השנים הראשונות

משם הכול התחיל...

בכל יום שני וחמישי, הייתי שם פעמיי אל עבר פארק הירקון. שם התקיימו אימוני אמצע השבוע המסורתיים של רוכבי ת"א ("טים רוזן & מינץ" דאז) בהובלת נמרוד דובינסקי.

שגרת האימונים השתרשה. בית הסירות הישן שימש כבסיס האם (שאותו חלקנו עם השייטים דוברי הרוסית). בשעה ארבע – בלי איחורים, נהגנו לצאת לשבילי הפארק ומשם – בהתאם לתוכנית האימונים, המשכנו ליעדים נבחרים; מקורות הירקון, "הר הזבל", גבעת נפוליאון וגבעת המופעים... בקיץ התחפרנו בחולות, בחורף שקענו בבוץ ועל הדרך התמודדנו עם ה-"ירקון הטכני" וה"ירקון ההררי" ומה לא...
לימים גם נפתח לרכיבה (ואחר כך נסגר) הדרייב אין הישן שהפך לבית שני עבורנו.

אני, עשיתי אז את תחילת דרכי בקבוצה ובענף. הערצתי את רוכבי העילית של המועדון; יורי לוינזון ומירקין ועמוס וולף שהיו דור שני לפקץ', ג'אנח ושי פרמינגר – החלוצים.
השלישייה המיתולוגית שכללה את יאיר איביאן השנון, ירדן גזית השקדן ואסף יוגב (שהיה בעיקר "בולדוג" עבור כולנו), תפקדה כצוות הווי ובידור בפול גז.
כולם התחילו שם; הגוזלים הראשונים כבר עזבו את הקן והשאירו מאחוריהם הרבה מורשת קרב עבורנו. רצו שם סיפורים על "טים קליין" הנוסטלגית ותחרויות ביקום מבית היוצר של רם גולומביק.

אנחנו, היינו ה"צעירים" ושיננו בעל פה את ההישגים של רוכבי העלית. בר מזרחי היה הכישרוני, אולי גפן היה החולמני; אלון ברגר הידען, ניב ליבנר המכונאי, ומאור לוי היה מרביץ בכולנו חוכמת רחוב...
פסגת השאיפות עבורינו, הייתה לזכות במעמד של "ספורטאי מצטיין" בצבא.

באותה התקופה, הצטרף לקבוצה בחור בשם רותם ישי. רותם היה מן עוף זר בנוף התל אביבי. בחור שחום שקט ואתלטי מנתניה שבא בעקבות יורי ונשאר.
הוא הפגין ידע במכונאות אופניים והשקדנות שלו משכה את תשומת ליבי. לעולם לא איחר לאימון, תמיד הקפיד לבצע את תוכנית האימונים בדייקנות. כמוני – גם הוא הגיע לאימונים בת"א באוטובוס כשהאופניים מאופסנים בתא המטען.

בסיום האימון, היינו חוזרים להתקלח בבית הסירות בעוד שהרוכבים המקומיים התפזרו איש איש לביתו. במקלחות, החבר'ה פרקו מתח.תשכחו מהבדיחות המוכרות על השוואות גדלים וסבונים נופלים...

רוכבי העילית הבכירים בישראל היו מריצים שם קטעים של שבט צופים מתבגרים; עניין שבשגרה, היה לצאת מהמקלחת ולגלות את שילדת אופנייך עומדת מיותמת מגלגלים – מעשה ידם של הצוות יורי את יאיר...

בדרכי הביתה, הייתי משחזר בראש את סיפורי ה"מורשת" של החבר'ה הבוגרים. מחנות אימונים בהולנד עם יובל שטיינמן ואידלסון, סימולציות מרוץ של שעה ב-Barlo עם רוכבי-על גרמניים בשם גויטפריד ואגדות רכיבה כמו רואל פאוליסן שהכאיבו לכולם על גבי אופני הרים...

זו הייתה פסגת השאיפות שלי אז.

היו ימים...