הוא שם פעמיו אל הכביש המקיף את העיר, עולה ויורד לאורך הטיילת הצמודה אל חוף הים, קופץ מהכביש אל המדרכה וחוזר חלילה; עוקף הולכי רגל, מזגזג בין הנתיבים ומתגרה בנהגים. הרכיבה הייתה למפלט עבורו.

לא מדובר ברוכב עם משמעת אימונים יוצאת דופן, אלא בנער מתבגר שביקש לברוח ממציאות היום-יום העגומה שנכפתה עליו.

זו הייתה האלטרנטיבה שלו למשחקי הכדורגל של בני כיתתו שדחו אותו בשל מראהו החיצוני.
לימים, גדל הילד השמנמן והמשקפופר ללוחם צדק על שני גלגלים.
כדי להבין עד כמה עמוקים משקעי העבר שבהם הוא נלחם, צריך לראות אותו במציאות.
מאה שבעים וחמישה סנטימטרים של חוסר פוטוגניות (שלא לומר – כיעור משווע) וקול צפצפני, זיכו את מדרסו בשם החיבה "סטיב ארקל הספרדי".

באחד האימונים הראשונים שלי בספרד, הוא הגיח מאחורי בצהלה קולנית, בעודי מחסיר נשימה מרוב בהלה.
הוא התקרב על ידי, התאים את מהירות הרכיבה שלו לשלי. אני זוכר שהתאמצתי לסדר את הנשימה ולשדר "עסקים כרגיל".
הוא מצידו, שלף את החיוך הכי רחב שלו וחשף שורת שיניים סוררות...
בירכתי אותו "בוקר טוב מדרסו" ובתגובה הוא שלח אצבע מאשימה אל עבר מד הדופק שלי ואמר: "סובל, אה? בשבילי זאת בכלל לא עלייה...".
ככה זה עם מדרסו. אתה לא יכול לדעת מאיפה זה יבוא לך. לרגע אחד עוד שקלתי להקניט אותו בחזרה, אלא שאז נזכרתי עם מי יש לי עסק...

בעוד שמהחזות החיצונית שלו, קשה להתרשם (בלשון המעטה), הרי שמהיכולות הוורבאליות שלו, דווקא אי אפשר להתעלם.

כשפגשתי אותו בפעם הראשונה, מדרסו הצביע על שרירי רגליו והטיח בי: "אני מיגל אינדוראין הבא". הסתכלתי בזלזול על הצפצפן הממושקף והתאפקתי שלא לגחך...
כשעלה על אוכף האופניים, הוא סיפק מפגן כוח מרשים שהסביר לי באיזה סוג של טיפוס מדובר; ברגע מסוים, התנשפתי לצידו בסבל במהלך טיפוס על ההילוך הקל ביותר; ברגע הבא, צפיתי בו מעלה את השרשרת אל הפלטה הגדולה (!!) ועף במעלה העלייה במהירות.
בעודי מנסה לעכל את מה שקרה, הוא הפסיק לפדל, הסתכל לאחור וצעק לעברי: "מדרסו התניע את הדוקאטי...".
צריך לראות כדי להאמין...

גדולתו של אנחל נובעת מהדרך שבה הוא תופש את המציאות.
הביטחון העצמי, הרצון להוכיח והחוסן המנטלי האינסופי שלו מביאים אותו לכל קו זינוק עם אמונה שעוד לא נולד הרוכב שיכול לו.
כשהתחלתי להבין את הספרדית שלו, קלטתי עד כמה הוא יוצא דופן;
לפני תחרויות חשובות, בזמן ששאר הרוכבים השתדלו להפחית את הלחץ על ידי 'הנמכת ציפיות', אנחל נהג להכריז בקול רם: "אין פה אף רוכב שיכול לנצח אותי!"
מעניין מה פרויד היה אומר עליו...


כך בדיוק הוא ניצח את סבב גביע ספרד - עד גיל 23 והרוויח את התואר "הרוכב הספרדי הטוב ביותר" לעונת 2008, בעודו בן 20 בלבד.
בחודשים האחרונים של העונה, הוא עשה סטאג' מקצועני שגם בו – הוא התבלט.

שלשום, חתם "סטיב ארקל הספרדי" מסנטאנדר, על חוזה מקצועני עם קבוצת Caisse d'Epargne - שניצחה בעונה החולפת את סבב ה'פרו-טור' (המקבילה של ענף האופניים לליגת האלופות).

בעונת המרוצים של 2009 הוא יהיה הרוכב הצעיר ביותר ב'פרו-טור' ויתחרה כשחובת ההוכחה עליו.
למקרה שתהיתם, מדרסו כבר הבטיח, שגם לשם הוא יביא עימו את הדוקאטי...