עוד בטרם הסתיימה לה עונת המרוצים הנוכחית, הראש שלי כבר עמוק בתכנון העונה הבאה ואני מפנטז על העתיד לקרות.
מה יהיו המטרות שלי בעונה הקרובה? איזה אדם אני רוצה להיות ואיזה רוכב אהיה כתוצאה מכך?
בעונה החולפת, עשיתי סטאג' באוניברסיטה של החיים. החודשים באירופה אפשרו לי לטעום מחוויות עולם המבוגרים.
קיבלתי הזדמנות לבחור את העתיד שלי ולסטות מה-High Way המוכר אל עבר הבורגנות...
במובנים רבים, העונה האחרונה "קיצרה תהליכים" עבורי; הבחירה לחיות באירופה במשך כל עונת המרוצים, אפשרה לי לטעום מהחלום שכל כך השתוקקתי אליו בשנים האחרונות.
המעבר לספרד היה בגדר הגשמת החלום הזה. להתמקצע בתחום שאני הכי אוהב ועל הדרך להכיר שפה חדשה, תרבויות, בחורות... יותר מזה?
משהסתיימה תקופת ההתאקלמות בספרד, נוכחתי לגלות שהחיים בניכר הם לא רק אקשן בלתי פוסק של פודיומים, גלי אהדה ומעריצות נלהבות.
גיליתי שתחת הכותרת הסקסית: "חיים עצמאיים באירופה", מסתתרים הרבה ניואנסים מחיי היום-יום שלא הייתי מודע אליהם.
ממש כמו במרוץ אופניים, גם החיים בספרד כללו הרבה חוויות במרחב המגוון שבין הניצחון להפסד.
השגרה, כמו כל שגרה – כוללת גם הרבה ימים אפורים...
כל מי ששואל אותי על אורח החיים בספרד, מציין שזה נשמע לו כמו חלום על חופשה בקאריביים; שגרה קבועה של יקיצה טבעית בשעות הבוקר המאוחרות כשעיקר ענייני הוא מזג האוויר בחוץ ומה אוכל לארוחת הבוקר... ובכן, מסתבר שגם לחלום מתרגלים.
בשבוע השני בספרד הגעתי לכמה תובנות משמעותיות על החלום הזה; נוכחתי לגלות שכשהמרכיב היחיד הקבוע בחיי הוא האימון, גם הרכיבה הופכת למטלה שיש לבצע...
"האם זהו החלום שלו ייחלתי?" שאלתי את עצמי בתחילתו של עוד יום גשום על האוכף. מחשבות כאלה עלולות להיות הרסניות. הן מייד מביאות עימן געגועים ורגשות חרטה ומסיטות את תשומת הלב מהמטרה המקורית שלי שלשמה התכנסתי כאן מלכתחילה – להתפרנס מרכיבת אופניים מקצוענית.
נקודת המפנה מבחינתי הייתה כשהצלחתי "לצאת מהקופסא" ברגעי הקושי.
ובמרחק של מאה קילומטרים מהבית, כשכואב וקר והגשם חודר את כל שכבות הבגדים, זה לא עניין של מה בכך.
אחד הדברים שהכי סייעו לי – היה תרגול של דמיון מודרך.
לכל אחד יש חוש מסוים שנוגע בו יותר ואצלי הוויזואליה היא זו שעושה את ההבדל.
במהלך טיפוס אינסופי ביום גשום וקר אחד, שלפתי ממעמקי הזיכרון את התמונה של אלברטו קונטאדור מדווש על האופניים בעמידה ומתקדם בקלילות במעלה ההר. לאות הזדהות, נעמדתי גם אני על אוכף האופניים והדם חזר לזרום אל שרירי הארבע ראשי. התקדמתי לאיטי במעלה ההר. הנוף מסביבי התכסה בעננה ערפילית. לרגע הרגשתי כמו באחד הסטייג'ים מ"הג'ירו דה איטליה"...
בדמיוני, ראיתי אלפי מעודדים בצידי הדרכים ששואגים את שמי. עברתי עוד סרפנטינה ועוד אחת. בתוך ראשי קונטאדור, הרוכב הכשרוני ביותר בעולם כיום, רקד על הדוושות בסיבובי רגליים מהירים כאחוז דיבוק. שילוב מדהים בין עוצמה וקלילות שאופייני רק לו.
כשהתגלתה לפניי הפסגה, לבסוף, מצאתי בתוכי כוחות חדשים.
העליתי את השרשרת לפלטה הגדולה, והאצתי בפראות את 200 המטרים שהפרידו ביני לבין השלט שמסמל את גובה ההר.
רגע לפני הפסגה, סגרתי את רוכסן החולצה והנפתי את אגרופיי באוויר כמנהג המנצחים עטורי התהילה.
אלברטו קונטאדור נעלם מראשי ועכשיו נותרתי רק אני – עם תחושת הסיפוק החמקמקה והפרגון העצמי על כך שבחרתי להתמודד.
כי זה בעצם הסיפור של העונה הזאת. בחירה מודעת להתמודד עם קשיי הדרך ואמונה שאני יכול להם. כל ספק עצמי, כל חשש, כל כאב, כל געגוע; "שום דבר לא יפגע בי, שום דבר..."
אני כבר מדמיין את העונה הקרובה ומצפה לה בכיליון עיניים.
הנרטיב שאני מספר לעצמי נטול מגבלות; "בעונה הבאה אהיה חזק יותר, חכם יותר, מנוסה יותר ואגיע לשיאים חדשים".
אני יודע שהכוח הדרוש לי כדי להגיע לשיאים האלה נמצא בתוכי ושכדי למצוא אותו, עלי להעיז לקפוץ משפת הבריכה אל המים העמוקים...
ומנערות הפודיום המקומיות...