Euro trip - חלק ג'

ביום שישי בבוקר, אחרי שהתאוששתי מהנסיעה הארוכה לשוויץ, נסעתי עם מאורו לטור דה רומנדי. כשהגענו לבית המלון שבו התארחה הקבוצה, פגשנו את אורי גייגר ואשתו קארן, שנענו להזמנת מאורו ובאו לבקר את הקבוצה במרוץ.

הטור דה רומנדי (http://www.tourderomandie.ch/) הוא מרוץ שלבים בן שישה ימים בין לוזאן לז'נבה שבו לקחו חלק כל קבוצות הפרו-טור, כהכנה אחרונה לפני הג'ירו ד'איטליה.
בארוחת הצהריים של לפני הסטייג', פגשנו את רוכבי הקבוצה שהתכוננו לנג"ש הקבוצתי.
ריקרדו סרנו, הרוכב הספרדי החדש של הקבוצה ניצח את השלב הראשון של המרוץ ועתה היה מדורג במקום השני הכללי. המתח באוויר לקראת השלב שעתיד היה לשנות את הדירוג הכללי הורגש היטב. אפילו Juanjo cobo ו-Iker Camano שבימים רגילים הם הליצנים של הקבוצה, נראו רציניים למדי. לעומתם, המנהלים הספורטיביים - Stefano Zanini ו-Daniele Nardello השתדלו שלא להוסיף על המתח הקיים ושמרו על אווירה קלילה ומבודחת.
כשהגענו לאזור הזינוק, הסואנירים והמכונאים של כל הקבוצות עמלו על הרכבת האופניים על מכשירי הטריינרים הנייחים. מתוך האוטובוסים הצבעוניים, הגיחו כוכבי הפרו-טור מהקבוצות השונות. הנה קאדל אוונס, והנה קרלוס ססטרה ומארק קאוונדיש ועוד ועוד...
הרוכבים של פוג'י סרווטו יצאו מהאוטובוס לבושים לחימום ומאורו הזמין את אורי להתחמם איתם על הטריינר.

לקארן, כל סצינת הרכיבה הייתה חדשה לגמרי ואני מצאתי את עצמי מותקף בשאלות: "מותר להם לרכב עם מוזיקה?" "כמה קבוצות יש?", "למה הם מורידים שיערות ברגליים??", לא חלף זמן רב עד שהיא צברה ידע מעמיק בתולדות הענף; "אמנם יש להם שרירים מרשימים ברגליים, אבל הרכיבה הזאת עושה להם גוף ממש לא יפה!" היא קבעה נחרצות.
על קו הזינוק לנג"ש הקבוצתי התחוללה דרמה קטנה. אנחל גומז - המוכר גם בשם החיבה "Litu", שבר את המעביר האחורי באופני הנג"ש שלו. בהעדר אופני נג"ש חלופיות, הוא נאלץ לזנק עם אופני הכביש הרגילים. זה היה סימן לבאות. חמישה קילומטרים אחרי הזינוק, נשר Ermano Capelli ואיבד את הקבוצה שדהרה במעלה ההר. Alvero Crespi - המנג'ר של הקבוצה, נסע מאחוריו ברכב הליווי וקילל באיטלקית. שני קילומטרים מאוחר יותר, היה זה Juanjo Cobo שלא הצליח להחזיק את הקצב הגבוהה ונשר גם הוא.

חמישה רוכבים נותרו מקדימה. באחת הגבעות התלולות על המסלול, Iker Camano נעצר במקום אחרי שנפלה לו השרשרת. החלפה איטית מידי של האופניים עלתה לקבוצה (שחיכתה לו) ב-40 שניות יקרות מפז. מאותו הרגע דהרו הרוכבים אל עבר קו הסיום בנסיון לצמצם את הנזק שנגרם. בסיום היום, ריקארדו סראנו התדרדר אל המקום ה-24 בדירוג הכללי, 49 שניות מאחורי המוביל. בארוחת הערב בבית המלון, נראו הרוכבים רגועים. אמנם עבר עליהם יום רע למדי, אך מנקודת זמן זו ליום שעבר אין משמעות וכולם התרכזו בשלב של מחר.

בשבת בבוקר, נפגשתי עם אורי ומאורו בפתח המלון לאימון בכבישי האיזור. אורי, שרכב על האופניים האישיים של מאורו, הכתיב קצב גבוה בחימום וניכר שהוא עשה התקדמות משמעותית מאז הפעם האחרונה בה רכבנו יחד בארץ. מאורו לעומתו, ניסה להתרגל לתנוחת הרכיבה הזרה על אופני הפוג'י SL1 של David De La Fuente שפרש מהמרוץ יומיים קודם לכן. אני רכבתי על אופני הסקוט המוכרים שלי (הפוג'י נשארו בספרד) ונהנתי מכל רגע. בדרך חלפנו על פני אגמים וכפרים שוויצריים ציוריים. עדרים של באפלו שרועים בצידי הכביש השלימו את התמונה הפסטוראלית. מידי פעם, מאורו נתן לאורי תרגילים ספיציפיים: אימון כוח על פלטה בעלייה, דיווש עגול, מנח נכון של הגב. באחת הגבעות נפתח מעט פער ביני לביניהם. מאחוריי נשמעה צעקה: "רן, סע! מאורו יתפוס אותך עד סוף הגבעה! סע!!" הבטתי לאחור וראיתי את אורי משועשע בעוד מאורו מתחיל להאיץ מאחור. מבלי לחשוב, קמתי מייד על הרגליים, והאצתי בכל הכוח. ידעתי שאסור לי לתת לו להגיע אלי... העלייה התעקלה שמאלה והתחלתי להרגיש אותו מתקרב. העליתי שני הילוכים וניסיתי להאיץ פעם נוספת. עכשיו מאורו כבר היה על הגלגל שלי. שמעתי אותו מתנשף. 50 מטרים נותרו עד סוף הגבעה ואני התפללתי שיגמר לו הכוח. להפתעתי (או שלא) הוא האיץ באחת וחלף על פניי כאילו עמדתי במקום. לזה קוראים נוק-אאוט. ברגע שאחרי הייתי מתוסכל מההפסד. מאורו סיפר שככה הוא גם עקף את דווידה קאסני כשניצח את האמסטל גולד רייס. הזכרתי לו שזה היה בשנת 1995 ושחלפו כמה שנים מאז...

אחרי הרכיבה נסענו עם רכבי הקבוצה לאיזור הזינוק. קארן החליטה לוותר על הצפייה במרוץ לטובת שופינג אינטנסיבי בז'נבה. אורי נראה מודאג... השלב של היום צפוי היה להיות השלב הקשה והמכריע של המרוץ. אורי התלווה ל-Stefano Zanini (פעם מקצוען שניצח את האמסטל גולד, שלבים בג'ירו ובטור והיום דיירקטור ספורטיב של Fuji-Servetto) ברכב הליווי הראשון ואני נסעתי עם מאורו ואלברו קרספי לחלק לרוכבים בקבוקים בעליות. בנוסף לתוואי ההררי, מזג האוויר הגשום והקר הוסיף עניין נוסף למרוץ. בעלייה האחרונה של היום, Frederik Kessiakof - השוודי של הקבוצה שזה עתה עבר לרכיבת כביש מעולם אופני ההרים, תקף את הבריחה ונשאר לבדו מקדימה בפער של 30 שניות. בסוף העלייה הוא נתפס על ידי Roman Kreuzinger, Vladimir Karpets ו-Rein Taaramae שעבדו במשותף כדי לסגור אותו. באחת הפניות, 5 קילומטרים מקו הסיום הוא איבד אחיזה והשלישייה ברחה לו קדימה. את השלב הוא סיים במקום הרביעי. בדרך חזרה לבית המלון, סיפר לנו אורי שלא רק לקבוצה היה היום יום קשה. קארן חזרה מז'נבה עם שלל רב והוא מתחיל להבין שרכיבת אופניים זה עסק הרבה יותר יקר ממה שהוא תכנן...
גם למאורו ואלברו קרספי היו חרטות. אחרי ארוחת הערב בבית המלון הם ישבו עם דפי התוצאות והדירוגים. לולא התקלות באופניים בנג"ש הקבוצתי קסיאקוף היה מסיים על הפודיום בדירוג הכללי. את הפקת הלקחים מאתמול הם כבר ביצעו אך הם לא יכלו להניח למחשבה "מה היה קורה אם..."

ביום ראשון, השלב האחרון התחיל בשעות הבוקר ואורי ואני יצאנו לרכיבה מוקדמת במיוחד. בשעה שש וחצי בבוקר, ערפל הבוקר הסמיך עוד לא התפזר והקור השוויצרי חדר גם את הביגוד הטרמי ובגדי הרכיבה הארוכים. בלי מאורו הקצב נוח יותר ואנחנו סובבנו רגליים בקלילות לאורך הכבישים הכפריים המתפתלים. כשחזרנו מהרכיבה, עשינו צ'ק אאוט מהחדרים, ונסענו עם הרכבים לקו הזינוק של השלב האחרון. באיזור הפודיום - בו חותמים הרוכבים לפני השלב, התקיים הפנינג שלם עם הופעות תזמורת ודוכנים. אורי שלף כרטיסי כניסה לאיזור ה-VIP הסגור- שקיבל משרה - מנהלת יחסי הציבור של Credit Agricol (הספונסר של הטור) שאותה הוא הכיר, במקרה, בשלב של אתמול. מסתבר ששרה, בת לאם ספרדייה ואב איטלקי, התגוררה בישראל 8 חודשים ומדברת עברית. כשהיא שמעה שאורי הגיע לטור במיוחד מישראל, היא לא יכלה להסתיר את ההתלהבות שלה (שפחתה כשראתה אותו מלווה בקארן) ופינקה אותו בכרטיסי כניסה לאיזור ה-VIP. אחרי שנהננו מהמטעמים שארגנה לנו שרה, הלכנו לבקר את רוכבי הקבוצה שעסקו בהכנות אחרונות לקראת המרוץ. Iker Camano, הספרינטר של הקבוצה, ארגן את שאר הרוכבים הספרדים (Cobo, Ricardo Serrano ו-Litu) לתמונת פרידה משותפת מאורי וקארן. בהמשך היום הוא גם סיים 8 בספרינט הסיום - אחרי אוסקר פריירה האגדי.

אחרי שזינקו הרוכבים לשלב האחרון, נפרדתי ממאורו, אורי וקארן, ונסעתי לשדה התעופה של ז'נבה ממנו המראתי חזרה לספרד. על המטוס, חשבתי על החוויות שעברתי במהלך הסופ"ש בשוויץ. מהנסיעה הארוכה ברכב עד לביתו של מאורו, דרך שלבי המרוץ, הרכיבות, ההמצאות בקרבת הצוות המקצועי והרוכבים... בשונה מהביקור שלי בג'ירו בשנה שעברה, הפעם נראה היה לי שהרמה הזאת - של המקצוענים, היא במרחק נגיעה ממני. זה היה מאין "זריקת מוטיבציה" עבורי - להשקיע את המעט שחסר כדי להגיע לשם ולהיות מקצוען בעצמי.