בחזרה באירופה

בשבועות שחלפו מאז שחזרתי מאליפות אירופה באופני כביש, התאמנתי בארץ ללא תוכנית אימונים מסודרת.

למעשה, עבר כמעט חודש ימים, מאז המרוץ האחרון בו התחריתי (מרוץ הכביש ב"מכביה") וכמעט ששכחתי כבר מה זה מרוץ אופניים...

בבוקר לח אחד בסוף חודש יולי, נחתתי במשרד של פסיכולוגית הספורט שלי – מיכל יערון.
בעודי גומע מהסודה הקרה ומתמסר למזגן, שאלה אותי מיכל "מה העניינים איתך ילד?".
התלבטתי לרגע מה לענות. האופטימיות שקרנה ממנה, איימה להדחיק את הטעם המר שאיתו הסתובבתי בפה כבר כמה ימים. למרות זאת, החלטתי לשתף אותה בכל הנאחס שעובר עליי.
"אין לי מושג מה יהיה איתי" שמעתי את עצמי זועק לעברה. מיכל ניסתה לברר למה כוונתי.
רוכב כביש חייב לשמור על רצף של תחרויות לאורך כל העונה – ממש כפי ששחיינים צריכים לשמור על 'תחושת מים', ואילו אני – "תקוע" בארץ בחום של יולי אוגוסט. במקום להתחרות אני נאלץ להתמודד עם ערימה של קשיים כלכליים ובירוקרטייה...
מיכל הרצינה באחת ואמרה לי: "ילד, אני מבינה אותך. זה מבאס וזה נאחס אבל זאת המציאות. הבחירה היא בידיים שלך. אתה יכול לבחור להילחם בכל הכוח או לבחור לוותר ולרחם על הקורבן שהפכת להיות. מה אתה מחליט?".

שבועיים מאוחר יותר - אחרי עוד כמה שיחות עידוד וגם הרבה לבטים וחששות, לקחתי הלוואה מהבנק והזמנתי כרטיסי טיסה לאירופה. "זאת הצהרת כוונות אמיתית" עודדה אותי מיכל. "אתה לוקח אחריות ומוכיח לעצמך ולעולם שלמרות כל הקשיים, אתה מאמין בכך שתצליח, וגם אני מאמינה בך".

ימים ספורים מאוחר יותר, קיבלתי את אישור הנסיעה לאירופה מהצבא, נפרדתי מהמשפחה והמראתי לאירופה.

בסוף חודש ספטמבר תערך אליפות העולם באופני כביש ב-Mendrisio, שוויץ ומטרת נסיעתי לאירופה היא להכין את עצמי לקראתה.
למרות שרשמית – אני עוד לא רשום לאליפות (בעקבות בירוקרטיות וקשיים שמערים ה-UCI על איגוד האופניים הישראלי), הגעתי לליוויניו כדי להתכונן למסלול העליות המפרך של מנדריסיו.
טרם הגעתי לליוויניו, טסתי לרומניה למרוץ קטעים בן 3 ימים יחד עם קבוצת העלית של "רוכבי ת"א". הטור ברומניה, היה לי קשה ומאתגר. החודש בארץ שבו לא התאמנתי בצורה סדירה, בהחלט נתן בי את אותותיו.
אם באליפות ישראל אליפות אירופה הרגשתי חלק אינטגרלי מהמרוץ, הרי שכאן נאבקתי כדי להחזיק את הקצב הגבוה של הפלוטון. חרקתי שיניים וניהלתי מלחמת הישרדות מתמשכת.

בקטע ה-Pav'e באליפות אירופה

מבין 8 הרוכבים הישראלים שזינקו למרוץ, רק ניב ליבנר ואני הגענו אל קו הסיום בסוף השלב האחרון. תחושה של סיפוק מלאה אותי על כך שעשיתי זאת, למרות הכושר הלקוי שאיתו זינקתי למרוץ, ויחד עם זאת – ידעתי שעבודה רבה עוד לפניי. המרוץ ברומניה היווה אינדיקציה עבורי ליכולות שאני חסר ובמה עלי להתמקד בחודש וחצי שנותר עד אליפות העולם.
בכל יום שחולף, מאז הגעתי לליוויניו, אני מביט אל עבר הפסגות הנישאות אל על.
Passo Stelvio, Passo Gavia, Passo Bernina... אינספור מסלולים שקורצים למי שאהבת הטיפוס בדמו. הפיתוי לעזוב את כביש הגלריות היומיומי ולצאת למסע טיפוס הירואי שכזה, הוא גדול.

בתמונה: עליית ה- Stelvio האימתנית...

למזלי – יש לי כאן את דרור למוד הנסיון, שבנה עבורי תוכנית אימונים ספיציפית לשיפור הדרגתי בכושר. "אם תתן לאגו שלך להשתלט ותסחט את עצמך בשבוע הראשון פה, לא תחזיק הרבה" הוא מאיים.

"נו טוב" אני מתרצה ויוצא לעוד רכיבה על גדת האגם של Livigno...