"...Vamos alla playa"

"יאללה, בואו לחוף הים..." אמר ריקו לקאסני ולקאפצ'י, רוכבי העבר האיטלקיים, בראיון ל-Rai Sport.

זאת הייתה "עקיצת היום" של הקוברה בתשובה לשאלה - האם הוא מאמין שקונטדור באמת לא התכונן לג'ירו - כפי שכולם אומרים...

אלה היו עשרים וארבע שעות של שיכרון חושים...

נחתנו אתמול בלילה, אני סנטי וראפה (המזכיר והחשב הכלכלי של הקבוצה), בשדה התעופה ברגאמו ונסענו לבית המלון שבו שוהה הקבוצה ב-Varesse.

בבוקר - ירדנו לשתות אספרסו איטלקי אמיתי (שדרוג רציני לעומת הקפה בספרד) עם נציגי חברת סראם באוטובוס של הקבוצה. זה היה השלב שבו צבטתי את עצמי פעמיים כדי לבדוק שכל זה קורה באמת.

אם מישהו היה מספר לי לפני כמה חודשים שאני אמצא את עצמי באוטובוס של קבוצת סאונייר דובאל, נותן לצוות הפיתוח של חברת סראם את חוות דעתי על מערכת ההילוכים שלהם לאחר שלושה חודשים של רכיבה מאומצת, אסתחבק בספרדית עם המכונאים, בזמן שריקרדו ריקו - בכבודו ובעצמו יטפס במדרגות האוטובוס כשהחולצה הלבנה לגופו, אני מניח שלא הייתי מאמין.

אם הוא גם היה מספר לי שבהמשך היום מאורו ג'יאנטי - המנג'ר של סאונייר דובאל יציג אותי בפני יוהאן ברוינייל שבא ללחוץ לו את היד, אין צ'אנס שהייתי מאמין. ואם הוא גם היה אומר לי שאני אשב ברכב הקבוצה לאורך כל הסטייג' - לצד פיאטרו אלגרי - הדיירקטור האיטלקי של הקבוצה המקצוענית שיקלל בזמן שיינס פויגט בורח בדרך לניצחון, ובאותה נשימה - יזכיר לי לשים לב היטב למסלול כי הוא מצפה שאהיה ה-"Miglior giovani corridor" באליפות העולם שתיערך על הכביש הזה בדיוק בעוד מספר חודשים....

זה כבר באמת מעל ומעבר....

אבל כך באמת היה, ומה שמדהים - זה שהחלום הזה ממשיך להתגשם וקורם עור וגידים מרגע לרגע

מה אני יכול עוד לבקש?

שלא יגמר לעולם, ושריקו ילבש וורוד במילנו...

עד כאן להערב, עדכונים נוספים ותמונות בהמשך הסופ"ש

ריקו מכאיב לקונטדור ודי לוקה

לדחוף את הסף

היום עשינו "סימולציית תחרות" על השלב הקשה ביותר של Circuito Montanes - הטור השני הכי קשה באירופה עד גיל 23 - אחרי הטור דה ל'אווניר.

את הסימולציה התחילו שמונה רוכבים; עבדכם הנאמן, אנחל מדרסו, וויסנטה רודריגו, טוני גרסיה, אלברטו איבנייז, חוזה מריה אלקרז ופלורן מרקז.

כל השישה האחרים, מלבדי ואנחל הם רוכבי שנה שלישית ורביעית בקטגוריית U23 והיום היה היום האחרון של ההכנה שלהם לסירקוויטו.

בסופ"ש האחרון, בעוד שאני ואנחל התחרינו בגביע ספרד ובמרוץ בקנטבריה, האחרים השתתפו בטור של שלושה ימים - וואלטה לוגו, שבו הם ניצחו את הדירוג הקבוצתי וסיימו מקום שני ושלישי בדירוג הכללי.

אתמול - ביום שאחרי הוואלטה הם עשו טסט נג"ש על המסלול של הסירקוויטו - 15 קילומטר נג"ש גבעות (בזמן שאני ואנחל עשינו אימון התאוששות קל) והיום בבוקר - התחלנו את הסימולצייה מפתח דירת הקבוצה בסנטאנדר.

כבר בקילומטר הראשון, ברחו קדימה פלורן וחוזה מריה אלקרז (רוכבי שנה שלישית) ופתחו פער משמעותי.

אנחנו עבדנו במשותף באליפסה בקצב ממוצע של 42 קמ"ש - עד תחילת העלייה הראשונה ולא תפסנו אותם. בעלייה אנחל הכתיב קצב טמפו גבוה מאוד ופירק אותנו אחד אחד...

אני התפרקתי שני מהקבוצה - אחרי ויסנטה, ושמרתי על הקצב שלי על מנת למזער נזקים...

את העלייה הראשונה של היום (קטגוריה שניה - 7 ק"מ סה"כ) סיימתי אחרון מהקבוצה. בגלישה מההר התרסק אלברטו איבנייז ועלה לאוטו, נשארנו שבעה רוכבים - 2 מקדימה בבריחה.

כששאלנו את אנריקה באיזה קצב ממשיכים - אחרי ההתרסקות, הוא הבהיר לנו שמבחינתו זאת סימולציית תחרות לכל דבר ולרוכבים שמתמודדים על מקום בהרכב לסירקוויטו מונטנייז - התוצאה בהחלט תהווה משמעות...

רכבנו בקצב בינוני עד תחילת העלייה הבאה - 9 קילומטרים בשיפוע ממוצע של 10.3 אחוז - קטגורייה מיוחדת...
כבר בתחילת העלייה נפתחו פערים בין כולנו. בסבל רב הזדחלתי לאיטי וזחלתי במעלה העלייה על ה-39/23.

לאחר כמה דקות נכנסתי ל"קצב פנימי" שלי והכאב כבר התחיל להרגיש פחות נורא ויותר מוכר ורצוי...

לראש העלייה הגעתי שוב, במקום האחרון. אנריקה חיכה לי בראש ההר, עם בקבוק איזוטוני וחטיף. תדלקתי תוך כדי רכיבה והספקתי לראות את חוזה מריה אלקרז עולה לאוטו... (מאוחר יותר הוא הסביר שהוא סובל מכאבים קשים ברך מאז הנג"ש של אתמול); נשארנו שישה.

אחרי הגלישה מההר, אני ווויסנטה נשארנו ביחד. אנריקה הגיע עם האוטו ועשה לנו דראפטינג. אחרי שלוש דקות וויסנטה התפרק ואני המשכתי עם האוטו. נשארנו חמישה.

עשיתי דראפטינג ארוך ארוך ארוך על אנריקה שנהג ברכב של הקבוצה בגבעות שלפני העלייה האחרונה לאתר הסקי של ריינוסה. סה"כ - חצי שעה של דראפטינג בה עברנו 30 קילומטר...

חמישה קילומטרים לפני תחילת העלייה הגעתי חזרה את ארבעת המובילים - אנחל, טוני גרסייה, פלורן וראובן. אלינו הצטרף חבר נוסף שגר בקרבת העלייה - דוויד דה לה פואנטה...

התחלנו את העלייה ביחד - בקצב נסבל.

זאת העלייה הכי גבוהה במחוז - 15 קילומטרים שמטפסים מגובה של 1100 לגובה של 2400 מטר, לפסגת אתר הסקי של ריינוסה.

עד הקילומטר החמישי עוד רכבנו כולנו יחד, אך אז השיפוע התחזק והקצב לא ירד.

אני ואנחל ("הצעירים הפעורים") ירדנו אחורה לאוטו ו'התאוששנו' על החלון של הרכב במשך מספר דקות.

שבעה קילומטרים מסיום העלייה, גישרתי חזרה לקבוצה המובילה שהפכה למיתר של רוכבים מתנשפים מאחורי דוויד דה לה פואנטה...

אנחל גישר קדימה ונראה שהוא חוזר לעצמו, אך לאחר 500 מטרים הוא הפסיק בבת אחת, ירד מהאופניים ועלה לאוטו.

נשארנו ארבעה ודוויד דה לה פואנטה.

עברנו את הרכבל התחתון של ריינוסה (קצת דומה לאתר החרמון, רק יותר נטוש וגבוה...) והמשכנו מעלה מעלה מעלה...

שלג וברד התחיל לרדת. המשכנו יחד עד הקירות החדים בשני הקילומטרים האחרונים - שם ראובן ודוויד פתחו פער של 30 שניות מאיתנו. הכביש החליק מתחת לצמיגים וכולנו זגזגנו במעלה ההר על שאריות אנרגיה ומוטיביציה ומעט רצון טוב...

לבסוף הגעתי למעלה במקום שלישי מהקבוצה, כשאחרי מגיע רק טוני. כל השאר ברכב...

סגרנו 150 קילומטר במגמת עלייה - בארבע שעות ארבעים. חתיכת סימולציית מרוץ...

זה ללא ספק היה אחד הימים הכי קשים שלי על האופניים (בחודשיים האחרונים כבר היו לי כמה כאלה...). קיבלתי פרופורצייה מה זו עלייה קשה באמת ולאן עוד יש לי לשאוף לשפר כדי שאוכל להיות פאקטור במרוץ שכזה...


מחר אני אעשה אימון קל, פשוט בגלל שאני גמור מעייפות לחלוטין - וגם אם הייתי רוצה לא הייתי יכול לעשות משהו אחר....

במגמת עלייה

הנה עבר לו עוד סופשבוע של מרוצים

אתמול התחריתי, עם הקבוצה במרוץ האחרון של סבב גביע ספרד לעונה הנוכחית - Memorial Inguanzo.

המרוץ היה גשום ומהיר וסלקטיבי מאוד. הרבה עליות, המון רוכבים חזקים וגשם גשם גשם משמיים...
לפניכם התמונות:

ברגע של הגות (סובל בעלייה...)

מריו גוטיירז - הספרינטר של הקבוצה - מתפלל שזה יגמר

גונזאלו הבייה סבל מקלקול קיבה ונאלץ לפרוש



לואיס מאס - ממיורקה, זורק את הבקבוק כדי להוריד משקל בעלייה...

אנחל מדרסו היה בבריחה הראשונה לאורך כל המרוץ

זה היה יום כואב לכולנו...

היום התקיים מרוץ סבב בקאנטבריה - גרנד פרי ואלדליגה. 117 קילומטרים של גבעות ושתי עליות מדורגות לפני קו הסיום.

לשמחתי התאוששתי היטב מהמרוץ של אתמול ונכנסתי לבריחה הראשונה של היום, שהתחברה מאוחר יותר לחלק הקדמי של הפלוטון.

בעלייה האחרונה אל קו הסיום נגמר האספלט והתחילו ההתקפות (שני הקילומטרים האחרונים היו על דרך כורכר...).

ארחן דה באאט- http://www.arjendebaat.nl - ההולנדי מקבוצת Camargo המקומית, ברח וניצח את המרוץ בפער של כחצי דקה לפני קבוצת הרדיפה שבה רכבתי. אני סיימתי במקום ה-13 עם רגליים סחוטות מעייפות וסיכמתי סופשבוע עמוס במרוצים...

ליגת האלופות

אתמול נערך גמר ליגת האלופות בכדורגל.

למי מכם שחי בישראל ויש סיכוי סביר שלא הבחין בכך - צ'לסי הפסידו.
או בתרגום מספרדית מקומית מדוברת: הישראלים (בדמותם של - אברהם גרנט בתפקיד המנג'ר וטל בן חיים בתפקיד הבלם) הפסידו.

לספרדים, שמשוגעים על כדורגל ברמות לא סבירות, זה היה ברור לחלוטין;

בהעדר "קבוצה מקומית" שמשחקת, צריך לברור בין הרע לנורא. אחרת, אין הסבר הגיוני לצרחות שנשמעו מחלונות דירת הקבוצה אתמול בלילה בזמן בעיטות הפנדלים של סיום המשחק...

קריאות ה-"צ'לסי מלחמה" ו-"יאללה ישראל" שלי (בטון פטריוטי שלא משאיר מקום לספקות), דירבנו את הספרדים שעודדו בפראות את שחקן מנצ'סטר - קריסטיאנו רונאלדו (האחרון החמיץ פנדל גורלי לקול השאגות ולמראה כריות מתעופפות בחלל הסלון...).

בעיני, לרכיבת אופני כביש תחרותית ולכדורגל יש הרבה מן המשותף (מי אמר רגליים חלקות?!...)


ברמת העיקרון, מדובר בשני ענפים קבוצתיים, שבהם איכות הקבוצה נמדדת ביחס לביצועי הספורטאים שלה - כאינדיבידואלים.

בדומה למה שמהווה ליגת האלופות עבור ילדים זבי חוטם ברחבי הגלובוס, כך גם סבב מרוצי הפרו-טור היוקרתי מהווה את פסגת החלומות של רוכבים צעירים מכל רחבי אירופה, אסיה, אוסטרליה ואמריקה.

עם השנים, אני מגלה שחלום הרכיבה המקצוענית שחקוק בי מאז גיל 15, הוא אינו נחלתי הבלעדית.

ילדים בלגיים עם תספורת מוהיקן שחולמים להיות "האריה הבא של פלאנדרס", נערים הולנדים בלונדיניים ורחבי כתפיים שמתחרים על מקום בקבוצת הפאר הלאומית - ראבובנק; באסקים שדופים וקטני קומה שמתעוררים בבוקר עם כתום של Euskaltel Euscadi בעיניים וערסים איטלקיים עם שרשראות צלב מזהב מזוייף שחולמים לעוף בעליות כמו פאנטני ולקטוף נצחונות, בחורות ומכוניות פאר כמו צ'יפוליני...

כולם חיים אופניים עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, משתוקקים להגשים את עצמם במרוץ הקרוב או בזה שאחריו. שותפים לחלום, מתאמנים בשקדנות, אובססיביים לגבי משקל גופם ומזונם, מנקים את אופניהם בפנאטיות ומקפידים על פרטים קטנים כגדולים שעושים את ההבדל (מי אמר רגליים חלקות?!...)

כולם אנציקלופדיות רכיבה, מכירים את כל שיטות האימון ובטוחים ששלהם - היא הנכונה. יודעים לדקלם בעל פה תוצאות מרוצים, שמות של רוכבים בכירים כמו גם של כאלה שזה עתה עברו מהקטגורייה החובבנית למקצוענית.

כולם רוחשים חיבה מיוחדת למספרים - משקל גוף, אחוזי שומן, הספקי וואטים במקסימום ובסף חומצת החלב... אך מעל הכל - הם רוחשים כבוד למספרים בדף תוצאות המרוץ.

אם רק תשאלו - הם ישמחו לספר לכם (ותתכוננו לסיפור ארוך) על הניצחון הראשון שלהם במרוץ, על הפער האדיר שהם פתחו מהמתחרים, סיפורי גבורה על התאוששות מהתרסקות ופנצ'רים ורכיבה בגשם שוטף ובקור חודר עצמות בתנאים בלתי אפשריים...

כולם סלבריטאים מקומיים באיזור מגוריהם, בשלבי פריצה את התודעה הלאומית כאלופי רכיבה ששואפים להפוך לטובים בעולם, יום אחד.

כולם, כולם, כולם - מהווים אומה בינלאומית בעלת מכנה משותף - כולם מקווים בסתר ליבם (האמיצים גם מעיזים לומר זאת בקול רם) שהדרך שלהם להגשמה עצמית, עוברת בקריירה מקצוענית.

אחדים מהם, מאיתנו - יגיעו. הרוב יתייאשו בדרך, מהדרך או מהמטרה או משניהם.

וזה בדיוק מה שעושה אותה - את ליגת האלופות - לליגה של אלופים

ממש כמו מלכת הכיתה - היותה בלתי מושגת, גורמת לנו לרצות אותה יותר, לייחל לה בסתר ליבנו, לשחזר לפרטי פרטים את הרגע שבו היא תהיה שלנו - או ליתר דיוק - שאנחנו נהיה שלה...

שגרת אימונים

בחזרה לשגרה...

החודשיים שחלפו מאז תחילת העונה עברו במהירות; מרוצי פתיחת העונה הראשונים הביאו עימם הרבה חוויות של הסתגלות ואפשרו לי לבחון את יכולותיי אל מול הרמה המקומית.

ממרוץ למרוץ הרגשתי שאני משתפר מעט, צובר עוד נסיון ומזנק יותר מתורגל ומחושב.

גיליתי גם שממרוץ למרוץ ההתרגשות פוחתת ואני מפתח "ריטואלים" קבועים שמסייעים לי לפלס את דרכי אל ראש הפלוטון ולנהל משם את המרוץ.

רבים שואלים אותי על החיים פה והחלטתי לכתוב על כך קצת יותר.

במהלך החודשיים שעברו מאז שאני פה, הרגלתי את הגוף שלי לשעות שינה ואכילה קבועות ולשגרת אימונים יציבה וודאית.

השגרה נחוצה עבור הספורטאי המקצוען, אך היא אפורה מאוד ושוחקת.

כדי שלא ל"ייבש" את המוח, אני משתדל לגוון את מסלולי הרכיבה ולמצוא בכל אימון כבישים חדשים ולא מוכרים. רוכבי הקבוצה שלי באים והולכים מבית הקבוצה בסנטאנדר - בהתאם ללוח המרוצים וכך אני זוכה לתחלופה קבועה של פרטנרים לאימונים.

בית הקבוצה בסנטאנדר

בשבועות האחרונים - עם שיפור רמת השליטה שלי בספרדית, התחלתי להכיר גם רוכבים מקבוצות מקומיות נוספות (כמו Camargo Roper ו-Cantabria Infinita - Wurth) שמארחים לי חברה באימונים.

עם הזמן, אני משתלב במנהגים המקומיים. מידי יום שני, רוכבי U23 מכל הקבוצות המקומיות, נפגשים בבית הקפה המרכזי בעיירה Maliano לאימון שחרור של אחרי המרוץ. פלוטון ארוך של רוכבים עם מדי הקבוצות השונות, מזדחל לו במעלה הגבעות של מחוז קנטבריה. בסוף כל אימון - מתאספים כולם ברחבה שמחוץ לאצטדיון הכדורגל של סנטאנדר, שותים קולה, מחליפים חוויות מהמרוץ וממשחק הכדורגל של יום ראשון של קבוצת Racing Santander המקומית.

בחלק האומנותי של המפגש החבר'ה שורקים לעוברות אורח נאות מראה ומקניטים אחד את השני בסלנג ספרדי ייחודי.

שגרת האימונים כשלעצמה, מעט יותר משעממת, אך היא נחוצה כדי שאוכל להרים את הכושר לרמות חדשות;

אני משכים מידי יום בשמונה וחצי בבוקר ולאחר השקילה היומית וארוחת הבוקר, אני יוצא לאימון בכבישי האיזור - בין 3 ל-6 שעות (תלוי במצב הרוח של אילן כשהוא כותב לי את תוכנית האימונים...)

אחרי האימון אני חוזר לבית הקבוצה, מתקלח, עושה מתיחות ומבשל ארוחת צהריים.

בערב, אחרי שנת הצהריים, אני עורך קניות לבית, לומד ספרדית עם מריה - המורה הפרטית שלי ומידי פעם גם יוצא עם כמה חברים לסרט או לפאב.

זה נשמע כיף ואם להודות על האמת - זה באמת כך. אני שמח מאוד על האפשרות להתרכז ברכיבת אופניים באופן מלא וטוטאלי ושמח עוד יותר - שיש לי אפשרות לשתף אתכם הקוראים בחוויות ובמה שעובר עלי כאן בספרד.

היום יצאתי לאימון בכבישי האיזור, ובכביש המחבר בין סנטאנדר ל-Torrelavega פגשתי את אלוף העולם לשעבר ואלוף ספרד הנוכחי בנג"ש - חוזה איבאן גוטיירז (מקבוצת Caisse D'epargne) שמתגורר בסנטאנדר.

אחיו של איבאן - דוויד, רכב בשנה שעברה בקבוצה שלי ואיבאן הסכים בשמחה שאצטרף אליו לאימון. אני מצידי קפצתי על ההזדמנות והרווחתי אימון עצים ואיכותי של 120 קילומטר בשלוש וחצי שעות...

אני כעת בשבועיים ללא מרוצים שבהם אני מוריד מעט את העומס - אחרי הטור הראשון של העונה ולפני סדרת מרוצי גביע ספרד בסוף החודש הקרוב.

בינתיים אני חוזר חזרה לאימוני הבסיס הארוכים כדי שאוכל לבנות מאוחר יותר להגיע חד וחזק אל מירוצי המטרה שלי בקיץ הקרוב.

מתאמן בכבישי האיזור

"עד שלא יהיה ללב מקום בין הצלעות"

סוף שבוע מתיש עבר על כוחותיי במחוז גליסיה הסמוך לפורטוגל.

כעת, במרחק ביטחון של שלושה ימים וכמה מאות קילומטרים, אני מרגיש שסוף סוף עברתי את "טבילת האש" הרשמית שלי בענף הרכיבה המקצועני.

הסופ"ש האחרון היה בסימן "פעם ראשונה" מבחינתי; פעם ראשונה שרכבתי בבריחה עם מקצוענים, פעם ראשונה שזכיתי בנקודות הרים וספרינט ביניים בטור בבוגרים, פעם ראשונה שרכבתי מרחקים של 170 ו-180 קילומטרים בתחרות...

בטור הזה הגדרתי מחדש את רמות הכאב שאני מסוגל להגיע אליהם. כמו בלהיט החדש של מוקי "באמת ומקרוב", היו רגעים ארוכים שבהם הייתי משוכנע שלא נשאר ללב שלי מקום בין הצלעות.

בכל אחד משלבי הטור עשיתי היכרות מעמיקה עם סף חומצת החלב שלי. את היום השני, סיימתי על אדי דלק ושאריות של כוח רצון אחרי 180 קילומטרים מפרכים ו-6 עליות מדורגות (קטגורייה ראשונה שניה ושלישית). את השעתיים האחרונות של אותו שלב אני זוכר רק במעורפל... כשחציתי לבסוף את קו הסיום (אחרי שכבר הייתי משוכנע שהוא לעולם לא יגיע), קיוויתי בקול רם שהשלב של מחר יבוטל ובסתר ליבי - שמארגני התחרות ימנעו ממני לזנק אליו...

זה, לשמחתי, כלאחר דבר - לא קרה.

אחרי משקה התאוששות והחלפת בגדים זריזה בוואן של הקבוצה, התעשתתי והבנתי שאת הטור הזה אני הולך לגמור כמו גדול ואם אפשר - אז גם לנסות להרוויח על הדרך עוד ניקוד ולזכות בשלב האחרון בחולצה הירוקה של המאיץ המצטיין.

יום המחרת - היה כואב הרבה פחות משצפיתי. הרבה רוכבים נשרו בשני השלבים הראשונים של המרוץ (למעשה, מרוכבי הבריחה של היום הראשון, רק אני ובובי טרנסקל מקבוצת-P3 זינקנו ליום האחרון).

הקצב בשעה הראשונה היה רגוע ויציב. לקראת ספרינט הביניים הראשון התמקמתי מאחורי לובש החולצה הירוקה - איגור באניוס מקבוצת Caixa Nueva והקפדתי "למרפק" לצדדים את שאר הרוכבים שביקשו לגנוב ממני את המיקום האקסקלוסיבי.

במרחק שנות אור של 800 מטרים מהקו, פתחו ארבעה רוכבים של קבוצת שון קלי האירית את הספרינט. ניסיתי להצמד אל

הרכבת שמיהרה להתרחק מהפלוטון אבל זה היה מעל ומעבר למה שנשאר לי ברגליים. במטרים האחרונים הפסדתי שני מקומות וסיימתי את הספרינט במקום החמישי ללא ניקוד.

בהמשך המרוץ חוזה מריה אלקרז מקבוצתי יצא לבריחה עם רוכב של הנבחרת הרוסית ורוכב של קבוצת Ulan הקאזחית והרוויח את יתר נקודות ההרים ומיאוצי הביניים.

סיימתי את היום במקום ה-44 יחד עם בן קבוצתי - חוזה מנואל גוטיירז ונשארתי עם תחושה גדולה של הישג וסיפוק שאינו תלוי בלוח התוצאות ובסדר ההגעה לקו הסיום.

רוכבי אופניים, ואני ביניהם, נוטים לשכוח במהירות את המאמץ והסבל המושקעים בדרך אל קו הסיום ולהחליף אותם במהירות בתחושות של הישג או החמצה - בהתאם לתוצאות המרוץ.

זה כשלעצמו, מתכון בטוח למרמור ולתחושת תסכול; לכל מרוץ יש מנצח אחד בלבד ורוכבים רבים משלימים קריירות שלמות ללא נצחון אחד לרפואה.

הנצחון האישי שלי במרוץ הנוכחי מורכב מהרבה נצחונות קטנים לאורך 15 שעות הרכיבה שלי בטור. מאלפי רגעים שבהם האצתי פעם נוספת אחרי התקפה במעלה ההר עם רגליים שכבר מזמן מכווצות לגמרי. מתחושות של כשלון בתוך הגרופטה ומלחמה ברצון העז לעצור בצד ולחכות לאוטובוס ה"מטאטא" שאוסף את הרוכבים הפורשים. הנצחון מורכב גם מרגעי תהילה בבריחה בקדמת המרוץ, מלחמה על נקודות גבעה וספרינט וניקוד UCI ל-30 המסיימים הראשונים. מארוחת פסטה עם חביתה ונקניק בשש בבוקר וכמויות אינסופיות של חטיפים, פירות, כריכים וג'לים שהכרחתי את עצמי לאכול לאורך כל המרוץ.

הנצחון שלי, מורכב בעיקר מזה שברור לי שהנצחון הגדול - זה שבו אחצה את קו הסיום ראשון בידיים מונפות אל על, כרוך בהרבה מרוצים שבהם אתקדם עוד קצת קדימה ואפרוץ את גבולות המעטפת וגם בהרבה מרוצים מאכזבים שאחריהם אחזור הביתה, אפיק לקחים ואזנק למרוץ נוסף - עם תקווה חדשה בלב וידיעה שבספורט הזה תמיד יש עוד מרוץ, עוד קו סיום ועוד יום שבו אוכל להוכיח מחדש את יכולתי.

עד כאן להיום, שיהיה יום עצמאות משמח לכולנו!

רן

בחדר האוכל

באחת העליות של השלב האחרון (אני מקדימה, אחרי חוזה מנואל גוטיירז)

היום שהיה - השלב הראשון ב-Volta Ascension

רגע אחרי המסאג' של אחרי ורגע לפני שאני צולל אל בין השמיכה והסדין - כמה מילים על היום שהיה.

להלן הפרטים הטכניים היבשים: 170 קילומטר של מרוץ, ארבע עליות קטגורייה 3, שתי עליות קטגורייה 2, שבע קבוצות מקצועניות (Continental), נבחרת רוסיה ופורטוגל והמוביל הנוכחי של סבב ה-UCI האירופאי.

המרוץ, נפתח בסערה כצפוי - עשרות התקפות מכל כיוון וקצב גבוה מאוד. בקילומטר ה-15, חמישה רוכבים מקצוענים הצליחו לפתוח פער ומיד הקצב בפלוטון ירד. הבנתי שאסור לי לתת לזה להתרחק ותקפתי. אלי הצטרפו שלושה רוכבים שהחליטו ש"זה זה" ובמהרה הגענו לבריחה הראשונה.

כך - נוצרה בריחה שכללה מלבדי שמונה רוכבים - מכל הקבוצות החזקות (טים שון קלי האירית, P3 ההולנדית, טים ברבור הפורטוגזית, טים Ulan הקאזחית ועוד).

כל הרוכבים בבריחה השתתפו בעבודה באליפסה ובמהרה הפער מהפלוטון גדל ל-3 דקות. אחרי מאוץ הביניים הראשון של היום (Meta Volante - בספרדית) שבו סיימתי שלישי, הפער מהפלוטון גדל ל-5 דקות.

בהעדר קבוצה דומיננטית עם אינטרס מובהק לסגור את הפער, הפער מהדבוקה גדל בקונסיסטנטיות והגיע בשיאו ל-8 דקות בקילומטר ה-75.

בשלב הזה, כל אחד מהרוכבים בבריחה החליט לחסוך בכוחות ולחשב את צעדיו.

כשהבנתי שקבוצת הבריחה עתידה להתפצל בקרוב, ניסיתי לגבש קואליציה עם שני המטפסים החזקים בבריחה (הרוכב של קבוצת שון קלי והרוכב של P3). עם ידע בסיסי בהולנדית, קצת ספרדית והרבה אנגלית - הצלחתי לגבש שוב את החבורה לעבודה משותפת עד העלייה בקילומטר ה-110 (קטגורייה 2) שם החלו התקפות ענק והבריחה התפצלה.

To make a long story short - בקילומטר ה-140 נסגרה הבריחה. מהמעט שנשאר לי ברגליים לאחר מכן הצלחתי לשרוד עם שאריות הפלוטון אל קו הסיום ולסיים את התחרות בזמן של קצת יותר מחמש שעות.

את השלב ניצח מקצוען הולנדי מקבוצת P3 (לא אותו אחד שהיה בבריחה) ואת הפודיום השלימו שני רוכבים איריים של קבוצת שון קלי המקצוענית.

אני סיימתי את היום במקום השלישי בקטגוריית המטפסים.

ראשון מהקבוצה סיים - חוזה מנואל גוטיירז בקבוצת החוד (בין מקום 10-30) והוא המוביל שלנו לדירוג הכללי.

מחר יום חדש וקשה לא פחות עם שלב אימתני בן 180 קילומטרים - קשים ותלולים במיוחד.

אני מצידי, אנסה לברוח שוב - במטרה לזכות בנקודות נוספות ולהמשיך להילחם על דירוג המטפסים.

כעת אני צולל למיטה כדי לצבור שעות שינה איכותיות.

שיהיה סוף שבוע שקט ומוצלח לכולנו

רן

בתמונה: הצגת הרוכבים בקניון של Santiago אתמול בערב

יום השואה שלי

את הפוסט הראשון של הבלוג שלי אני רוצה לפתוח בנושא שמרגיש לי הכי אמיתי ונכון ברגע זה - יום השואה.
בעוד שלוש שעות אזנק לטור הראשון שלי העונה - Vuelta Ascension - מרוץ קטעים בן שלושה ימים שיסתיים ביום שבת הקרוב.
הטור כרוך בהתמודדויות רבות - שלושה שלבים אימתניים (160-180 קילומטרים בכל יום), קבוצות מקצועניות, נבחרות לאומיות והתמודדות על הרבה כבוד, כסף וניקוד UCI יוקרתי.
אבל לא על זה אני רוצה לכתוב לכם. אני יושב כעת בחדר בית המלון בעיר Santiago ששוכנת על הגבול בין ספרד ופורטוגל, ויום הזיכרון לשואה ולגבורה כלל אינו מורגש פה.
בתוך כל ההתמודדויות הפיזיות והמנטליות ושגרת המרוץ השואבת - אני רוצה לנצל את הבמה של הבלוג הזה, כדי לזכור ולא לשכוח.
היום אזנק למרוץ עם סרט שחור על היד, לזכר שישה מליון יהודים.