שבירת שגרה

הימים האחרונים בליוויניו, כללו כמה חוויות סיכום בלתי נשכחות.
מרתון אופני ההרים: "La Pedaleda", שהתקיים בעיר, נחשב למרוץ אופני ההרים הקשה באיטליה עם מסלול של 80 קילומטרים ו-3,400 מטרים של טיפוס מצטבר. מאות רוכבי שטח קשוחים הגיעו לעיר כדי להתמודד עם מסלול העליות המטורף של המרוץ ואני ניצלתי את ההזדמנות לאימון איכותי בגובה ונרשמתי למרוץ.
על קו הזינוק, מיקמו המארגנים את דרור ואותי בשורה הראשונה, לצד הרוכבים המקצוענים של קבוצות Felt ו-Full Dynamix האיטלקיות. שמחתי לגלות שגם Andrea Noe – מקבוצת Liquigas בחר להתחרות במרוץ,כהכנה לקראת מרוצי סוף העונה בכביש, וכי אני לא הכבישון היחיד שמשתתף באירוע...
אחרי זינוק מנהלתי על הכביש היוצא מהמדרחוב של ליוויניו, פנה המסלול לרצף של עליות תלולות בדרכי עבר כבושות שהמשיכו לירידות מסמרות שיער בשבילי סינגל טרק תלולים לא פחות. כבר בעלייה הראשונה של היום, הבנתי שהאתגר במרוץ הזה, הוא מול תנאי המסלול המפרכים והצבתי לי למטרה – להגיע לקו הסיום בלי פציעות מיותרות שעלולות לאיים על ההכנה שלי לאליפות העולם בכביש.
באופן הזה, כשאני מחלק את כוחותיי בקפידה, התאפשר לי להרוויח אימון עליות איכותי ועל הדרך להנות ממסלול הרכיבה היפה ביותר שבו רכבתי מעודי. כשהגעתי לרכבל הסקי שבמעלה ה-'Passo d'Ieara אחרי 4 שעות מפרכות של טיפוסים, התבוננתי ברוכבי הדאונהיל הממוגנים שדוהרים בירידות לכיוון Livigno. חשבתי לעצמי: "איזה כיף, עברתי כבר את כל הטיפוסים המשמעותיים, מעכשיו זה רק ירידה...".
מה שלא ידעתי, זה שהמארגנים החליטו לבדוק את מעטפת היכולות שלי והעבירו את החלק האחרון של המסלול בסינגל טרק מורט עצבים שתופר את צלע ההר, על פי תהום...
משם, הפך המרוץ למלחמת הישרדות בעל כורחי. פלג גופי העליון, על שלל שריריו וגידיו זעק מכאב בכל מהמורה שבדרך. אצבעות ידיי אחזו נואשות בכידון. קיוויתי שיהיה לי די כוח כדי לייצר בלימת חירום בשעת הצורך...
עוד סוויצ'-בק, עוד דרופ, עוד מעבר סלעים שאחריו קיר בלתי אפשרי. פערים אדירים נפתחו בין הרוכבים בקטגוריות השונות, ופעמים רבות היה לי נדמה כי טעיתי בדרך וזה אינו מסלול התחרות. כשפגשתי בשלט הסימון הרשמי של המארגנים, חלפה מחשבה בראשי: "צריך הרבה אומץ ואג'נדה כדי לתכנן מסלול שכזה. צריך עוד יותר אומץ כדי לרכב את הח.. הזה. מה חשבתי לעצמי?!".
כשחציתי לבסוף את קו הסיום, מפורק לגורמים, אך ללא נזקים לגוף או לאופניים, ייחלתי רק למקלחת חמה ולרביצה ארוכה במיוחד בין הסדינים...,
בבוקר המחרת, בעודי מנסה לשחזר, מהיכן הגיע הכאב הנוראי הזה בגב התחתון, הודיעו לי דרור ו"אספקרמן", שהם מתכננים על יום דאונהיל בפארק האופניים של ליוויניו. איחלתי להם בהצלחה והתהפכתי במיטה. דקות ספורות מאוחר יותר העיר אותי צלצול הטלפון. על הקו היה דרור שהודיע לי "אין מצב שאתה לא בא לתת פה איזה Run אחד לפחות"... הודעתי לו שאין סיכוי, אבל שאולי אני אקפוץ מאוחר יותר כדי לבדוק אם הם עדיין בחיים.
לא ברור לי איך, אבל גם הפעם, הם הצליחו לגרור אותי לטירוף (חלש אופי שכמותי). בשעת צהריים חמימה, ביום המנוחה שלי, מצאתי את עצמי ממוגן בצבי-צב, כשלראשי קסדת פול-פייס אימתנית במורד מסלול הדאונהיל הירוק. אחרי 15 דקות של ירידה, עם עשרות ברמים, דרופים ומעברי סלעים, הגעתי לסוף המסלול בבסיס רכבל ה-Motolino. הנחתי את האופניים הכבדות על האדמה. הידיים רעדו לי, מרוב מאמץ ואדרנלין, שמחתי מאוד לגלות שאני עדיין בחיים...
את הערב האחרון בליוויניו, סיכמנו בערב קריוקי רווי אלכוהול בפאב המקומי – Bivio.
בשלב די מוקדם החלטנו לשים קץ לרצף השירים האיטלקיים הבלתי פוסק, ועלינו על הבר כדי להיפרד מליוויניו עם שיר הקריוקי הנצחי: Hotel California.

הו ליוויניו, What a lovely place