אוויר הרים צלול ויין

ביום שני בלילה הגעתי ל-Livigno. אחרי 24 שעות בדרכים מהרי טושנד שברומניה, דרך שדה התעופה של בוקרשט – למילאנו ומשם לליוויניו רבתי, הייתי עייף מכדי לקלוט את העוצמה של המקום.
10 שעות מאוחר יותר, כשעל גופי מיטב בגדי החורף החמים שלי, יצאתי עם דרור פקץ' לרכיבה ראשונה בכבישי האיזור. דרור שהגיע לכאן לראשונה בשנת 1997, מכיר היטב את תנאי הרכיבה בגובה של ליוויניו ודאג להכין אותי לכך מבעוד מועד; "בעשר הימים הראשונים, לא תוכל ללחוץ כאן – All-Out " הוא התריע.

הרכיבה בתנאים של חוסר חמצן – בגובה של 2,000 מטרים מעל פני הים, תדרוש ממך זמן הסתגלות ארוך והרבה סבלנות".

אני הנהתי בראשי בהסכמה של מי שעדיין לא יודע מה מחכה לו ועקבתי אחריו במורד הכביש המוביל אל הכיכר המרכזית של ליוויניו. בזווית העין עוד הספקתי לקלוט חבורה של רוכבי דאונהיל עתירי מגנים שהתאספו בבסיס רכבל הסקי. כששאלתי את דרור על פשר המהומה, הוא הסביר לי שמסלול ה-First Ever המפורסם של האיזור הוא Must אפילו עבור כבישון כמוני. "יעוף לך הת'חת שלך" הוא קבע בביטחון וקרץ.
דקות ספורות מאוחר יותר, כבר הגענו למקטע האספלט שיהפוך בשבועות הקרובים לביתי השני; "כביש הגלריות" כפי שהוא קרוי בפי המקומיים. מדובר בקטע כביש מישורי בן 9 קילומטרים. כפי הנראה – מקטע המישור הארוך ביותר באיזור, שמתחיל בליוויניו ומסתיים במעבר הגבול לשוויץ. בכל בוקר - נפגשים על הכביש מאות רוכבי אופניים מכל קצוות העולם, שמתקבצים לבסוף לכמה דבוקות עיקריות. הרוכבים, ברמות השונות, משתמשים בכביש לחימום לקראת אימון העליות היומי, או סתם לרכיבת מישור לשם שחרור הרגליים.
המקצוענים שהגיעו לליוויניו כדי להתכונן לקראת ה-Vuelta a Espana, רוכבים בראש הדבוקות, מסובבים רגליים במהירות שיוט נוחה ונהנים מתשומת הלב של עשרות חובבים שמתבוננים בהם בהערצה. במחצית הדרך – לכיוון מעבר הגבול עם שוויץ, חלפה על פנינו דבוקת ענק עם עשרות רוכבים. ביניהם אני מזהה את רוכבי נבחרת גרמניה עד גיל 23 שהגיע לכאן כדי להתכונן לאליפות העולם.
דרור, שכבר הספיק להתרגל למחזה המדהים, הופתע לראות אותי מתרגש כל כך. "אתה קלטת את זה??" שמעתי את עצמי קורא בהתלהבות; בעוד קאדל (http://www.cadelevans.com.au/) בכבודו ובעצמו חלף מולינו, רכון על אופני הנג"ש האווירודינמיים שלו.
דרור הנהן לעברי בשיעמום, של מי שכבר הספיק להתרגל לתופעה. דקות ספורות מאוחר יותר, הוספתי ל"רשימת הנוכחות" שלי גם את מייקל רוג'רס, מרקו פינוטי ודניאלה בנאטי. אלה, בצירוף הנוף המטריף של אגם ליוויניו וההרים הנישאים מכל עבר, גרמו לי לתהות האם החלום הזה באמת קורה. "איך חוזרים מכאן לאימוני הבוקר השגרתיים על כביש נשר-לטרון?!" הרהרתי בתסכול...
אחרי שהשלמתי כמה שעות שינה חסרות, יצאתי עם דרור וחברתו – מעיין, לסיבוב היכרות ראשון בעיר. 5 דקות הליכה במדרחוב המקומי, הבהירו לי מעבר לכל ספק שהגעתי לגן עדן. מסתבר שליוויניו היא "מובלעת" איטלקית באלפים השוויצריים, ולכן כל המוצרים הנמכרים כאן בחנויות פטורים ממע"מ. חנויות הנישה שבעיר מוכרות מוצרי חשמל, משקפי שמש, איי-פודים, טלפונים, פאקטים של סיגריות ואלכוהול במחירי רצפה; מי אמר דיוטי פרי להמונים ולא קיבל??
אבל מעבר לכך, הדבר שמשך את תשומת ליבי בליוויניו יותר מהכל, היא העובדה שכולם כולל כולם כאן: רוכבים.
רוכבי כביש איטלקיים מגולחי רגליים מסתובבים במדרחוב בשעות אחה"צ, משקיפים ביהירות על חבורה של רוכבי דאון-היל שירדה לפאב המקומי כדי לתדלק קצת אלכוהול בין הראנים.
גרמנים בלונדיניים בטייצים מבוצבצים יושבים באחת הפיצריות, בעוד אופני השבילים שלהם שעונים על דלת הכניסה.. בכל מקום, נצפים רוכבים – בבגדי רכיבה, בקז'ואל, בחליפות "צבי-צב" שכבר ראו כמה סלעים מקרוב...
שש חנויות אופניים אחראיות כאן על אספקה שוטפת של חלקים וציוד לרוכבים חולי השדרגת וישנן אינספור אופציות של השכרת אופניים בכל הרמות. על הצד הגסטרונומי אמונות אינספור פיצריות, גלידריות ומסעדות מקומיות שישמחו להציע אוכל איטלקי משובח בכל שעות היום.
לקראת ערב, נפגשים כל הרוכבים כאן בפאב המקומי - Bivio, שם מתקיימים ערבי קריוקי ואומנים אורחים בכל ימי השבוע.
בימים שחלפו מאז הגעתי לליוויניו, אני מוצא את עצמי מתמודד בכל יום עם תחושות אשם קשות... "מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה?" אני שואל את עצמי בעודי יושב על המרפסת שבחדר בית המלון שלי ותופס קצת שמש של אחרי האימון. פתאום אני קולט שהיתרון של המקום הוא לא רק תנאי האימון המעולים בגובה רב, אלא גם הלגיטמציה, שלא לומר – הדרישה, לנהל כאן אורח חיים של ספורטאי מקצועני.

בחזרה באירופה

בשבועות שחלפו מאז שחזרתי מאליפות אירופה באופני כביש, התאמנתי בארץ ללא תוכנית אימונים מסודרת.

למעשה, עבר כמעט חודש ימים, מאז המרוץ האחרון בו התחריתי (מרוץ הכביש ב"מכביה") וכמעט ששכחתי כבר מה זה מרוץ אופניים...

בבוקר לח אחד בסוף חודש יולי, נחתתי במשרד של פסיכולוגית הספורט שלי – מיכל יערון.
בעודי גומע מהסודה הקרה ומתמסר למזגן, שאלה אותי מיכל "מה העניינים איתך ילד?".
התלבטתי לרגע מה לענות. האופטימיות שקרנה ממנה, איימה להדחיק את הטעם המר שאיתו הסתובבתי בפה כבר כמה ימים. למרות זאת, החלטתי לשתף אותה בכל הנאחס שעובר עליי.
"אין לי מושג מה יהיה איתי" שמעתי את עצמי זועק לעברה. מיכל ניסתה לברר למה כוונתי.
רוכב כביש חייב לשמור על רצף של תחרויות לאורך כל העונה – ממש כפי ששחיינים צריכים לשמור על 'תחושת מים', ואילו אני – "תקוע" בארץ בחום של יולי אוגוסט. במקום להתחרות אני נאלץ להתמודד עם ערימה של קשיים כלכליים ובירוקרטייה...
מיכל הרצינה באחת ואמרה לי: "ילד, אני מבינה אותך. זה מבאס וזה נאחס אבל זאת המציאות. הבחירה היא בידיים שלך. אתה יכול לבחור להילחם בכל הכוח או לבחור לוותר ולרחם על הקורבן שהפכת להיות. מה אתה מחליט?".

שבועיים מאוחר יותר - אחרי עוד כמה שיחות עידוד וגם הרבה לבטים וחששות, לקחתי הלוואה מהבנק והזמנתי כרטיסי טיסה לאירופה. "זאת הצהרת כוונות אמיתית" עודדה אותי מיכל. "אתה לוקח אחריות ומוכיח לעצמך ולעולם שלמרות כל הקשיים, אתה מאמין בכך שתצליח, וגם אני מאמינה בך".

ימים ספורים מאוחר יותר, קיבלתי את אישור הנסיעה לאירופה מהצבא, נפרדתי מהמשפחה והמראתי לאירופה.

בסוף חודש ספטמבר תערך אליפות העולם באופני כביש ב-Mendrisio, שוויץ ומטרת נסיעתי לאירופה היא להכין את עצמי לקראתה.
למרות שרשמית – אני עוד לא רשום לאליפות (בעקבות בירוקרטיות וקשיים שמערים ה-UCI על איגוד האופניים הישראלי), הגעתי לליוויניו כדי להתכונן למסלול העליות המפרך של מנדריסיו.
טרם הגעתי לליוויניו, טסתי לרומניה למרוץ קטעים בן 3 ימים יחד עם קבוצת העלית של "רוכבי ת"א". הטור ברומניה, היה לי קשה ומאתגר. החודש בארץ שבו לא התאמנתי בצורה סדירה, בהחלט נתן בי את אותותיו.
אם באליפות ישראל אליפות אירופה הרגשתי חלק אינטגרלי מהמרוץ, הרי שכאן נאבקתי כדי להחזיק את הקצב הגבוה של הפלוטון. חרקתי שיניים וניהלתי מלחמת הישרדות מתמשכת.

בקטע ה-Pav'e באליפות אירופה

מבין 8 הרוכבים הישראלים שזינקו למרוץ, רק ניב ליבנר ואני הגענו אל קו הסיום בסוף השלב האחרון. תחושה של סיפוק מלאה אותי על כך שעשיתי זאת, למרות הכושר הלקוי שאיתו זינקתי למרוץ, ויחד עם זאת – ידעתי שעבודה רבה עוד לפניי. המרוץ ברומניה היווה אינדיקציה עבורי ליכולות שאני חסר ובמה עלי להתמקד בחודש וחצי שנותר עד אליפות העולם.
בכל יום שחולף, מאז הגעתי לליוויניו, אני מביט אל עבר הפסגות הנישאות אל על.
Passo Stelvio, Passo Gavia, Passo Bernina... אינספור מסלולים שקורצים למי שאהבת הטיפוס בדמו. הפיתוי לעזוב את כביש הגלריות היומיומי ולצאת למסע טיפוס הירואי שכזה, הוא גדול.

בתמונה: עליית ה- Stelvio האימתנית...

למזלי – יש לי כאן את דרור למוד הנסיון, שבנה עבורי תוכנית אימונים ספיציפית לשיפור הדרגתי בכושר. "אם תתן לאגו שלך להשתלט ותסחט את עצמך בשבוע הראשון פה, לא תחזיק הרבה" הוא מאיים.

"נו טוב" אני מתרצה ויוצא לעוד רכיבה על גדת האגם של Livigno...

Euro trip - חלק ג'

ביום שישי בבוקר, אחרי שהתאוששתי מהנסיעה הארוכה לשוויץ, נסעתי עם מאורו לטור דה רומנדי. כשהגענו לבית המלון שבו התארחה הקבוצה, פגשנו את אורי גייגר ואשתו קארן, שנענו להזמנת מאורו ובאו לבקר את הקבוצה במרוץ.

הטור דה רומנדי (http://www.tourderomandie.ch/) הוא מרוץ שלבים בן שישה ימים בין לוזאן לז'נבה שבו לקחו חלק כל קבוצות הפרו-טור, כהכנה אחרונה לפני הג'ירו ד'איטליה.
בארוחת הצהריים של לפני הסטייג', פגשנו את רוכבי הקבוצה שהתכוננו לנג"ש הקבוצתי.
ריקרדו סרנו, הרוכב הספרדי החדש של הקבוצה ניצח את השלב הראשון של המרוץ ועתה היה מדורג במקום השני הכללי. המתח באוויר לקראת השלב שעתיד היה לשנות את הדירוג הכללי הורגש היטב. אפילו Juanjo cobo ו-Iker Camano שבימים רגילים הם הליצנים של הקבוצה, נראו רציניים למדי. לעומתם, המנהלים הספורטיביים - Stefano Zanini ו-Daniele Nardello השתדלו שלא להוסיף על המתח הקיים ושמרו על אווירה קלילה ומבודחת.
כשהגענו לאזור הזינוק, הסואנירים והמכונאים של כל הקבוצות עמלו על הרכבת האופניים על מכשירי הטריינרים הנייחים. מתוך האוטובוסים הצבעוניים, הגיחו כוכבי הפרו-טור מהקבוצות השונות. הנה קאדל אוונס, והנה קרלוס ססטרה ומארק קאוונדיש ועוד ועוד...
הרוכבים של פוג'י סרווטו יצאו מהאוטובוס לבושים לחימום ומאורו הזמין את אורי להתחמם איתם על הטריינר.

לקארן, כל סצינת הרכיבה הייתה חדשה לגמרי ואני מצאתי את עצמי מותקף בשאלות: "מותר להם לרכב עם מוזיקה?" "כמה קבוצות יש?", "למה הם מורידים שיערות ברגליים??", לא חלף זמן רב עד שהיא צברה ידע מעמיק בתולדות הענף; "אמנם יש להם שרירים מרשימים ברגליים, אבל הרכיבה הזאת עושה להם גוף ממש לא יפה!" היא קבעה נחרצות.
על קו הזינוק לנג"ש הקבוצתי התחוללה דרמה קטנה. אנחל גומז - המוכר גם בשם החיבה "Litu", שבר את המעביר האחורי באופני הנג"ש שלו. בהעדר אופני נג"ש חלופיות, הוא נאלץ לזנק עם אופני הכביש הרגילים. זה היה סימן לבאות. חמישה קילומטרים אחרי הזינוק, נשר Ermano Capelli ואיבד את הקבוצה שדהרה במעלה ההר. Alvero Crespi - המנג'ר של הקבוצה, נסע מאחוריו ברכב הליווי וקילל באיטלקית. שני קילומטרים מאוחר יותר, היה זה Juanjo Cobo שלא הצליח להחזיק את הקצב הגבוהה ונשר גם הוא.

חמישה רוכבים נותרו מקדימה. באחת הגבעות התלולות על המסלול, Iker Camano נעצר במקום אחרי שנפלה לו השרשרת. החלפה איטית מידי של האופניים עלתה לקבוצה (שחיכתה לו) ב-40 שניות יקרות מפז. מאותו הרגע דהרו הרוכבים אל עבר קו הסיום בנסיון לצמצם את הנזק שנגרם. בסיום היום, ריקארדו סראנו התדרדר אל המקום ה-24 בדירוג הכללי, 49 שניות מאחורי המוביל. בארוחת הערב בבית המלון, נראו הרוכבים רגועים. אמנם עבר עליהם יום רע למדי, אך מנקודת זמן זו ליום שעבר אין משמעות וכולם התרכזו בשלב של מחר.

בשבת בבוקר, נפגשתי עם אורי ומאורו בפתח המלון לאימון בכבישי האיזור. אורי, שרכב על האופניים האישיים של מאורו, הכתיב קצב גבוה בחימום וניכר שהוא עשה התקדמות משמעותית מאז הפעם האחרונה בה רכבנו יחד בארץ. מאורו לעומתו, ניסה להתרגל לתנוחת הרכיבה הזרה על אופני הפוג'י SL1 של David De La Fuente שפרש מהמרוץ יומיים קודם לכן. אני רכבתי על אופני הסקוט המוכרים שלי (הפוג'י נשארו בספרד) ונהנתי מכל רגע. בדרך חלפנו על פני אגמים וכפרים שוויצריים ציוריים. עדרים של באפלו שרועים בצידי הכביש השלימו את התמונה הפסטוראלית. מידי פעם, מאורו נתן לאורי תרגילים ספיציפיים: אימון כוח על פלטה בעלייה, דיווש עגול, מנח נכון של הגב. באחת הגבעות נפתח מעט פער ביני לביניהם. מאחוריי נשמעה צעקה: "רן, סע! מאורו יתפוס אותך עד סוף הגבעה! סע!!" הבטתי לאחור וראיתי את אורי משועשע בעוד מאורו מתחיל להאיץ מאחור. מבלי לחשוב, קמתי מייד על הרגליים, והאצתי בכל הכוח. ידעתי שאסור לי לתת לו להגיע אלי... העלייה התעקלה שמאלה והתחלתי להרגיש אותו מתקרב. העליתי שני הילוכים וניסיתי להאיץ פעם נוספת. עכשיו מאורו כבר היה על הגלגל שלי. שמעתי אותו מתנשף. 50 מטרים נותרו עד סוף הגבעה ואני התפללתי שיגמר לו הכוח. להפתעתי (או שלא) הוא האיץ באחת וחלף על פניי כאילו עמדתי במקום. לזה קוראים נוק-אאוט. ברגע שאחרי הייתי מתוסכל מההפסד. מאורו סיפר שככה הוא גם עקף את דווידה קאסני כשניצח את האמסטל גולד רייס. הזכרתי לו שזה היה בשנת 1995 ושחלפו כמה שנים מאז...

אחרי הרכיבה נסענו עם רכבי הקבוצה לאיזור הזינוק. קארן החליטה לוותר על הצפייה במרוץ לטובת שופינג אינטנסיבי בז'נבה. אורי נראה מודאג... השלב של היום צפוי היה להיות השלב הקשה והמכריע של המרוץ. אורי התלווה ל-Stefano Zanini (פעם מקצוען שניצח את האמסטל גולד, שלבים בג'ירו ובטור והיום דיירקטור ספורטיב של Fuji-Servetto) ברכב הליווי הראשון ואני נסעתי עם מאורו ואלברו קרספי לחלק לרוכבים בקבוקים בעליות. בנוסף לתוואי ההררי, מזג האוויר הגשום והקר הוסיף עניין נוסף למרוץ. בעלייה האחרונה של היום, Frederik Kessiakof - השוודי של הקבוצה שזה עתה עבר לרכיבת כביש מעולם אופני ההרים, תקף את הבריחה ונשאר לבדו מקדימה בפער של 30 שניות. בסוף העלייה הוא נתפס על ידי Roman Kreuzinger, Vladimir Karpets ו-Rein Taaramae שעבדו במשותף כדי לסגור אותו. באחת הפניות, 5 קילומטרים מקו הסיום הוא איבד אחיזה והשלישייה ברחה לו קדימה. את השלב הוא סיים במקום הרביעי. בדרך חזרה לבית המלון, סיפר לנו אורי שלא רק לקבוצה היה היום יום קשה. קארן חזרה מז'נבה עם שלל רב והוא מתחיל להבין שרכיבת אופניים זה עסק הרבה יותר יקר ממה שהוא תכנן...
גם למאורו ואלברו קרספי היו חרטות. אחרי ארוחת הערב בבית המלון הם ישבו עם דפי התוצאות והדירוגים. לולא התקלות באופניים בנג"ש הקבוצתי קסיאקוף היה מסיים על הפודיום בדירוג הכללי. את הפקת הלקחים מאתמול הם כבר ביצעו אך הם לא יכלו להניח למחשבה "מה היה קורה אם..."

ביום ראשון, השלב האחרון התחיל בשעות הבוקר ואורי ואני יצאנו לרכיבה מוקדמת במיוחד. בשעה שש וחצי בבוקר, ערפל הבוקר הסמיך עוד לא התפזר והקור השוויצרי חדר גם את הביגוד הטרמי ובגדי הרכיבה הארוכים. בלי מאורו הקצב נוח יותר ואנחנו סובבנו רגליים בקלילות לאורך הכבישים הכפריים המתפתלים. כשחזרנו מהרכיבה, עשינו צ'ק אאוט מהחדרים, ונסענו עם הרכבים לקו הזינוק של השלב האחרון. באיזור הפודיום - בו חותמים הרוכבים לפני השלב, התקיים הפנינג שלם עם הופעות תזמורת ודוכנים. אורי שלף כרטיסי כניסה לאיזור ה-VIP הסגור- שקיבל משרה - מנהלת יחסי הציבור של Credit Agricol (הספונסר של הטור) שאותה הוא הכיר, במקרה, בשלב של אתמול. מסתבר ששרה, בת לאם ספרדייה ואב איטלקי, התגוררה בישראל 8 חודשים ומדברת עברית. כשהיא שמעה שאורי הגיע לטור במיוחד מישראל, היא לא יכלה להסתיר את ההתלהבות שלה (שפחתה כשראתה אותו מלווה בקארן) ופינקה אותו בכרטיסי כניסה לאיזור ה-VIP. אחרי שנהננו מהמטעמים שארגנה לנו שרה, הלכנו לבקר את רוכבי הקבוצה שעסקו בהכנות אחרונות לקראת המרוץ. Iker Camano, הספרינטר של הקבוצה, ארגן את שאר הרוכבים הספרדים (Cobo, Ricardo Serrano ו-Litu) לתמונת פרידה משותפת מאורי וקארן. בהמשך היום הוא גם סיים 8 בספרינט הסיום - אחרי אוסקר פריירה האגדי.

אחרי שזינקו הרוכבים לשלב האחרון, נפרדתי ממאורו, אורי וקארן, ונסעתי לשדה התעופה של ז'נבה ממנו המראתי חזרה לספרד. על המטוס, חשבתי על החוויות שעברתי במהלך הסופ"ש בשוויץ. מהנסיעה הארוכה ברכב עד לביתו של מאורו, דרך שלבי המרוץ, הרכיבות, ההמצאות בקרבת הצוות המקצועי והרוכבים... בשונה מהביקור שלי בג'ירו בשנה שעברה, הפעם נראה היה לי שהרמה הזאת - של המקצוענים, היא במרחק נגיעה ממני. זה היה מאין "זריקת מוטיבציה" עבורי - להשקיע את המעט שחסר כדי להגיע לשם ולהיות מקצוען בעצמי.