האתר החדש שלי

אתם מוזמנים לבקר באתר האינטרנט החדש שלי:


http://www.Ran-Margaliot.com/

"תהיו טובים"

הכל החל בשיחת טלפון בסוף חודש נובמבר. על הצג הופיע שמו של דני בזנר ששאל אם ניב ואני מעוניינים להשתתף במרוץ ה'טור דה ישראל' הראשון.

הרגשתי איך כדור של התרגשות מתהווה בתוך ביטני וביקשתי ממנו שיספר לי על מה מדובר.
דני, משימתי וקורטי כהרגלו, הפנה אותי לאתר האינטרנט של הטור, וסיכם בקצרה: "אנחנו נשלם עבור ההוצאות שלכם, ואתם תדאגו לייצג את המדינה בכבוד". התאפקתי להסתיר את ההתלהבות שאחזה בי והודיתי לו על המתנה הנהדרת. כשסיפרתי על ההצעה לניב, הוא היה פחות מאופק ממני ושחרר קריאת התלהבות שסחפה אותי מיד. הרגשתי איך האדרנלין זורם בעורקיי וכבר דמיינתי את האתגר שלקראתו אנו הולכים. היה לי ברור שזה הולך להיות השיא הראשון של העונה שלי.

בחודשים שחלפו מאז, תפס הטור דה ישראל מקום של כבוד בסדר יומינו. ניב ואני התחלנו להתאמן עם המאמן הבריטי הבכיר - Richard Stern שהתווה עבורינו תוכנית אימונים שמטרתה הייתה להביא אותנו ביכולת שיא לטור. תוכנית האימונים האישית, דרשה מאיתנו להיות ממוקדי מטרה. כך, בילה כל אחד מאיתנו שעות רבות באימוני סולו על הכביש. עבורי, שימש הטור כ'דלק' ברגעים המאתגרים ביותר; מקטע הכביש שבין נשר ללטרון הפך זה מכבר ל"משרד הפרטי" שלי. בעודי מבצע שם עוד סדרה מכאיבה של אינטרוואלים, נהגתי לדמיין את עצמי בתוך התחרות. בעיני רוחי, תכננתי איך אעקוף את מתחריי במהירות, בדרך לניצחון הנכסף.

מלבד שגרת האימונים, התחלתי לתכנן עם ניב את ההערכות הלוגיסטית לטור. בעודינו לומדים את השלבים ואת תקנון התחרות, הבנו כי אנו נדרשים להיערכות שונה מזו שאליה התרגלנו במרוצי הכביש שבהם אנו רגילים להתחרות. הבנו שהניצחון בטור מורכב מכמה גורמים מכריעים:
כושר, טקטיקה, התאוששות ולוגיסטיקה.

לגבי שני המרכיבים הראשונים, הרגשנו שקטים ובטוחים; המחוייבות של שנינו לאימונים והנסיון המשותף שצברנו בשנים האחרונות, יקנו לנו יתרון משמעותי על פני יריבינו. ידענו שההכרות המעמיקה בינינו, שכוללת חודשים של מירוצים ואימונים משותפים ברחבי אירופה, תשחק לטובתינו.

שני המרכיבים האחרים - ההתאוששות במהלך הטור והלוגיסטיקה, דרשו מאיתנו התייחסות מיוחדת.
ידענו שכדי שנוכל להתרכז בביצועים על האופניים ובניצחון בטור, אנחנו זקוקים לתמיכה חיצונית מצוות מקצועי ומנוסה.

למשימה רתמנו את אודי לוי ורפי קימחי מחברת Genesis Cycling.
השניים, שעיקר עיסוקם הוא ארגון אירועי רכיבה לתיירים מחו"ל, נענו לאתגר - לתמוך בנו במהלך הטור.
לוי וקימחי, מקצועני הארגון שהביאו ארצה את מאורו ג'יאנטי וביארן ריס, היו הבחירה המושלמת לתפקיד החפ"ק הצמוד שילווה אותנו.
אליהם צירפנו גם את המעסה הספורטיבי ואלרי דיכטר, שתפקידו היה לסייע לנו להתאושש אחרי כל יום רכיבה. הרגשתי שאנחנו בידיים טובות.

ככל שעברו הימים, גבר המתח לקראת הטור. את רוב רכיבות האימון ביליתי עם ניב או לבד. למעשה, מלבד המספרים המרצדים על צג מד הוואטים, לא הייתה לי שום אינדיקציה ליכולת שלי.

המרוץ הראשון של עונת המרוצים - טור 'הרודס' אילת, אישר לניב ולי כי אנחנו בכיוון הנכון. יחד עם הקבוצה החדשה שהקמנו: Israel Go Pro, הצלחנו לנצח את שלושת שלבי הטור, את הדירוג הכללי ואת קטגוריות מלך הספרינטים ומלך ההר.

שמחנו על הפתיחה הטובה של עונת המרוצים, אך ידענו שעבודה רבה עוד לפנינו. הטור באילת היה אמנם הררי, והמתחרים הציגו בו רמה גבוהה, אך ידענו שבטור דה ישראל השלבים יהיו ארוכים וחמים הרבה יותר.

ככל שהתקרב מועד המרוץ, התרבו גם ההכנות שלנו לקראתו. רצינו להתכונן מבעוד מועד לכל תקלה אפשרית שהיא. יואב קמין וערן כספי מ-Bike Planet דאגו לדגם אותנו עם אופני Felt F1 חדשים וגלגלי קרבון אווירודינמיים של Reynolds. מיקי בר-אור מ'סער' צייד אותנו בכלי תיקון וחלקים רזרביים לכל תקלה שהיא. הרגשתי שכל הקצוות הפתוחים נסגרים.

את החיזוק האחרון לקראת הטור, קיבלנו מכיוון לא צפוי. אלון ניסן וליאור מרקוביץ, שנרשמו לקטגוריית ה-Masters בטור, החליטו לאמץ אותנו תחת חסותם ווידאו שלא יחסר לנו דבר. השניים, שבאו לטור בשביל החוויה והאתגר, הצטרפו בשמחה לקבוצתינו והטעינו אותנו באנרגיות ומורל אדיר.

לקראת הטור, סייעו לנו השניים בתכנון אסטרטגיית המרוץ שלנו והערכת היכולת שלנו ביחס למתחרים. הנסיון העשיר שלהם מעולם העסקים, התגלה ככלי בערך ערך רב עבורינו.

כשעמדנו על קו הזינוק לשלב הראשון של הטור בתל חי, ידעתי שמוטלת עלינו חובת ההוכחה - לעמוד במטרה שהצבנו ושעליה הכרזנו ברבים: לנצח את הטורדה ישראל הראשון.
המשימה לא הייתה פשוטה. לצידנו על קו הזינוק, עמדו כמה מטובי רוכבי העלית הישראלים; צחי בויגן, אנטון מיכאלוב, נועם כהן, אביחי גרינברג, שחר גורן, אילן קולטון, הטריאתלטים הבכירים דן ורן אלתרמן, הרוכב הספרדי אייטור אזפיאזו וגם אלוף עולם אחד למסטרס שהגיע במיוחד מהולנד.
מסלול התחרות שבפניו עמדנו, העלה הרבה סימני שאלה.

שלב העליות הראשון של הטור (שבוטל עקב אילוצי המשטרה), היה אמור להיות ההזדמנות שלנו לפתוח פער על המתחרים. חששנו כי המסלול המקוצר, אינו סלקטיבי מספיק עבורינו.

במהלך הזינוק המתגלגל לשלב הראשון של הטור, יצאו ילדי קריית שמונה להריע לנו. צמרמורת של התרגשות חלפה בי. "זה אמיתי" חשבתי לעצמי וטפחתי על גבו של ניב. הוא סובב אלי את ראשו והנהן: "סוף סוף יש כאן מרוץ שמצליח למשוך קהל אמיתי". הרגשתי שהולך להיות יום גדול.

בעליה לרמת הגולן, הכתיבו האחים דן ורן אלתרמן קצב גבוה, שיצר 'סינון' ראשוני בדבוקת הרוכבים. מאותו הרגע, היה זה עניין של זמן עד שהרוכבים החזקים ינסו לפרוץ קדימה. ידענו שעוד מוקדם לנסות לפתוח פער ובחרנו לחכות בסבלנות לרגע המתאים.

ביציאה מקצרין, פרצו קדימה צחי בויגן ואנטון מיכאלוב. ניב נצמד אליהם ואילו אני נשארתי עם חבורת הרודפים מאחור. באופן הזה - כאשר אנחנו רוכבים בנפרד בדבוקות שונות על המסלול, התאפשר לנו לחסוך אנרגיה לשלבים מאוחרים יותר ולא "להיטחן" בעבודה מול הרוח.

50 קילומטרים מאוחר יותר, זיהיתי רגע של חולשה מצד מתחרינו הישירים, והוצאתי לפועל את התכנון המקורי שלנו: תקפתי את קבוצת הרוכבים שבה רכבתי עד אותו הרגע וגישרתי קדימה אל ניב שרכב בקדמת המרוץ. כשניב שמע מרכב הליווי שאני בדרכי אליו, הוא האט את הקצב וחיכה עד שאגיע.

כשהדבקתי אותו, התחלנו לעבוד יחד, כדי לצמצם את הפער מצחי ואנטון שהובילו את המרוץ עד אותו הרגע. אחרי מספר דקות של טיפוס מאומץ, הצלחנו לתפוס את השניים בעלייה לנצרת ואף לחלוף על פניהם. דהרנו במעלה הסרפנטינות של הר הקפיצה - בדרך לניצחון בשלב הראשון של הטור. על קו הסיום, התחבקתי עם ניב ועם אודי. תחושת כאב רווייה בסיפוק מילאה אותי. ליאור ואלון התקשרו לברך אותנו - בעודם רוכבים על המסלול. היינו מלאי גאווה. ידענו כי הפער שהצלחנו לפתוח ממתחרינו בשלב הראשון, יסייעו לנו לנצח את הדירוג הכללי, אך הזכרנו לעצמינו שהמירוץ רק התחיל ושהכל יכול לקרות בימים הקרובים.

השלב השני, היה גם השלב הארוך בטור, ודרש מאיתנו סבלנות ברזל ותעצומות נפש. התאומים לבית אלתרמן יצאו לבריחת סולו והגדילו בהתמדה את הפער מדבוקת הרוכבים. ניב ואני, שלבשנו את חולצות המוביל הצהובות, השתדלנו לנהוג כמובילים ראויים. משכנו את הדבוקה לבדינו בשליש הראשון של המרוץ, גיבשנו את הרוכבים לעבודה משותפת מול הרוח, ואף יזמנו עצירה קולקטיבית לעשיית צרכים.
20 קילומטרים לפני סיום השלב, הדבקנו את האלתרמנים, שנראו סחוטים אחרי רכיבה הירואית של 150 קילומטרים מול רוחות המדבר. בעשרת הקילומטרים האחרונים, תקפנו באחת הגבעות והצלחנו לברוח קדימה ולנצח את השלב. ההרגשה הייתה נהדרת. התכנון שלנו יצא לפועל ממש לפי התוכנית.

אלון וליאור, שקיבלו דיווחים שוטפים מרכב הליווי על התפתחות המירוץ, היו מאושרים מהצלחתינו. כשהגיעו לקו הסיום, סיפרו לנו איך היו עדים לדרמה ברגעי האמת ופירגנו לנו על ההוצאה לפועל של אסטרטגיית הרכיבה שרקמנו יחד.

ביום המחרת, ציפה לנו השלב ההררי ביותר בטור. 140 קילומטרים ו-2,200 מטרים של טיפוס מצטבר הפרידו בין הזינוק בים המלח לקו הסיום במצפה רמון. התכוננו ליום ארוך על האוכף.

בינינו, סיכמנו ניב ואני כי מעתה והלאה לא ניגרר למשחקים טקטיים אלא נרכב בקדמת המרוץ ונגן על ההובלה שלנו. הזוגות שהיו מדורגים אחרינו, ניהלו מאבק צמוד על המקום ה-2 וה-3 על הפודיום, ואנחנו החלטנו להיצמד אליהם בכל מחיר. כצפוי, כבר בעלייה הראשונה מים המלח, התפרק הפלוטון לקבוצות, ואנחנו מצאנו עצמנו בקבוצת חוד קטנה יחד עם 3 זוגות נוספים. בכבישי המכתש התאחד חזרה הפלוטון ובעלייה התלולה לירוחם הוא שוב התפרק לחתיכות - כאשר רן ודן אלתרמן לחצו בכוח בנסיון להתיש אותנו. ניב ואני היינו נחושים לזכות בשלב של היום - כדי להוכיח כי אנחנו הרוכבים החזקים בטור.
נצמדנו לאלתרמנים וחיכינו בסבלנות לרגע המתאים כדי לפרוץ קדימה. ידענו שככל שהמרוץ מתארך, אנחנו מתחזקים. בעליות למצפה רמון, תקפנו לסירוגין, תוך שאנחנו מאלצים את האלתרמנים החזקים לכלות את כוחם במרדף אחרינו. חמישה קילומטרים מקו הסיום, הצלחנו להגדיל את הפער מהם. על שנינו ניכר היה המאמץ האדיר, אך היינו נחושים לנצח. הצלחנו.

שעות ספורות לאחר הניצחון בשלב השלישי, בעודנו אוכלים ארוחת ערב, ביקש מאיתנו אלון: "תהיו טובים". העפתי מבט אל עבר ניב. הוא נראה המום כמוני. 140 קילומטרים הפרידו בינינו לבין הניצחון הכללי בטור. זה עתה ניצחנו בשלושת השלבים הראשונים. הנהנתי במבוכה וניסיתי לרדת לסוף דעתו...

אלון הסביר: "להיות טוב, פירושו לעשות את המיטב שלך" הוא אמר. "הכוונה היא לא להיות 'הטוב מכולם', אלא לדעת שמיצית את יכולותיך לפי אמות המידהשלך".
וכך עשינו.
בשלב האחרון ממצפה לאילת, כשכבר ידענו שהניצחון במרחק נגיעה מאיתנו, לא תקפתנ את מתחרינו כפי שעשינו בשלבים הקודמים. לבסיס העלייה האחרונה על עבר קו הסיום, הגענו יחד עם קבוצת בריחה בת 12 רוכבים. רצינו להוכיח כי אנחנו טובים בכל תנאי. 800 מטר לקו הסיום, יצאנו לספרינט סיום קורע ריאות ורגליים, לכיוון המחסום של מעבר נטפים. לבסוף, לאחר שניות של מאמץ מרוכז שהרגישו כמו נצח, חצינו את קו הסיום ראשונים. הרגשתי גאווה אדירה. ידעתי שאלון יהיה מרוצה. היינו טובים.


תודה לנותני החסות שתמכו בנו בדרך לזכייה:

חברת הניהול הפיננסי "אפקטיב",
חברת המכשור הרפואי Accelmed,
חברת תיירות האופניים Genesis Cycling,
רשת המסעדות "נאפיס",
חברת 'סער' - יבואנית אופני Felt,
חנות האופניים Bike Planet ת"א
רענן - יבואן GU.

שבירת שגרה

הימים האחרונים בליוויניו, כללו כמה חוויות סיכום בלתי נשכחות.
מרתון אופני ההרים: "La Pedaleda", שהתקיים בעיר, נחשב למרוץ אופני ההרים הקשה באיטליה עם מסלול של 80 קילומטרים ו-3,400 מטרים של טיפוס מצטבר. מאות רוכבי שטח קשוחים הגיעו לעיר כדי להתמודד עם מסלול העליות המטורף של המרוץ ואני ניצלתי את ההזדמנות לאימון איכותי בגובה ונרשמתי למרוץ.
על קו הזינוק, מיקמו המארגנים את דרור ואותי בשורה הראשונה, לצד הרוכבים המקצוענים של קבוצות Felt ו-Full Dynamix האיטלקיות. שמחתי לגלות שגם Andrea Noe – מקבוצת Liquigas בחר להתחרות במרוץ,כהכנה לקראת מרוצי סוף העונה בכביש, וכי אני לא הכבישון היחיד שמשתתף באירוע...
אחרי זינוק מנהלתי על הכביש היוצא מהמדרחוב של ליוויניו, פנה המסלול לרצף של עליות תלולות בדרכי עבר כבושות שהמשיכו לירידות מסמרות שיער בשבילי סינגל טרק תלולים לא פחות. כבר בעלייה הראשונה של היום, הבנתי שהאתגר במרוץ הזה, הוא מול תנאי המסלול המפרכים והצבתי לי למטרה – להגיע לקו הסיום בלי פציעות מיותרות שעלולות לאיים על ההכנה שלי לאליפות העולם בכביש.
באופן הזה, כשאני מחלק את כוחותיי בקפידה, התאפשר לי להרוויח אימון עליות איכותי ועל הדרך להנות ממסלול הרכיבה היפה ביותר שבו רכבתי מעודי. כשהגעתי לרכבל הסקי שבמעלה ה-'Passo d'Ieara אחרי 4 שעות מפרכות של טיפוסים, התבוננתי ברוכבי הדאונהיל הממוגנים שדוהרים בירידות לכיוון Livigno. חשבתי לעצמי: "איזה כיף, עברתי כבר את כל הטיפוסים המשמעותיים, מעכשיו זה רק ירידה...".
מה שלא ידעתי, זה שהמארגנים החליטו לבדוק את מעטפת היכולות שלי והעבירו את החלק האחרון של המסלול בסינגל טרק מורט עצבים שתופר את צלע ההר, על פי תהום...
משם, הפך המרוץ למלחמת הישרדות בעל כורחי. פלג גופי העליון, על שלל שריריו וגידיו זעק מכאב בכל מהמורה שבדרך. אצבעות ידיי אחזו נואשות בכידון. קיוויתי שיהיה לי די כוח כדי לייצר בלימת חירום בשעת הצורך...
עוד סוויצ'-בק, עוד דרופ, עוד מעבר סלעים שאחריו קיר בלתי אפשרי. פערים אדירים נפתחו בין הרוכבים בקטגוריות השונות, ופעמים רבות היה לי נדמה כי טעיתי בדרך וזה אינו מסלול התחרות. כשפגשתי בשלט הסימון הרשמי של המארגנים, חלפה מחשבה בראשי: "צריך הרבה אומץ ואג'נדה כדי לתכנן מסלול שכזה. צריך עוד יותר אומץ כדי לרכב את הח.. הזה. מה חשבתי לעצמי?!".
כשחציתי לבסוף את קו הסיום, מפורק לגורמים, אך ללא נזקים לגוף או לאופניים, ייחלתי רק למקלחת חמה ולרביצה ארוכה במיוחד בין הסדינים...,
בבוקר המחרת, בעודי מנסה לשחזר, מהיכן הגיע הכאב הנוראי הזה בגב התחתון, הודיעו לי דרור ו"אספקרמן", שהם מתכננים על יום דאונהיל בפארק האופניים של ליוויניו. איחלתי להם בהצלחה והתהפכתי במיטה. דקות ספורות מאוחר יותר העיר אותי צלצול הטלפון. על הקו היה דרור שהודיע לי "אין מצב שאתה לא בא לתת פה איזה Run אחד לפחות"... הודעתי לו שאין סיכוי, אבל שאולי אני אקפוץ מאוחר יותר כדי לבדוק אם הם עדיין בחיים.
לא ברור לי איך, אבל גם הפעם, הם הצליחו לגרור אותי לטירוף (חלש אופי שכמותי). בשעת צהריים חמימה, ביום המנוחה שלי, מצאתי את עצמי ממוגן בצבי-צב, כשלראשי קסדת פול-פייס אימתנית במורד מסלול הדאונהיל הירוק. אחרי 15 דקות של ירידה, עם עשרות ברמים, דרופים ומעברי סלעים, הגעתי לסוף המסלול בבסיס רכבל ה-Motolino. הנחתי את האופניים הכבדות על האדמה. הידיים רעדו לי, מרוב מאמץ ואדרנלין, שמחתי מאוד לגלות שאני עדיין בחיים...
את הערב האחרון בליוויניו, סיכמנו בערב קריוקי רווי אלכוהול בפאב המקומי – Bivio.
בשלב די מוקדם החלטנו לשים קץ לרצף השירים האיטלקיים הבלתי פוסק, ועלינו על הבר כדי להיפרד מליוויניו עם שיר הקריוקי הנצחי: Hotel California.

הו ליוויניו, What a lovely place

מחנה אימונים בגובה...

הימים בליוויניו חלפו לי מהר מידי. הקסם האדיר של המקום הזה – על שלל האטרקציות שהוא מציע בשילוב עם החברה של דרור, הפכו את השהות שלי בליוויניו למהנה במיוחד. כשאני חושב על מגוון החוויות שעברתי שם, אני מתקשה להאמין שכל זה נדחס לתקופה של שבועיים.

בשבועיים שביליתי שם, התאפשר לי לשלב בין אורך חיים של ספורטאי מקצועני לזה של תייר בחופשה חווייתית במיוחד. סדר היום שלי בליוויניו כלל יקיצה באיזור שעה שמונה, ארוחת בוקר ו"סשן אינטרנט" בלובי של מלון TEOLAהסמוך לדירה של דרור. פיאוטרה וסוניה, הפולנים שמנהלים את בית המלון, דאגו לפנק את דרור ואותי בכוסות תה צמחים, בעודינו מתעדכנים בחדשות מהארץ. בשעה AM10:00 כבר היינו בדרכנו לכביש הגלריות, בו התאספו בקביעות כל רוכבי האיזור בשעה זאת. לאחר שעה של רכיבת חימום, נהגנו לרכב לעליות של Passo Forcola, Passo Bernina ו-Trepalle שבהם ביצענו ספרינטים, אינטרוואלים ותרגילים שונים שהמאמן (הסאדיסט) של דרור, Benoit Naff, הורא לו לעשות.

השעות שאחרי האימון הוקדשו לשנת צהריים שאחריה נהגנו לבחון מקרוב את האטרקציות שמציעה ליוויניו לקהל מבקריה.

כך, בין היתר, מצאתי את עצמי גולש על אבוב במורד מגלשה יבשה, לצד עשרות ילדים איטלקים שצווחים בהתלהבות ודרור אחד שצווח שם לא פחות...

כך גם מצאתי את עצמי אחר צהריים אחד תלוי בין שמיים וארץ, כשלגופי רק רתמת טיפוס וכמה טבעות אבטחה בגובה של עשרה מטרים מעל הקרקע.

האנרגטיות האינסופית של דרור, גרמה לי לגוון את שגרת האימונים האפורה ולהנות מחוויות שבדרך כלל לא מתאפשרות לי במהלך שגרת החיים באירופה.

אפילו כתב ערוץ ספורט 5 ("אספקרמן" בשבילכם) שהגיע לבקר אותנו בליוויניו, נכנע ללחציו של דרור והתמודד באומץ עם מסלול האימים של פארק החבלים האתגרי של ליוויניו. דרור מצידו, המשיך לצווח בהנאה אחרי כל מעבר אומגה משמר שיער והכריז בהתלהבות "אתם חייבים לנסות את זה, יעוף לכם התחת!"...

אוויר הרים צלול ויין

ביום שני בלילה הגעתי ל-Livigno. אחרי 24 שעות בדרכים מהרי טושנד שברומניה, דרך שדה התעופה של בוקרשט – למילאנו ומשם לליוויניו רבתי, הייתי עייף מכדי לקלוט את העוצמה של המקום.
10 שעות מאוחר יותר, כשעל גופי מיטב בגדי החורף החמים שלי, יצאתי עם דרור פקץ' לרכיבה ראשונה בכבישי האיזור. דרור שהגיע לכאן לראשונה בשנת 1997, מכיר היטב את תנאי הרכיבה בגובה של ליוויניו ודאג להכין אותי לכך מבעוד מועד; "בעשר הימים הראשונים, לא תוכל ללחוץ כאן – All-Out " הוא התריע.

הרכיבה בתנאים של חוסר חמצן – בגובה של 2,000 מטרים מעל פני הים, תדרוש ממך זמן הסתגלות ארוך והרבה סבלנות".

אני הנהתי בראשי בהסכמה של מי שעדיין לא יודע מה מחכה לו ועקבתי אחריו במורד הכביש המוביל אל הכיכר המרכזית של ליוויניו. בזווית העין עוד הספקתי לקלוט חבורה של רוכבי דאונהיל עתירי מגנים שהתאספו בבסיס רכבל הסקי. כששאלתי את דרור על פשר המהומה, הוא הסביר לי שמסלול ה-First Ever המפורסם של האיזור הוא Must אפילו עבור כבישון כמוני. "יעוף לך הת'חת שלך" הוא קבע בביטחון וקרץ.
דקות ספורות מאוחר יותר, כבר הגענו למקטע האספלט שיהפוך בשבועות הקרובים לביתי השני; "כביש הגלריות" כפי שהוא קרוי בפי המקומיים. מדובר בקטע כביש מישורי בן 9 קילומטרים. כפי הנראה – מקטע המישור הארוך ביותר באיזור, שמתחיל בליוויניו ומסתיים במעבר הגבול לשוויץ. בכל בוקר - נפגשים על הכביש מאות רוכבי אופניים מכל קצוות העולם, שמתקבצים לבסוף לכמה דבוקות עיקריות. הרוכבים, ברמות השונות, משתמשים בכביש לחימום לקראת אימון העליות היומי, או סתם לרכיבת מישור לשם שחרור הרגליים.
המקצוענים שהגיעו לליוויניו כדי להתכונן לקראת ה-Vuelta a Espana, רוכבים בראש הדבוקות, מסובבים רגליים במהירות שיוט נוחה ונהנים מתשומת הלב של עשרות חובבים שמתבוננים בהם בהערצה. במחצית הדרך – לכיוון מעבר הגבול עם שוויץ, חלפה על פנינו דבוקת ענק עם עשרות רוכבים. ביניהם אני מזהה את רוכבי נבחרת גרמניה עד גיל 23 שהגיע לכאן כדי להתכונן לאליפות העולם.
דרור, שכבר הספיק להתרגל למחזה המדהים, הופתע לראות אותי מתרגש כל כך. "אתה קלטת את זה??" שמעתי את עצמי קורא בהתלהבות; בעוד קאדל (http://www.cadelevans.com.au/) בכבודו ובעצמו חלף מולינו, רכון על אופני הנג"ש האווירודינמיים שלו.
דרור הנהן לעברי בשיעמום, של מי שכבר הספיק להתרגל לתופעה. דקות ספורות מאוחר יותר, הוספתי ל"רשימת הנוכחות" שלי גם את מייקל רוג'רס, מרקו פינוטי ודניאלה בנאטי. אלה, בצירוף הנוף המטריף של אגם ליוויניו וההרים הנישאים מכל עבר, גרמו לי לתהות האם החלום הזה באמת קורה. "איך חוזרים מכאן לאימוני הבוקר השגרתיים על כביש נשר-לטרון?!" הרהרתי בתסכול...
אחרי שהשלמתי כמה שעות שינה חסרות, יצאתי עם דרור וחברתו – מעיין, לסיבוב היכרות ראשון בעיר. 5 דקות הליכה במדרחוב המקומי, הבהירו לי מעבר לכל ספק שהגעתי לגן עדן. מסתבר שליוויניו היא "מובלעת" איטלקית באלפים השוויצריים, ולכן כל המוצרים הנמכרים כאן בחנויות פטורים ממע"מ. חנויות הנישה שבעיר מוכרות מוצרי חשמל, משקפי שמש, איי-פודים, טלפונים, פאקטים של סיגריות ואלכוהול במחירי רצפה; מי אמר דיוטי פרי להמונים ולא קיבל??
אבל מעבר לכך, הדבר שמשך את תשומת ליבי בליוויניו יותר מהכל, היא העובדה שכולם כולל כולם כאן: רוכבים.
רוכבי כביש איטלקיים מגולחי רגליים מסתובבים במדרחוב בשעות אחה"צ, משקיפים ביהירות על חבורה של רוכבי דאון-היל שירדה לפאב המקומי כדי לתדלק קצת אלכוהול בין הראנים.
גרמנים בלונדיניים בטייצים מבוצבצים יושבים באחת הפיצריות, בעוד אופני השבילים שלהם שעונים על דלת הכניסה.. בכל מקום, נצפים רוכבים – בבגדי רכיבה, בקז'ואל, בחליפות "צבי-צב" שכבר ראו כמה סלעים מקרוב...
שש חנויות אופניים אחראיות כאן על אספקה שוטפת של חלקים וציוד לרוכבים חולי השדרגת וישנן אינספור אופציות של השכרת אופניים בכל הרמות. על הצד הגסטרונומי אמונות אינספור פיצריות, גלידריות ומסעדות מקומיות שישמחו להציע אוכל איטלקי משובח בכל שעות היום.
לקראת ערב, נפגשים כל הרוכבים כאן בפאב המקומי - Bivio, שם מתקיימים ערבי קריוקי ואומנים אורחים בכל ימי השבוע.
בימים שחלפו מאז הגעתי לליוויניו, אני מוצא את עצמי מתמודד בכל יום עם תחושות אשם קשות... "מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה?" אני שואל את עצמי בעודי יושב על המרפסת שבחדר בית המלון שלי ותופס קצת שמש של אחרי האימון. פתאום אני קולט שהיתרון של המקום הוא לא רק תנאי האימון המעולים בגובה רב, אלא גם הלגיטמציה, שלא לומר – הדרישה, לנהל כאן אורח חיים של ספורטאי מקצועני.

בחזרה באירופה

בשבועות שחלפו מאז שחזרתי מאליפות אירופה באופני כביש, התאמנתי בארץ ללא תוכנית אימונים מסודרת.

למעשה, עבר כמעט חודש ימים, מאז המרוץ האחרון בו התחריתי (מרוץ הכביש ב"מכביה") וכמעט ששכחתי כבר מה זה מרוץ אופניים...

בבוקר לח אחד בסוף חודש יולי, נחתתי במשרד של פסיכולוגית הספורט שלי – מיכל יערון.
בעודי גומע מהסודה הקרה ומתמסר למזגן, שאלה אותי מיכל "מה העניינים איתך ילד?".
התלבטתי לרגע מה לענות. האופטימיות שקרנה ממנה, איימה להדחיק את הטעם המר שאיתו הסתובבתי בפה כבר כמה ימים. למרות זאת, החלטתי לשתף אותה בכל הנאחס שעובר עליי.
"אין לי מושג מה יהיה איתי" שמעתי את עצמי זועק לעברה. מיכל ניסתה לברר למה כוונתי.
רוכב כביש חייב לשמור על רצף של תחרויות לאורך כל העונה – ממש כפי ששחיינים צריכים לשמור על 'תחושת מים', ואילו אני – "תקוע" בארץ בחום של יולי אוגוסט. במקום להתחרות אני נאלץ להתמודד עם ערימה של קשיים כלכליים ובירוקרטייה...
מיכל הרצינה באחת ואמרה לי: "ילד, אני מבינה אותך. זה מבאס וזה נאחס אבל זאת המציאות. הבחירה היא בידיים שלך. אתה יכול לבחור להילחם בכל הכוח או לבחור לוותר ולרחם על הקורבן שהפכת להיות. מה אתה מחליט?".

שבועיים מאוחר יותר - אחרי עוד כמה שיחות עידוד וגם הרבה לבטים וחששות, לקחתי הלוואה מהבנק והזמנתי כרטיסי טיסה לאירופה. "זאת הצהרת כוונות אמיתית" עודדה אותי מיכל. "אתה לוקח אחריות ומוכיח לעצמך ולעולם שלמרות כל הקשיים, אתה מאמין בכך שתצליח, וגם אני מאמינה בך".

ימים ספורים מאוחר יותר, קיבלתי את אישור הנסיעה לאירופה מהצבא, נפרדתי מהמשפחה והמראתי לאירופה.

בסוף חודש ספטמבר תערך אליפות העולם באופני כביש ב-Mendrisio, שוויץ ומטרת נסיעתי לאירופה היא להכין את עצמי לקראתה.
למרות שרשמית – אני עוד לא רשום לאליפות (בעקבות בירוקרטיות וקשיים שמערים ה-UCI על איגוד האופניים הישראלי), הגעתי לליוויניו כדי להתכונן למסלול העליות המפרך של מנדריסיו.
טרם הגעתי לליוויניו, טסתי לרומניה למרוץ קטעים בן 3 ימים יחד עם קבוצת העלית של "רוכבי ת"א". הטור ברומניה, היה לי קשה ומאתגר. החודש בארץ שבו לא התאמנתי בצורה סדירה, בהחלט נתן בי את אותותיו.
אם באליפות ישראל אליפות אירופה הרגשתי חלק אינטגרלי מהמרוץ, הרי שכאן נאבקתי כדי להחזיק את הקצב הגבוה של הפלוטון. חרקתי שיניים וניהלתי מלחמת הישרדות מתמשכת.

בקטע ה-Pav'e באליפות אירופה

מבין 8 הרוכבים הישראלים שזינקו למרוץ, רק ניב ליבנר ואני הגענו אל קו הסיום בסוף השלב האחרון. תחושה של סיפוק מלאה אותי על כך שעשיתי זאת, למרות הכושר הלקוי שאיתו זינקתי למרוץ, ויחד עם זאת – ידעתי שעבודה רבה עוד לפניי. המרוץ ברומניה היווה אינדיקציה עבורי ליכולות שאני חסר ובמה עלי להתמקד בחודש וחצי שנותר עד אליפות העולם.
בכל יום שחולף, מאז הגעתי לליוויניו, אני מביט אל עבר הפסגות הנישאות אל על.
Passo Stelvio, Passo Gavia, Passo Bernina... אינספור מסלולים שקורצים למי שאהבת הטיפוס בדמו. הפיתוי לעזוב את כביש הגלריות היומיומי ולצאת למסע טיפוס הירואי שכזה, הוא גדול.

בתמונה: עליית ה- Stelvio האימתנית...

למזלי – יש לי כאן את דרור למוד הנסיון, שבנה עבורי תוכנית אימונים ספיציפית לשיפור הדרגתי בכושר. "אם תתן לאגו שלך להשתלט ותסחט את עצמך בשבוע הראשון פה, לא תחזיק הרבה" הוא מאיים.

"נו טוב" אני מתרצה ויוצא לעוד רכיבה על גדת האגם של Livigno...

Euro trip - חלק ג'

ביום שישי בבוקר, אחרי שהתאוששתי מהנסיעה הארוכה לשוויץ, נסעתי עם מאורו לטור דה רומנדי. כשהגענו לבית המלון שבו התארחה הקבוצה, פגשנו את אורי גייגר ואשתו קארן, שנענו להזמנת מאורו ובאו לבקר את הקבוצה במרוץ.

הטור דה רומנדי (http://www.tourderomandie.ch/) הוא מרוץ שלבים בן שישה ימים בין לוזאן לז'נבה שבו לקחו חלק כל קבוצות הפרו-טור, כהכנה אחרונה לפני הג'ירו ד'איטליה.
בארוחת הצהריים של לפני הסטייג', פגשנו את רוכבי הקבוצה שהתכוננו לנג"ש הקבוצתי.
ריקרדו סרנו, הרוכב הספרדי החדש של הקבוצה ניצח את השלב הראשון של המרוץ ועתה היה מדורג במקום השני הכללי. המתח באוויר לקראת השלב שעתיד היה לשנות את הדירוג הכללי הורגש היטב. אפילו Juanjo cobo ו-Iker Camano שבימים רגילים הם הליצנים של הקבוצה, נראו רציניים למדי. לעומתם, המנהלים הספורטיביים - Stefano Zanini ו-Daniele Nardello השתדלו שלא להוסיף על המתח הקיים ושמרו על אווירה קלילה ומבודחת.
כשהגענו לאזור הזינוק, הסואנירים והמכונאים של כל הקבוצות עמלו על הרכבת האופניים על מכשירי הטריינרים הנייחים. מתוך האוטובוסים הצבעוניים, הגיחו כוכבי הפרו-טור מהקבוצות השונות. הנה קאדל אוונס, והנה קרלוס ססטרה ומארק קאוונדיש ועוד ועוד...
הרוכבים של פוג'י סרווטו יצאו מהאוטובוס לבושים לחימום ומאורו הזמין את אורי להתחמם איתם על הטריינר.

לקארן, כל סצינת הרכיבה הייתה חדשה לגמרי ואני מצאתי את עצמי מותקף בשאלות: "מותר להם לרכב עם מוזיקה?" "כמה קבוצות יש?", "למה הם מורידים שיערות ברגליים??", לא חלף זמן רב עד שהיא צברה ידע מעמיק בתולדות הענף; "אמנם יש להם שרירים מרשימים ברגליים, אבל הרכיבה הזאת עושה להם גוף ממש לא יפה!" היא קבעה נחרצות.
על קו הזינוק לנג"ש הקבוצתי התחוללה דרמה קטנה. אנחל גומז - המוכר גם בשם החיבה "Litu", שבר את המעביר האחורי באופני הנג"ש שלו. בהעדר אופני נג"ש חלופיות, הוא נאלץ לזנק עם אופני הכביש הרגילים. זה היה סימן לבאות. חמישה קילומטרים אחרי הזינוק, נשר Ermano Capelli ואיבד את הקבוצה שדהרה במעלה ההר. Alvero Crespi - המנג'ר של הקבוצה, נסע מאחוריו ברכב הליווי וקילל באיטלקית. שני קילומטרים מאוחר יותר, היה זה Juanjo Cobo שלא הצליח להחזיק את הקצב הגבוהה ונשר גם הוא.

חמישה רוכבים נותרו מקדימה. באחת הגבעות התלולות על המסלול, Iker Camano נעצר במקום אחרי שנפלה לו השרשרת. החלפה איטית מידי של האופניים עלתה לקבוצה (שחיכתה לו) ב-40 שניות יקרות מפז. מאותו הרגע דהרו הרוכבים אל עבר קו הסיום בנסיון לצמצם את הנזק שנגרם. בסיום היום, ריקארדו סראנו התדרדר אל המקום ה-24 בדירוג הכללי, 49 שניות מאחורי המוביל. בארוחת הערב בבית המלון, נראו הרוכבים רגועים. אמנם עבר עליהם יום רע למדי, אך מנקודת זמן זו ליום שעבר אין משמעות וכולם התרכזו בשלב של מחר.

בשבת בבוקר, נפגשתי עם אורי ומאורו בפתח המלון לאימון בכבישי האיזור. אורי, שרכב על האופניים האישיים של מאורו, הכתיב קצב גבוה בחימום וניכר שהוא עשה התקדמות משמעותית מאז הפעם האחרונה בה רכבנו יחד בארץ. מאורו לעומתו, ניסה להתרגל לתנוחת הרכיבה הזרה על אופני הפוג'י SL1 של David De La Fuente שפרש מהמרוץ יומיים קודם לכן. אני רכבתי על אופני הסקוט המוכרים שלי (הפוג'י נשארו בספרד) ונהנתי מכל רגע. בדרך חלפנו על פני אגמים וכפרים שוויצריים ציוריים. עדרים של באפלו שרועים בצידי הכביש השלימו את התמונה הפסטוראלית. מידי פעם, מאורו נתן לאורי תרגילים ספיציפיים: אימון כוח על פלטה בעלייה, דיווש עגול, מנח נכון של הגב. באחת הגבעות נפתח מעט פער ביני לביניהם. מאחוריי נשמעה צעקה: "רן, סע! מאורו יתפוס אותך עד סוף הגבעה! סע!!" הבטתי לאחור וראיתי את אורי משועשע בעוד מאורו מתחיל להאיץ מאחור. מבלי לחשוב, קמתי מייד על הרגליים, והאצתי בכל הכוח. ידעתי שאסור לי לתת לו להגיע אלי... העלייה התעקלה שמאלה והתחלתי להרגיש אותו מתקרב. העליתי שני הילוכים וניסיתי להאיץ פעם נוספת. עכשיו מאורו כבר היה על הגלגל שלי. שמעתי אותו מתנשף. 50 מטרים נותרו עד סוף הגבעה ואני התפללתי שיגמר לו הכוח. להפתעתי (או שלא) הוא האיץ באחת וחלף על פניי כאילו עמדתי במקום. לזה קוראים נוק-אאוט. ברגע שאחרי הייתי מתוסכל מההפסד. מאורו סיפר שככה הוא גם עקף את דווידה קאסני כשניצח את האמסטל גולד רייס. הזכרתי לו שזה היה בשנת 1995 ושחלפו כמה שנים מאז...

אחרי הרכיבה נסענו עם רכבי הקבוצה לאיזור הזינוק. קארן החליטה לוותר על הצפייה במרוץ לטובת שופינג אינטנסיבי בז'נבה. אורי נראה מודאג... השלב של היום צפוי היה להיות השלב הקשה והמכריע של המרוץ. אורי התלווה ל-Stefano Zanini (פעם מקצוען שניצח את האמסטל גולד, שלבים בג'ירו ובטור והיום דיירקטור ספורטיב של Fuji-Servetto) ברכב הליווי הראשון ואני נסעתי עם מאורו ואלברו קרספי לחלק לרוכבים בקבוקים בעליות. בנוסף לתוואי ההררי, מזג האוויר הגשום והקר הוסיף עניין נוסף למרוץ. בעלייה האחרונה של היום, Frederik Kessiakof - השוודי של הקבוצה שזה עתה עבר לרכיבת כביש מעולם אופני ההרים, תקף את הבריחה ונשאר לבדו מקדימה בפער של 30 שניות. בסוף העלייה הוא נתפס על ידי Roman Kreuzinger, Vladimir Karpets ו-Rein Taaramae שעבדו במשותף כדי לסגור אותו. באחת הפניות, 5 קילומטרים מקו הסיום הוא איבד אחיזה והשלישייה ברחה לו קדימה. את השלב הוא סיים במקום הרביעי. בדרך חזרה לבית המלון, סיפר לנו אורי שלא רק לקבוצה היה היום יום קשה. קארן חזרה מז'נבה עם שלל רב והוא מתחיל להבין שרכיבת אופניים זה עסק הרבה יותר יקר ממה שהוא תכנן...
גם למאורו ואלברו קרספי היו חרטות. אחרי ארוחת הערב בבית המלון הם ישבו עם דפי התוצאות והדירוגים. לולא התקלות באופניים בנג"ש הקבוצתי קסיאקוף היה מסיים על הפודיום בדירוג הכללי. את הפקת הלקחים מאתמול הם כבר ביצעו אך הם לא יכלו להניח למחשבה "מה היה קורה אם..."

ביום ראשון, השלב האחרון התחיל בשעות הבוקר ואורי ואני יצאנו לרכיבה מוקדמת במיוחד. בשעה שש וחצי בבוקר, ערפל הבוקר הסמיך עוד לא התפזר והקור השוויצרי חדר גם את הביגוד הטרמי ובגדי הרכיבה הארוכים. בלי מאורו הקצב נוח יותר ואנחנו סובבנו רגליים בקלילות לאורך הכבישים הכפריים המתפתלים. כשחזרנו מהרכיבה, עשינו צ'ק אאוט מהחדרים, ונסענו עם הרכבים לקו הזינוק של השלב האחרון. באיזור הפודיום - בו חותמים הרוכבים לפני השלב, התקיים הפנינג שלם עם הופעות תזמורת ודוכנים. אורי שלף כרטיסי כניסה לאיזור ה-VIP הסגור- שקיבל משרה - מנהלת יחסי הציבור של Credit Agricol (הספונסר של הטור) שאותה הוא הכיר, במקרה, בשלב של אתמול. מסתבר ששרה, בת לאם ספרדייה ואב איטלקי, התגוררה בישראל 8 חודשים ומדברת עברית. כשהיא שמעה שאורי הגיע לטור במיוחד מישראל, היא לא יכלה להסתיר את ההתלהבות שלה (שפחתה כשראתה אותו מלווה בקארן) ופינקה אותו בכרטיסי כניסה לאיזור ה-VIP. אחרי שנהננו מהמטעמים שארגנה לנו שרה, הלכנו לבקר את רוכבי הקבוצה שעסקו בהכנות אחרונות לקראת המרוץ. Iker Camano, הספרינטר של הקבוצה, ארגן את שאר הרוכבים הספרדים (Cobo, Ricardo Serrano ו-Litu) לתמונת פרידה משותפת מאורי וקארן. בהמשך היום הוא גם סיים 8 בספרינט הסיום - אחרי אוסקר פריירה האגדי.

אחרי שזינקו הרוכבים לשלב האחרון, נפרדתי ממאורו, אורי וקארן, ונסעתי לשדה התעופה של ז'נבה ממנו המראתי חזרה לספרד. על המטוס, חשבתי על החוויות שעברתי במהלך הסופ"ש בשוויץ. מהנסיעה הארוכה ברכב עד לביתו של מאורו, דרך שלבי המרוץ, הרכיבות, ההמצאות בקרבת הצוות המקצועי והרוכבים... בשונה מהביקור שלי בג'ירו בשנה שעברה, הפעם נראה היה לי שהרמה הזאת - של המקצוענים, היא במרחק נגיעה ממני. זה היה מאין "זריקת מוטיבציה" עבורי - להשקיע את המעט שחסר כדי להגיע לשם ולהיות מקצוען בעצמי.

Euro trip - חלק ב'

את אורי וליאור פגשתי לראשונה לפני שלושה חודשים. היה זה בוקר קר של סוף ינואר.
כשהגעתי למקום המפגש בו קבענו - תחנת הדלק של נחשון, אורי היה שם לפניי. בשעה 06:15 בבוקר הוא כבר הספיק לפרוק את אופני הטארמק SL שלו מבגאז' המרצדס. ליאור הגיע עשר דקות מאוחר יותר באלפא רומאו שלו - והוריד את אופני ה-BMC החדשים שלו ממתקן הגג. הבנתי שהולכת להיות לי חוויה מעניינת...

את החיבור בינינו עשה אילן אולמן - שכותב להם את תוכנית האימונים לקראת המרוץ אליו הם מתכוננים, הטור טראנס אלפ. אילן הציע לי להדריך אותם בשבועות שלפני הנסיעה שלי לתחילת עונת המרוצים באירופה. "הם מתאמנים מאוד מוקדם בבוקר, ככה שתוכל להספיק את האימון שלך וחוצמזה אתה תראה - הם לא חבר'ה רגילים. תהיה לך היכרות מעניינת" הוא אמר.

לקראת האימון הראשון שלנו, קראתי באינטרנט על המרוץ הזה. הטור טראנס אלפ הוא מרוץ קטעים בן 7 ימים בו עוברים הזוגות שמתחרים בו למעלה מ-900 קילומטרים ו-17,000 מטרים של טיפוס אנכי מצטבר. למעשה, זה הוא המרוץ החובבני הקשה ביותר בעולם.

לאורך שלבי המרוץ, עוברים המתחרים בין הרי האלפים שבגרמניה עד פסגות הדולומיטים באיטליה ובדרך הם "תופרים" כל עלייה אפשרית. מדובר בהתמודדות בלתי פוסקת עם טיפוסים תלולים, מורדות מתפתלים ותנאי מזג אוויר קיצוניים. בנוסף לכושר הגופני ולחוסן המנטלי, נדרשים הזוגות שמשתתפים בתחרות הזאת לסבלנות, תמיכה הדדית ויכולת עבודה בצוות מהרמה הגבוהה ביותר. מעבר לכך, האתגר הזוגי - לעבור את כל שלבי התחרות כזוג על מנת לסיים את המרוץ, הופך את התחרות לאתגרית פי כמה.

באימון הראשון שלנו, למדתי עד כמה האתגר שהציבו לעצמם אורי וליאור אינו מובן מאליו.

בעוד שליאור הוא בעל נסיון בתחרויות סבולת (ריצות ארוכות וטריאתלון) ומחלק את זמנו בין האימונים לקראת הטראנס אלפ והמשפחה, אצל אורי המצב הוא שונה. את אימוני הרכיבה הוא החל רק חודש לפני האימון הראשון שלנו יחד. את זמנו הוא מחלק בין ניהול של מספר חברות השקעות בתחום הטכנולוגיה הרפואית, האימונים לקראת הטראנס אלפ ומשפחתו.

שני סיבובים ביער מגינים הבהירו לי את יחסי הכוחות ביניהם. אורי חסר נסיון ברכיבה, אך מגיע מרקע של אופנועים ומשכיב את האופניים בירידות המפותלות כאילו אין מחר. הוא מרבה לרכב בעמידה, צמא לשינויי קצב ולספרינטים. ליאור לעומתו - יותר שקול. שומר על קצב אחיד ומחשב את מאמציו. באימון הראשון, חלפה בי מחשבה שהביחד שלהם הוא כמו זוגיות של ספרינטר ורץ למרחקים ארוכים.

בשבועות שחלפו למדתי להכיר איכויות נוספות שלהם. חוש ההומור, הפרגון והאחריות ההדדית של שניהם, עשו את האימונים איתם לחוויה מיוחדת.

באחת הרכיבות, הצטרפנו לכמה זוגות אחרים שמתכוננים לטור טראנס אלפ. בתוך הפלוטון הרבגוני שכלל זוגות ברמות שונות, אורי וליאור נשארו יחדיו בכל שלב. ביחד בעליות, ביחד בירידות, ביחד במישורים אל מול הרוח והגשם והקור. כשליאור הסתבך עם השרשרת שנפלה, עצר איתו אורי מייד. כשאורי התעייף אחרי יום ארוך בגשם, שלף לו ליאור ג'ל ודאג שישתה ויאכל. התקשורת ביניהם - שנעה בין בדיחות גסות להבנה עמוקה חסרת מילים, היא סוד הקסם שלהם.כשסיפרתי עליהם למאורו ג'יאנטי, הוא התלהב מהסיפור האנושי של אורי וביקש לשמוע עוד על ההכנות שלהם למרוץ. גם הוא - בעלים של קבוצת פרו-טור מקצוענית, לא פוגש בכל יום מנהל מצליח ואיש משפחה שהחל לרכב רק לפני ארבעה חודשים כדי להתחרות בטראנס אלפ הקרוב. מאוחר יותר, בשיחת ועידה בסקייפ, הוא הציע לאורי את התמיכה הלוגיסטית של קבוצתו 'Fuji-Servetto'. "אנחנו נתמוך בך ובשותף שלך כאילו הייתם חלק מהסגל המקצועני של הקבוצה" הוא אמר לו.

מאורו, שמבין את הקשר ההדוק שבין הרוכבים החובבים לעשייה של קבוצתו המקצוענית, מעוניין לסייע לאורי וליאור בהתמודדות שלהם בטור טראנס אלפ.

הוא מאמין שהסיפור האנושי של אורי הוא בעל פוטנציאל לחשיפה תקשורתית רחבה ומעוניין ש- 'Fuji-Servetto' תתמוך בו ותהיה חלק ממנה.

Euro trip

מאורו התקשר והציע לי לבוא לטור דה רומנדי; "אורי גייגר מגיע לביקור ואשמח אם תבוא גם" הוא אמר. לתומי חשבתי שמדובר בשעתיים של טיסה פנימית באירופה. כמה שעות מאוחר יותר, התברר לי שלמאורו היו תוכניות אחרות...

הוא ביקש ממני ש"אקפיץ" את אחד הרכבים החדשים של הקבוצה - Audi Q7 לביתו שבשוויץ וכשמנהל הקבוצה מבקש, אני לרוב נענה בחיוב.

כך, מצאתי את עצמי בשעת בוקר מוקדמת, עושה את הדרך הארוכה מדירת הקבוצה בסנטנדר אל עבר ביתו של מאורו - שבמנדריסיו, שוויץ. כמה ארוכה? כ-1,500 קילומטרים ו-4 מדינות אבל מי סופר...
את הרכב העמסתי ערב קודם. מזוודות, זוג אופניים, סנדביצ'ים ובקבוק שני ליטר של Coca Cola Zero שנועד לספק לי את מנת הקפאין הדרושה כדי לעבור את השעות המתות בדרכים.
אבי התקשר בדאגה וביקש לוודא שאני מכיר את ציר הנסיעה. ניב הרגיע אותו ואמר שהחבר'ה באאודי התקינו אחלה GPS ברכב, ובכלל - שיהיה בסדר. מזל שהוא מנוסה בהתנהלות מול תסמין ה"אמא הפולניה".


את השעות הראשונות העברתי בנהיגה מהוססת, חוצה את כבישי חבל הבסקים ההרריים ומנסה להתרגל למימדי הרכב העצומים. בכניסה לבילבאו - בירת הבאסקים, תנועת הרכבים הערה האטה את קצב הנסיעה שלי ואת זמן ההגעה המשוער ליעד. "רק עוד 13 שעות על הכביש" ניסיתי להרגיע את עצמי לשווא.
המשך הדרך לכיוון צרפת עוברת עלי בנעימים. השלטים בצד הדרך, כתובים בבאסקית מעוטרת באותיות הלטיניות-X ו-Z ובהברות בלתי אפשריות לביטוי בקול. נופי החופים - בואך סאן סבסטיאן נשקפים אלי מחלון המכונית ואני כמעט מתפתה ליסוע לתפוס קצת שמש חורפית על החוף. אני ממשיך בכבישים המתפתלים במעלה ההרים. ברקע מתנגן לי הדיסק שהכין לי ניב אמש. שלמה ארצי שר על ארץ חדשה ואני חולף על פני שלט שמברך אותי על הגעתי לצרפת. אני מעט מתרגש מהביקור הראשון שלי בארץ הקוראסון. הרי הפירנאים נישאים בגאון מימיני ואני חושב על כך שאולי בעוד כמה שנים אזכה לחצות אותם על אופניים במהלך מרוץ הטור דה פראנס... מאחורי מושב הנהג הכל נראה בהישג יד.

הדרך מתמשכת לכיוון טולוז ומשם למרסיי ולקוט' דה אזור. אני מכסה מאות קילומטרים במאמץ של לחיצה עדינה על דוושת הגז. חולף על פני נופים ואתרים מדהימים אך לא עוצר כדי להינות מהנוף. נצמד לתוכנית המקורית - עצירות קצרות לתדלוק, ושתן בלבד. אני רוצה להגיע לאיטליה עוד לפני רדת החשכה ואין לי זמן להתמהמה.

הדרך מפרובאנס לניס עוברת לי בעצלתיים. אני שומע בלופ את ארבעת הדיסקים שניב הכין לי; שלום חנוך, יוני בלוך, ג'ון בון ג'ובי ומאור כהן מנעימים את זמני. אני מתופף על ההגה ובודק את אופציות כוונון מושב העור האינסופיות של האאודי. "אם כבר לעשות מסע שכזה, אז רק ברכב הזה" אני מהרהר בליבי. צג ה-GPS מראה שנותרו לי עוד כ-100 קילומטרים עד ההגעה לניס (Nice) אך אני כבר רואה באופק את הים. עוד כביש אגרה ועוד אחד ועוד ועוד. נראה לי שהצרפתים האלה מצאו חלופה די נחמדה לשיטת המיסוי הישראלית... עברתי כבר למעלה מחצי הדרך ואני מרגיש טוב וערני מאחורי ההגה. כנראה שהקפאין שבקולה עושה את העבודה. אני מקפיד שלא לעבור את מגבלת המהירות המותרת (130 קמ"ש). הרכב הזה יכול להגיע למהירויות אדירות, אך עלי לעמוד בפיתוי, שכן בכל כמה קילומטרים אורב לו גלאי מהירות תורן.

ביציאה מהעיר ניס - לכיוון מונקו, עוצר אותי שוטר גבולות. הוא מתעניין בצרפתית (ואחר כך בגרמנית ולבסוף באיטלקית, עד שאני מבין) האם הרכב שייך לי. בתמימות אני משיב לו - שלא ומייד חולפת מחשבה בראשי - שכרגע סיבכתי את עצמי כהוגן...


הוא מצידו משחרר אותי בחיוך לדרכי.
מספר רגעים לאחר מכן אני מגלה שהג'יפ היוקרתי הזה שבו הזדמן לי לנהוג הוא בגדר "רכב משפחתי" בנוף של מונקו. כשמימיני קו החוף המחבר בין מפרץ ניס לחופי איטליה, אני שומר על נתיב הנסיעה האמצעי ונזהר מרכבי היוקרה שעוקפים אותי במהירות מסחררת. פרארי, יגואר, פורש, אלפה רומאו סופר-משודרגת, עוד פרארי. עוד פורש... המקומיים כאן נוהגים במהירות מסחררת ואני מרגיש כמי שנקלע בטעות למסלול מירוצי פורמולה 1 בעודו נוהג בחיפושית.
זו כבר שעת בין ערביים ואני חולף על פני מפרץ סן רמו, חושב על כך שנותרו לי עוד למעלה מ-250 קילומטרים עד מילאנו. הייתי נותן הרבה כדי לרכב את זה בכיוון ההפוך...
הכבישים המתפתלים והעייפות המצטברת נותנים בי את אותותיהם ואני מחליט לעצור בהזדמנות הקרובה לאספרסו.
היחס החם של המלצרית האיטלקייה ב-Segafredo שבו אני מזמין את הקפה, גורם לי לתהות האם זה הרכב או אני?!
אנחנו מפתחים שיחה נימוסים באיטלקית ואני מציע לה להצטרף אלי אך היא מתנצלת שעליה להמשיך לעבוד. "Cevediamo a pronto" אני אומר לה, ויודע שאין סיכוי שנתראה בקרוב, אך יחי הספק...
אני נכנס חזרה אל הג'יפ, משחרר את בלם היד - (שברגל) ומתניע. החושך כבר ירד ואני נוסע לאט מתמיד, נזהר בחציית המנהרות האינסופיות ומזכיר לעצמי שאני כבר עייף ושעלי להגיע בשלום. אני מחליף את השירים העבריים שכבר למדתי בעל פה, בתוכניות ערב של תחנת הרדיו Rai. אינטר משחקת מול נפולי, האפיפיור מברך את בני עמו לרגל חג הפועלים ואני כבר 13 שעות על הכביש ונותרו עוד שעתיים וחצי לפחות עד סיום המסע הזה...
אני מגיע למילאנו ויוצא מכביש האגרה, לא לפני שאני משאיר שם את התקציב השנתי של הקבוצה המקצוענית. אני עולה על כביש ראשי אדיר בן 15 נתיבי נסיעה מינימום, מנסה להבין את ההוראות שמשגר לי הקול הנשי של ה-GPS, ותוך כדי גם לא לעשות תאונה. הזמן עובר לי בעצלתיים ואני כבר קצר רוח ורוצה כבר להגיע... את מאורו אני פוגש ביציאה מ-Chiasso, לפני מעבר הגבול בין איטליה לשוויץ. אחרי פגישה חמה וחיבוק, הוא מוודא שמצב הערנות שלי טוב ושאני כשיר לנהיגה. הוא מורה לי ליסוע אחריו. אנחנו עוברים את ביקורת הגבולות של שוויץ בלי אירועים מיוחדים וממשיכים - לכיוון מנדריסיו. אני כבר מתחיל להריח את הסוף אך מזכיר לעצמי להיות ערני - שכן אני כבר עייף מאוד והסכנה גדולה.
כשלבסוף אנחנו מגיעים לביתו של מאורו, אני משחרר אנחת רווחה קטנה. גם אם לא הסכמתי להודות בכך בפני אבי בליל האתמול, המסע הזה היה גדול עלי בכמה מידות וכלל לא טריוויאלי שעברתי אותו בשלום.
כשיצאתי מהבית בבוקר המחרת, נחשפתי לנוף המדהים של מחוז Ticino בו גר מאורו. "יש דברים שצריך להתאמץ בשבילהם" חשבתי לעצמי. המקום המדהים הזה היה שווה את הנסיעה!

ג'וני בא...

בחודש האחרון נחשפתי לתופעה שנקראת ג'וני ווקר.

ג'וני ווקר (כן, השם הוא Johnnie Walker - כמו הוויסקי המפורסם) הוא רוכב אופניים אוסטרלי בן 22 שגדל במשפחה של ספורטאים.אחיו הבכור – רובי, הוא גולש סנובורד מקצועני שחי בארה"ב. אחיו השני – וויליאם (אלוף אוסטרליה לשעבר) רוכב בקבוצה המקצוענית של "Fuji-Servetto" וחי באיטליה. אחיו הצעיר – ניק, רוכב בקבוצת הקונטיננטל של "Cinelli" בבלגיה.
אביו ואימו שחיים במלבורן אוסטרליה, פוגשים את ילדיהם כשהם באים לחופשת מולדת בקיץ, שמתחיל שם
באוקטובר.

בשבועות שקדמו לנסיעה לספרד, תהיתי איך זה יהיה, לחלוק דירה עם רוכב אוסטרלי ועוד עם אחד בעל "ייחוס" שכזה.
התכוננתי למפגש עם מבטא זר, קנגרואים, דובי קואלות ושאר סממני תרבות שקיימים רק בחצי השני של הכדור.
בעוד שאת ספרד ואת הרוכבים הספרדים למדתי להכיר היטב בשנה שעברה, ג'וני ווקר, היה עבורי פתח אל תרבות זרה ורחוקה. כמה שבועות של רכיבות משותפות ומגורים יחד בדירת הקבוצה איפשרו לי להכיר את האוסטראלי עם השם "המפוצץ"; ג'וני בחור ייחודי.
אפשר לאהוב אותו, או לא, אבל אי אפשר להתעלם ממנו. החיוך התמידי שלו ומראה "ילד השמש" הבלונדיני שהגיע מאוסטרליה, בולטים במיוחד בנוף האירופאי. בין יתר כישוריו, ג'וני גם מנגן על גיטרה, מבשל בחסד ומסוגל לפתור את ה-Rubik's cube (קובייה הונגרית) שהוא נושא עימו לכל מקום - תוך דקות ספורות. בעולם האופניים, שמו של ג'וני התפרסם בזכות הישגיו במרוצים יוקרתיים כמו ה-Tour de Langkawi וה-Circuito Montanes.
הוא מחזיק בנתוני צריכת החמצן המירבית (Vo2MAX) הגבוהים ביותר שנמדדו אי פעם במכון לרפואת ספורט של MAPEI במילאנו ושייך לדור של אוסטרלים צעירים (שכולל גם את האחים קמרון וטרוויס מייר וג'ק בוברידג') שמככבים באליפויות העולם בוולודרום ובמרוצי הכביש החשובים ביותר. מזה זמן שהוא מסומן כאחת ההבטחות הגדולות של נבחרת אוסטרליה.




מה שמבדיל את את ג'וני ממרבית הרוכבים שיצא לי להכיר - היא היכולת שלו להסתדר ולהתאים את עצמו לסביבה. באמצעות שימוש בחוש הומור, שפת גוף ו"שפת הרוכבים הבינלאומית" , התחבב ג'וני על הספרדים המקומיים. מיותר לציין שהידע של בספרדית שואף לאפס וגם שהספרדים מצידם - לא בקיאים במיוחד באנגלית...
החברותיות של ג'וני והרזומה העשיר שלו - שכולל הישגים מרשימים במרוצים המקומיים הבכירים ביותר עשו את ההתאקלמות למהירה במיוחד...

You never have 2nd chance to make 1st impression

בסוף לא התעוררתי.
כל ההכנות, האישורים, הסידורים, והקשיים הבלתי מתוכננים של הרגע האחרון הושלמו בהצלחה.
ורק אני לא התעוררתי. לטיסה.

הטלפון צלצל. זינקתי מהמיטה בתחושת אשמה בלתי ברורה. "יכול להיות שכיביתי את השעון המעורר?!" אני נזכר כעת ששאלתי את עצמי. עניתי לניב שבירך אותי ב"בוקר טוב" מלא אנרגיות.
מבט חטוף אל עבר השעון הבהיר את גודל האסון. 03:32 AM. והטיסה בחמש וחצי...
נדרשו לי שבע דקות תמימות כדי להתלבש, לשים עדשות מגע ולצאת אל צינת הלילה. ברחבת החניה מצאתי את אימי האהובה מעמיסה את מזוודותיי אל בגאז' הרכב. אין כמוה!
את 15 הדקות הבאות העברנו בטיסה-צמודת אספלט אל נתב"ג. בחמישה לחמש פגשתי את ניב בתור לצ'ק אין.
נשמתי לרווחה.

כשהמתנתי בתור לבידוק הדרכונים, תהיתי איך זה יהיה השנה.
נזכרתי בפגישה הראשונה שלי עם ניב – בקיץ של שנת 2002 באוטובוס, בדרך ל"קייטנת הרכיבה" של איקי רהט באלרום.
אני הייתי ילד שמנמן וחסר ביטחון שעלה לבדו לאוטובוס מבלי להכיר אף אחד. וניב, ניב היה ונשאר אותו ניב. תמיד סקרן, חריף, צמא לידע.
אז עוד לא הכרתי אותו. מבלי לקלוט את גודל הטעות, נקלעתי לעימות מילולי עימו על טיבן של קסדות "ג'ירו". בתור הבעלים של קסדת רכיבה חדשה דנדשה של החברה, מיניתי את עצמי לנציג הרשמי שלה באוטובוס.

ניב, שבמהרה התגלה כמי שאוהב אופניים לא פחות מרכיבה, המחיש בפניי את מה שהבנתי רק שנים מאוחר יותר. ידע תיאורטי הוא אינו תחליף לפרקטיקה.
ניב, שרכב במועדון "רוכבי ת"א" לצד טובי רוכבי העלית באותה התקופה ועבד בזמנו החופשי בחנות האופניים "כלנוע", ספג וחווה את כל מה שאני קראתי והתאמצתי לזכור משעות של גלישה בפורום האופניים המיתולוגי של "וואלה!".
כמובן שהוא צדק כשהראה לי שמערכת ההצמדה הפשוטה של הקסדה אינה מצדיקה את המחיר המופקע ששילמתי עליה.
אני זוכר ששנאתי אותו. הרגשתי מושפל אל מול מפגן הידע האדיר שלו ובעיקר – על כך שחשף את חולשתי בפני קהל הילדים הזרים לי באוטובוס.

ברכיבה הראשונה שלנו יחד בקנטבריה נפל לי האסימון.

הביחד של ניב ושלי כאן בספרד, הוא סגירת מעגל עבור שנינו. כל אחד מאיתנו הגיע לנסיעה הזו עם מטענים משלו; מעגל חברים, תחומי עניין ועיסוק ששייכים רק לו. כל אחד מאיתנו, בדרכו שלו, עבר תהליך התבגרות ארוך מאז אותה נסיעה באוטובוס לאלרום. לימודים, צבא, תקופות ארוכות באירופה... האהבה המשותפת שלנו לרכיבה תחרותית, הביאה אותנו לזנוח את האגו בצד ולשתף פעולה.

בפעם הראשונה בספרד - Vuelta a Toledo 2007

בזכות הביחד הזה, מתאפשר לי כעת לחלוק את חוויות היום-יום הפשוטות ביותר עם ניב. העליות היפיפיות של מחוז קנטבריה ועצירות הקפה במהלך הרכיבה הרבה יותר מהנות בשניים. אימונים בגשם ובכפור הופכים ממלחמת הישרדות חסרת אונים להתמודדות משותפת.
אנחנו מקלים אחד על השני במטלות הבית השונות, משתפים בתחושות, בפחדים, בתקוות. שומעים מוזיקה ישראלית בפול ווליום,קוראים לספרדים בשמות עבריים ומתכננים לפרק אותם יחד בתחרויות.

בביחד הזה יש גם הרבה מטענים. שנינו הישגיים באופיינו וחולקים חלום משותף – של קריירת רכיבה מקצוענית.
בעוד שמחוץ לרכיבה אנחנו חברים ושותפים לחיים, על האופניים כל אחד מאיתנו מביא לידי ביטוי גם את היצר התחרותי שבו שמבקש להשיג, לכבוש, לנצח...

כשעל כף המאזניים מונחים מאמצים גופניים ואמוציות לצד עבודת צוות והתמודדויות משותפות, שנינו עושים את המירב כדי לפרגן ולסייע ככל הניתן.
בינתיים, אנחנו מדרבנים אחד את השני באימונים, שוטפים יחד כלים במטבח ומתכוננים לתחרויות הקרבות ובאות.

ד"ש מספרד – עד הפעם הבאה,

רן מרגליות

צורך בשליטה

לאחרונה גיליתי שיש לי צורך בשליטה.

הכול החל כשנשברה מסילת הפלסטיק המחברת את ה-Power control (מד הוואטים) היקר שלי, לתושבת שלו על כידון האופניים.

בהתחלה עוד ניסיתי, כמו כל ישראלי טוב, לתקן אותו בעצמי...

מה לא עשיתי?? הדבקתי בדבק שלוש שניות, חיזקתי את הקונסטרוקציה עם אזיקונים והנחתי תפילין;

"אם לא יעזור, בטח לא יזיק" חשבתי לעצמי. כשכל אלו לא עזרו, הבנתי שאין מנוס.

ניסחתי מייל דיפלומטי + תמונה ל-Bettina מחברת SRM - המייצרת את מד הוואטים שלי (ועכשיו גם הרוויחה פרסומת סמוייה - חינם אין כסף). בטינה הורתה לי בגרמנית נחרצת לשלוח את המכשיר לטיפול במשרדי החברה ואני נשבעתי בליבי שזו הפעם האחרונה שאני מקבל הוראה מבחורה גרמניה.

עוד באותו הבוקר, מיהרתי לסניף הדואר השכונתי והשבעתי את הפקידה החייכנית שתטפל היטב במכשיר האהוב (והאדום) שלי. ביציאה מהסניף, עוד הספקתי להגניב מבט דואג אל החבילה שבראש הערימה.

חצי שעה מאוחר יותר, על בגדי רכיבה, נוכחתי לגלות שאימון בלי פאוור קונטרול, הוא לא אימון.

הרגשתי כמו תינוק שלקחו לו את הצעצוע האהוב עליו. "לאן נעלמה תצוגת המהירות-סל"ד-דופק-הספק שלי?!?" ייבבתי בעודי מטפס את כביש 443.

מה שלא ידעתי אז, הוא שהגרוע מכל עוד לפני...

רצה הגורל ועוד באותו היום, קיבלתי SMS מחברי הטוב דרור פקץ' – שבישר "הר הבית בידינו".

זה כבר באמת היה יותר מידי.

דרור, שידוע כמי שאינו מסתפק במועט, עדכן אותי בשמחה כי הוא עתיד לקשט את אופניו במד הוואטים המתקדם ביותר שהגרמנים מ-SRM יודעים לייצר. פרגנתי לו בטלפון וקיללתי בלב.

אין צדק בעולם. בעוד מד הוואטים שלי מתלוצץ עם רופאיו בגרמניה ינחת זה של דרור בארץ...

שבוע לאחר מכן, נפגשתי עם דרור לאימון משותף. האחרון, התעקש לעדכן אותי בהספקי הוואטים שלו בכל רגע נתון, בעודי מתייסר אל מול התושבת הריקה על כידון אופניי.

ולחשוב שעד השבוע שעבר עוד החשבתי אותו לחבר...

מקץ שלושה שבועות מיום ביקורי הראשון בסניף הדואר, דפק על דלת ביתי שליח של חברת UPS עם חבילה בידו.

בלב חושש, שילמתי לשליח הישראלי מהחברה האמריקאית, את החשבון על עלות המשלוח מגרמניה.

הפאוור קונטרול שלי, אדום מתמיד, נשלף מן החבילה והפגין אדישות אל מול התקרית הבינלאומית המתוארת.

כשחיברתי אותו לתושבת הכידון, הרהרתי במצוקה שלי באימונים האחרונים. "מתי הספקתי לפתח תלות בצג הדיגיטלי המ....?"שאלת את עצמי.

ברכיבה הראשונה עם המכשיר האדום, התגלה הפתרון לבעייה; מסתבר שהגרמנים ב-SRM חיפפו ועשו חצי עבודה.

הם אמנם החליפו באחריות את מסילת הפלסטיק של הפאוור קונטרול, אך שכחו שצריך למצוא פיתרון לבעייה האמיתית - הצורך שלי בשליטה...