הוא ביקש ממני ש"אקפיץ" את אחד הרכבים החדשים של הקבוצה - Audi Q7 לביתו שבשוויץ וכשמנהל הקבוצה מבקש, אני לרוב נענה בחיוב.
כך, מצאתי את עצמי בשעת בוקר מוקדמת, עושה את הדרך הארוכה מדירת הקבוצה בסנטנדר אל עבר ביתו של מאורו - שבמנדריסיו, שוויץ. כמה ארוכה? כ-1,500 קילומטרים ו-4 מדינות אבל מי סופר...
את הרכב העמסתי ערב קודם. מזוודות, זוג אופניים, סנדביצ'ים ובקבוק שני ליטר של Coca Cola Zero שנועד לספק לי את מנת הקפאין הדרושה כדי לעבור את השעות המתות בדרכים.
אבי התקשר בדאגה וביקש לוודא שאני מכיר את ציר הנסיעה. ניב הרגיע אותו ואמר שהחבר'ה באאודי התקינו אחלה GPS ברכב, ובכלל - שיהיה בסדר. מזל שהוא מנוסה בהתנהלות מול תסמין ה"אמא הפולניה".
את השעות הראשונות העברתי בנהיגה מהוססת, חוצה את כבישי חבל הבסקים ההרריים ומנסה להתרגל למימדי הרכב העצומים. בכניסה לבילבאו - בירת הבאסקים, תנועת הרכבים הערה האטה את קצב הנסיעה שלי ואת זמן ההגעה המשוער ליעד. "רק עוד 13 שעות על הכביש" ניסיתי להרגיע את עצמי לשווא.
המשך הדרך לכיוון צרפת עוברת עלי בנעימים. השלטים בצד הדרך, כתובים בבאסקית מעוטרת באותיות הלטיניות-X ו-Z ובהברות בלתי אפשריות לביטוי בקול. נופי החופים - בואך סאן סבסטיאן נשקפים אלי מחלון המכונית ואני כמעט מתפתה ליסוע לתפוס קצת שמש חורפית על החוף. אני ממשיך בכבישים המתפתלים במעלה ההרים. ברקע מתנגן לי הדיסק שהכין לי ניב אמש. שלמה ארצי שר על ארץ חדשה ואני חולף על פני שלט שמברך אותי על הגעתי לצרפת. אני מעט מתרגש מהביקור הראשון שלי בארץ הקוראסון. הרי הפירנאים נישאים בגאון מימיני ואני חושב על כך שאולי בעוד כמה שנים אזכה לחצות אותם על אופניים במהלך מרוץ הטור דה פראנס... מאחורי מושב הנהג הכל נראה בהישג יד.
הדרך מתמשכת לכיוון טולוז ומשם למרסיי ולקוט' דה אזור. אני מכסה מאות קילומטרים במאמץ של לחיצה עדינה על דוושת הגז. חולף על פני נופים ואתרים מדהימים אך לא עוצר כדי להינות מהנוף. נצמד לתוכנית המקורית - עצירות קצרות לתדלוק, ושתן בלבד. אני רוצה להגיע לאיטליה עוד לפני רדת החשכה ואין לי זמן להתמהמה.
הדרך מפרובאנס לניס עוברת לי בעצלתיים. אני שומע בלופ את ארבעת הדיסקים שניב הכין לי; שלום חנוך, יוני בלוך, ג'ון בון ג'ובי ומאור כהן מנעימים את זמני. אני מתופף על ההגה ובודק את אופציות כוונון מושב העור האינסופיות של האאודי. "אם כבר לעשות מסע שכזה, אז רק ברכב הזה" אני מהרהר בליבי. צג ה-GPS מראה שנותרו לי עוד כ-100 קילומטרים עד ההגעה לניס (Nice) אך אני כבר רואה באופק את הים. עוד כביש אגרה ועוד אחד ועוד ועוד. נראה לי שהצרפתים האלה מצאו חלופה די נחמדה לשיטת המיסוי הישראלית... עברתי כבר למעלה מחצי הדרך ואני מרגיש טוב וערני מאחורי ההגה. כנראה שהקפאין שבקולה עושה את העבודה. אני מקפיד שלא לעבור את מגבלת המהירות המותרת (130 קמ"ש). הרכב הזה יכול להגיע למהירויות אדירות, אך עלי לעמוד בפיתוי, שכן בכל כמה קילומטרים אורב לו גלאי מהירות תורן.
ביציאה מהעיר ניס - לכיוון מונקו, עוצר אותי שוטר גבולות. הוא מתעניין בצרפתית (ואחר כך בגרמנית ולבסוף באיטלקית, עד שאני מבין) האם הרכב שייך לי. בתמימות אני משיב לו - שלא ומייד חולפת מחשבה בראשי - שכרגע סיבכתי את עצמי כהוגן...
הוא מצידו משחרר אותי בחיוך לדרכי.
מספר רגעים לאחר מכן אני מגלה שהג'יפ היוקרתי הזה שבו הזדמן לי לנהוג הוא בגדר "רכב משפחתי" בנוף של מונקו. כשמימיני קו החוף המחבר בין מפרץ ניס לחופי איטליה, אני שומר על נתיב הנסיעה האמצעי ונזהר מרכבי היוקרה שעוקפים אותי במהירות מסחררת. פרארי, יגואר, פורש, אלפה רומאו סופר-משודרגת, עוד פרארי. עוד פורש... המקומיים כאן נוהגים במהירות מסחררת ואני מרגיש כמי שנקלע בטעות למסלול מירוצי פורמולה 1 בעודו נוהג בחיפושית.
זו כבר שעת בין ערביים ואני חולף על פני מפרץ סן רמו, חושב על כך שנותרו לי עוד למעלה מ-250 קילומטרים עד מילאנו. הייתי נותן הרבה כדי לרכב את זה בכיוון ההפוך...
הכבישים המתפתלים והעייפות המצטברת נותנים בי את אותותיהם ואני מחליט לעצור בהזדמנות הקרובה לאספרסו.
היחס החם של המלצרית האיטלקייה ב-Segafredo שבו אני מזמין את הקפה, גורם לי לתהות האם זה הרכב או אני?!
אנחנו מפתחים שיחה נימוסים באיטלקית ואני מציע לה להצטרף אלי אך היא מתנצלת שעליה להמשיך לעבוד. "Cevediamo a pronto" אני אומר לה, ויודע שאין סיכוי שנתראה בקרוב, אך יחי הספק...
אני נכנס חזרה אל הג'יפ, משחרר את בלם היד - (שברגל) ומתניע. החושך כבר ירד ואני נוסע לאט מתמיד, נזהר בחציית המנהרות האינסופיות ומזכיר לעצמי שאני כבר עייף ושעלי להגיע בשלום. אני מחליף את השירים העבריים שכבר למדתי בעל פה, בתוכניות ערב של תחנת הרדיו Rai. אינטר משחקת מול נפולי, האפיפיור מברך את בני עמו לרגל חג הפועלים ואני כבר 13 שעות על הכביש ונותרו עוד שעתיים וחצי לפחות עד סיום המסע הזה...
אני מגיע למילאנו ויוצא מכביש האגרה, לא לפני שאני משאיר שם את התקציב השנתי של הקבוצה המקצוענית. אני עולה על כביש ראשי אדיר בן 15 נתיבי נסיעה מינימום, מנסה להבין את ההוראות שמשגר לי הקול הנשי של ה-GPS, ותוך כדי גם לא לעשות תאונה. הזמן עובר לי בעצלתיים ואני כבר קצר רוח ורוצה כבר להגיע... את מאורו אני פוגש ביציאה מ-Chiasso, לפני מעבר הגבול בין איטליה לשוויץ. אחרי פגישה חמה וחיבוק, הוא מוודא שמצב הערנות שלי טוב ושאני כשיר לנהיגה. הוא מורה לי ליסוע אחריו. אנחנו עוברים את ביקורת הגבולות של שוויץ בלי אירועים מיוחדים וממשיכים - לכיוון מנדריסיו. אני כבר מתחיל להריח את הסוף אך מזכיר לעצמי להיות ערני - שכן אני כבר עייף מאוד והסכנה גדולה.
כשלבסוף אנחנו מגיעים לביתו של מאורו, אני משחרר אנחת רווחה קטנה. גם אם לא הסכמתי להודות בכך בפני אבי בליל האתמול, המסע הזה היה גדול עלי בכמה מידות וכלל לא טריוויאלי שעברתי אותו בשלום.
כשיצאתי מהבית בבוקר המחרת, נחשפתי לנוף המדהים של מחוז Ticino בו גר מאורו. "יש דברים שצריך להתאמץ בשבילהם" חשבתי לעצמי. המקום המדהים הזה היה שווה את הנסיעה!
תגובה 1:
גאווווווווווון
הוסף רשומת תגובה