ביום שני בלילה הגעתי ל-Livigno. אחרי 24 שעות בדרכים מהרי טושנד שברומניה, דרך שדה התעופה של בוקרשט – למילאנו ומשם לליוויניו רבתי, הייתי עייף מכדי לקלוט את העוצמה של המקום.
10 שעות מאוחר יותר, כשעל גופי מיטב בגדי החורף החמים שלי, יצאתי עם דרור פקץ' לרכיבה ראשונה בכבישי האיזור. דרור שהגיע לכאן לראשונה בשנת 1997, מכיר היטב את תנאי הרכיבה בגובה של ליוויניו ודאג להכין אותי לכך מבעוד מועד; "בעשר הימים הראשונים, לא תוכל ללחוץ כאן – All-Out " הוא התריע.
10 שעות מאוחר יותר, כשעל גופי מיטב בגדי החורף החמים שלי, יצאתי עם דרור פקץ' לרכיבה ראשונה בכבישי האיזור. דרור שהגיע לכאן לראשונה בשנת 1997, מכיר היטב את תנאי הרכיבה בגובה של ליוויניו ודאג להכין אותי לכך מבעוד מועד; "בעשר הימים הראשונים, לא תוכל ללחוץ כאן – All-Out " הוא התריע.
הרכיבה בתנאים של חוסר חמצן – בגובה של 2,000 מטרים מעל פני הים, תדרוש ממך זמן הסתגלות ארוך והרבה סבלנות".
אני הנהתי בראשי בהסכמה של מי שעדיין לא יודע מה מחכה לו ועקבתי אחריו במורד הכביש המוביל אל הכיכר המרכזית של ליוויניו. בזווית העין עוד הספקתי לקלוט חבורה של רוכבי דאונהיל עתירי מגנים שהתאספו בבסיס רכבל הסקי. כששאלתי את דרור על פשר המהומה, הוא הסביר לי שמסלול ה-First Ever המפורסם של האיזור הוא Must אפילו עבור כבישון כמוני. "יעוף לך הת'חת שלך" הוא קבע בביטחון וקרץ.
דקות ספורות מאוחר יותר, כבר הגענו למקטע האספלט שיהפוך בשבועות הקרובים לביתי השני; "כביש הגלריות" כפי שהוא קרוי בפי המקומיים. מדובר בקטע כביש מישורי בן 9 קילומטרים. כפי הנראה – מקטע המישור הארוך ביותר באיזור, שמתחיל בליוויניו ומסתיים במעבר הגבול לשוויץ. בכל בוקר - נפגשים על הכביש מאות רוכבי אופניים מכל קצוות העולם, שמתקבצים לבסוף לכמה דבוקות עיקריות. הרוכבים, ברמות השונות, משתמשים בכביש לחימום לקראת אימון העליות היומי, או סתם לרכיבת מישור לשם שחרור הרגליים.
המקצוענים שהגיעו לליוויניו כדי להתכונן לקראת ה-Vuelta a Espana, רוכבים בראש הדבוקות, מסובבים רגליים במהירות שיוט נוחה ונהנים מתשומת הלב של עשרות חובבים שמתבוננים בהם בהערצה. במחצית הדרך – לכיוון מעבר הגבול עם שוויץ, חלפה על פנינו דבוקת ענק עם עשרות רוכבים. ביניהם אני מזהה את רוכבי נבחרת גרמניה עד גיל 23 שהגיע לכאן כדי להתכונן לאליפות העולם.
דרור, שכבר הספיק להתרגל למחזה המדהים, הופתע לראות אותי מתרגש כל כך. "אתה קלטת את זה??" שמעתי את עצמי קורא בהתלהבות; בעוד קאדל (http://www.cadelevans.com.au/) בכבודו ובעצמו חלף מולינו, רכון על אופני הנג"ש האווירודינמיים שלו.
דרור הנהן לעברי בשיעמום, של מי שכבר הספיק להתרגל לתופעה. דקות ספורות מאוחר יותר, הוספתי ל"רשימת הנוכחות" שלי גם את מייקל רוג'רס, מרקו פינוטי ודניאלה בנאטי. אלה, בצירוף הנוף המטריף של אגם ליוויניו וההרים הנישאים מכל עבר, גרמו לי לתהות האם החלום הזה באמת קורה. "איך חוזרים מכאן לאימוני הבוקר השגרתיים על כביש נשר-לטרון?!" הרהרתי בתסכול...
אחרי שהשלמתי כמה שעות שינה חסרות, יצאתי עם דרור וחברתו – מעיין, לסיבוב היכרות ראשון בעיר. 5 דקות הליכה במדרחוב המקומי, הבהירו לי מעבר לכל ספק שהגעתי לגן עדן. מסתבר שליוויניו היא "מובלעת" איטלקית באלפים השוויצריים, ולכן כל המוצרים הנמכרים כאן בחנויות פטורים ממע"מ. חנויות הנישה שבעיר מוכרות מוצרי חשמל, משקפי שמש, איי-פודים, טלפונים, פאקטים של סיגריות ואלכוהול במחירי רצפה; מי אמר דיוטי פרי להמונים ולא קיבל??
אבל מעבר לכך, הדבר שמשך את תשומת ליבי בליוויניו יותר מהכל, היא העובדה שכולם כולל כולם כאן: רוכבים.
רוכבי כביש איטלקיים מגולחי רגליים מסתובבים במדרחוב בשעות אחה"צ, משקיפים ביהירות על חבורה של רוכבי דאון-היל שירדה לפאב המקומי כדי לתדלק קצת אלכוהול בין הראנים.
גרמנים בלונדיניים בטייצים מבוצבצים יושבים באחת הפיצריות, בעוד אופני השבילים שלהם שעונים על דלת הכניסה.. בכל מקום, נצפים רוכבים – בבגדי רכיבה, בקז'ואל, בחליפות "צבי-צב" שכבר ראו כמה סלעים מקרוב...
שש חנויות אופניים אחראיות כאן על אספקה שוטפת של חלקים וציוד לרוכבים חולי השדרגת וישנן אינספור אופציות של השכרת אופניים בכל הרמות. על הצד הגסטרונומי אמונות אינספור פיצריות, גלידריות ומסעדות מקומיות שישמחו להציע אוכל איטלקי משובח בכל שעות היום.
לקראת ערב, נפגשים כל הרוכבים כאן בפאב המקומי - Bivio, שם מתקיימים ערבי קריוקי ואומנים אורחים בכל ימי השבוע.
בימים שחלפו מאז הגעתי לליוויניו, אני מוצא את עצמי מתמודד בכל יום עם תחושות אשם קשות... "מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה?" אני שואל את עצמי בעודי יושב על המרפסת שבחדר בית המלון שלי ותופס קצת שמש של אחרי האימון. פתאום אני קולט שהיתרון של המקום הוא לא רק תנאי האימון המעולים בגובה רב, אלא גם הלגיטמציה, שלא לומר – הדרישה, לנהל כאן אורח חיים של ספורטאי מקצועני.
דקות ספורות מאוחר יותר, כבר הגענו למקטע האספלט שיהפוך בשבועות הקרובים לביתי השני; "כביש הגלריות" כפי שהוא קרוי בפי המקומיים. מדובר בקטע כביש מישורי בן 9 קילומטרים. כפי הנראה – מקטע המישור הארוך ביותר באיזור, שמתחיל בליוויניו ומסתיים במעבר הגבול לשוויץ. בכל בוקר - נפגשים על הכביש מאות רוכבי אופניים מכל קצוות העולם, שמתקבצים לבסוף לכמה דבוקות עיקריות. הרוכבים, ברמות השונות, משתמשים בכביש לחימום לקראת אימון העליות היומי, או סתם לרכיבת מישור לשם שחרור הרגליים.
המקצוענים שהגיעו לליוויניו כדי להתכונן לקראת ה-Vuelta a Espana, רוכבים בראש הדבוקות, מסובבים רגליים במהירות שיוט נוחה ונהנים מתשומת הלב של עשרות חובבים שמתבוננים בהם בהערצה. במחצית הדרך – לכיוון מעבר הגבול עם שוויץ, חלפה על פנינו דבוקת ענק עם עשרות רוכבים. ביניהם אני מזהה את רוכבי נבחרת גרמניה עד גיל 23 שהגיע לכאן כדי להתכונן לאליפות העולם.
דרור, שכבר הספיק להתרגל למחזה המדהים, הופתע לראות אותי מתרגש כל כך. "אתה קלטת את זה??" שמעתי את עצמי קורא בהתלהבות; בעוד קאדל (http://www.cadelevans.com.au/) בכבודו ובעצמו חלף מולינו, רכון על אופני הנג"ש האווירודינמיים שלו.
דרור הנהן לעברי בשיעמום, של מי שכבר הספיק להתרגל לתופעה. דקות ספורות מאוחר יותר, הוספתי ל"רשימת הנוכחות" שלי גם את מייקל רוג'רס, מרקו פינוטי ודניאלה בנאטי. אלה, בצירוף הנוף המטריף של אגם ליוויניו וההרים הנישאים מכל עבר, גרמו לי לתהות האם החלום הזה באמת קורה. "איך חוזרים מכאן לאימוני הבוקר השגרתיים על כביש נשר-לטרון?!" הרהרתי בתסכול...
אחרי שהשלמתי כמה שעות שינה חסרות, יצאתי עם דרור וחברתו – מעיין, לסיבוב היכרות ראשון בעיר. 5 דקות הליכה במדרחוב המקומי, הבהירו לי מעבר לכל ספק שהגעתי לגן עדן. מסתבר שליוויניו היא "מובלעת" איטלקית באלפים השוויצריים, ולכן כל המוצרים הנמכרים כאן בחנויות פטורים ממע"מ. חנויות הנישה שבעיר מוכרות מוצרי חשמל, משקפי שמש, איי-פודים, טלפונים, פאקטים של סיגריות ואלכוהול במחירי רצפה; מי אמר דיוטי פרי להמונים ולא קיבל??
אבל מעבר לכך, הדבר שמשך את תשומת ליבי בליוויניו יותר מהכל, היא העובדה שכולם כולל כולם כאן: רוכבים.
רוכבי כביש איטלקיים מגולחי רגליים מסתובבים במדרחוב בשעות אחה"צ, משקיפים ביהירות על חבורה של רוכבי דאון-היל שירדה לפאב המקומי כדי לתדלק קצת אלכוהול בין הראנים.
גרמנים בלונדיניים בטייצים מבוצבצים יושבים באחת הפיצריות, בעוד אופני השבילים שלהם שעונים על דלת הכניסה.. בכל מקום, נצפים רוכבים – בבגדי רכיבה, בקז'ואל, בחליפות "צבי-צב" שכבר ראו כמה סלעים מקרוב...
שש חנויות אופניים אחראיות כאן על אספקה שוטפת של חלקים וציוד לרוכבים חולי השדרגת וישנן אינספור אופציות של השכרת אופניים בכל הרמות. על הצד הגסטרונומי אמונות אינספור פיצריות, גלידריות ומסעדות מקומיות שישמחו להציע אוכל איטלקי משובח בכל שעות היום.
לקראת ערב, נפגשים כל הרוכבים כאן בפאב המקומי - Bivio, שם מתקיימים ערבי קריוקי ואומנים אורחים בכל ימי השבוע.
בימים שחלפו מאז הגעתי לליוויניו, אני מוצא את עצמי מתמודד בכל יום עם תחושות אשם קשות... "מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה?" אני שואל את עצמי בעודי יושב על המרפסת שבחדר בית המלון שלי ותופס קצת שמש של אחרי האימון. פתאום אני קולט שהיתרון של המקום הוא לא רק תנאי האימון המעולים בגובה רב, אלא גם הלגיטמציה, שלא לומר – הדרישה, לנהל כאן אורח חיים של ספורטאי מקצועני.
2 תגובות:
שלום רן
לראשונה קראתי כאן את הבלוג שלך. נראה שאתה עושה חיים משוגעים. איזה כיף. אלוהי. כל הכבוד על ההשקעה והרצינות. בפרופיל שלך קראתי שחלומך להיות הרוכב הישראלי הראשון שירכב ב TDF. תוכל לספר מהן בערך התוכניות ?
שנת 2010..2011, 12, 13...וכן הלאה.
ומה המטרות לאליפות העולם הקרובה ?
תודה
אלעד
היי רן
תמיד הערכתי את סיגנון הכתיבה שלך, מדהים כיצד אתה מצליח להעביר את חווית הרכיבה באירופה בסגנון כה קולח. אכן, חלומות חשוב שיהיה להם ביטוי מילולי על מנת לתת מיסגרת ותוכן לעשיה שלא תמיד ניראת מכאן, מבחינת דברים שרואים מכאן לא רואים משם ( וההיפך כמובן ). אין ספק כי השתתפותך באליפות העולם הינה אבן דרך בהתפתחות ענף האופניים הישראלי כאן וגם בעולם, והמשך ראוי להישגה של נוגה כורם באליפות העולם לנוער בנות באופני הרים. בהחלט אשמח לקרוא את ציפיותיך האישיות מהעמידה על קו הזינוק ב- 2009 והלאה .....
הוסף רשומת תגובה