"עד שלא יהיה ללב מקום בין הצלעות"

סוף שבוע מתיש עבר על כוחותיי במחוז גליסיה הסמוך לפורטוגל.

כעת, במרחק ביטחון של שלושה ימים וכמה מאות קילומטרים, אני מרגיש שסוף סוף עברתי את "טבילת האש" הרשמית שלי בענף הרכיבה המקצועני.

הסופ"ש האחרון היה בסימן "פעם ראשונה" מבחינתי; פעם ראשונה שרכבתי בבריחה עם מקצוענים, פעם ראשונה שזכיתי בנקודות הרים וספרינט ביניים בטור בבוגרים, פעם ראשונה שרכבתי מרחקים של 170 ו-180 קילומטרים בתחרות...

בטור הזה הגדרתי מחדש את רמות הכאב שאני מסוגל להגיע אליהם. כמו בלהיט החדש של מוקי "באמת ומקרוב", היו רגעים ארוכים שבהם הייתי משוכנע שלא נשאר ללב שלי מקום בין הצלעות.

בכל אחד משלבי הטור עשיתי היכרות מעמיקה עם סף חומצת החלב שלי. את היום השני, סיימתי על אדי דלק ושאריות של כוח רצון אחרי 180 קילומטרים מפרכים ו-6 עליות מדורגות (קטגורייה ראשונה שניה ושלישית). את השעתיים האחרונות של אותו שלב אני זוכר רק במעורפל... כשחציתי לבסוף את קו הסיום (אחרי שכבר הייתי משוכנע שהוא לעולם לא יגיע), קיוויתי בקול רם שהשלב של מחר יבוטל ובסתר ליבי - שמארגני התחרות ימנעו ממני לזנק אליו...

זה, לשמחתי, כלאחר דבר - לא קרה.

אחרי משקה התאוששות והחלפת בגדים זריזה בוואן של הקבוצה, התעשתתי והבנתי שאת הטור הזה אני הולך לגמור כמו גדול ואם אפשר - אז גם לנסות להרוויח על הדרך עוד ניקוד ולזכות בשלב האחרון בחולצה הירוקה של המאיץ המצטיין.

יום המחרת - היה כואב הרבה פחות משצפיתי. הרבה רוכבים נשרו בשני השלבים הראשונים של המרוץ (למעשה, מרוכבי הבריחה של היום הראשון, רק אני ובובי טרנסקל מקבוצת-P3 זינקנו ליום האחרון).

הקצב בשעה הראשונה היה רגוע ויציב. לקראת ספרינט הביניים הראשון התמקמתי מאחורי לובש החולצה הירוקה - איגור באניוס מקבוצת Caixa Nueva והקפדתי "למרפק" לצדדים את שאר הרוכבים שביקשו לגנוב ממני את המיקום האקסקלוסיבי.

במרחק שנות אור של 800 מטרים מהקו, פתחו ארבעה רוכבים של קבוצת שון קלי האירית את הספרינט. ניסיתי להצמד אל

הרכבת שמיהרה להתרחק מהפלוטון אבל זה היה מעל ומעבר למה שנשאר לי ברגליים. במטרים האחרונים הפסדתי שני מקומות וסיימתי את הספרינט במקום החמישי ללא ניקוד.

בהמשך המרוץ חוזה מריה אלקרז מקבוצתי יצא לבריחה עם רוכב של הנבחרת הרוסית ורוכב של קבוצת Ulan הקאזחית והרוויח את יתר נקודות ההרים ומיאוצי הביניים.

סיימתי את היום במקום ה-44 יחד עם בן קבוצתי - חוזה מנואל גוטיירז ונשארתי עם תחושה גדולה של הישג וסיפוק שאינו תלוי בלוח התוצאות ובסדר ההגעה לקו הסיום.

רוכבי אופניים, ואני ביניהם, נוטים לשכוח במהירות את המאמץ והסבל המושקעים בדרך אל קו הסיום ולהחליף אותם במהירות בתחושות של הישג או החמצה - בהתאם לתוצאות המרוץ.

זה כשלעצמו, מתכון בטוח למרמור ולתחושת תסכול; לכל מרוץ יש מנצח אחד בלבד ורוכבים רבים משלימים קריירות שלמות ללא נצחון אחד לרפואה.

הנצחון האישי שלי במרוץ הנוכחי מורכב מהרבה נצחונות קטנים לאורך 15 שעות הרכיבה שלי בטור. מאלפי רגעים שבהם האצתי פעם נוספת אחרי התקפה במעלה ההר עם רגליים שכבר מזמן מכווצות לגמרי. מתחושות של כשלון בתוך הגרופטה ומלחמה ברצון העז לעצור בצד ולחכות לאוטובוס ה"מטאטא" שאוסף את הרוכבים הפורשים. הנצחון מורכב גם מרגעי תהילה בבריחה בקדמת המרוץ, מלחמה על נקודות גבעה וספרינט וניקוד UCI ל-30 המסיימים הראשונים. מארוחת פסטה עם חביתה ונקניק בשש בבוקר וכמויות אינסופיות של חטיפים, פירות, כריכים וג'לים שהכרחתי את עצמי לאכול לאורך כל המרוץ.

הנצחון שלי, מורכב בעיקר מזה שברור לי שהנצחון הגדול - זה שבו אחצה את קו הסיום ראשון בידיים מונפות אל על, כרוך בהרבה מרוצים שבהם אתקדם עוד קצת קדימה ואפרוץ את גבולות המעטפת וגם בהרבה מרוצים מאכזבים שאחריהם אחזור הביתה, אפיק לקחים ואזנק למרוץ נוסף - עם תקווה חדשה בלב וידיעה שבספורט הזה תמיד יש עוד מרוץ, עוד קו סיום ועוד יום שבו אוכל להוכיח מחדש את יכולתי.

עד כאן להיום, שיהיה יום עצמאות משמח לכולנו!

רן

בחדר האוכל

באחת העליות של השלב האחרון (אני מקדימה, אחרי חוזה מנואל גוטיירז)