האתר החדש שלי

אתם מוזמנים לבקר באתר האינטרנט החדש שלי:


http://www.Ran-Margaliot.com/

"תהיו טובים"

הכל החל בשיחת טלפון בסוף חודש נובמבר. על הצג הופיע שמו של דני בזנר ששאל אם ניב ואני מעוניינים להשתתף במרוץ ה'טור דה ישראל' הראשון.

הרגשתי איך כדור של התרגשות מתהווה בתוך ביטני וביקשתי ממנו שיספר לי על מה מדובר.
דני, משימתי וקורטי כהרגלו, הפנה אותי לאתר האינטרנט של הטור, וסיכם בקצרה: "אנחנו נשלם עבור ההוצאות שלכם, ואתם תדאגו לייצג את המדינה בכבוד". התאפקתי להסתיר את ההתלהבות שאחזה בי והודיתי לו על המתנה הנהדרת. כשסיפרתי על ההצעה לניב, הוא היה פחות מאופק ממני ושחרר קריאת התלהבות שסחפה אותי מיד. הרגשתי איך האדרנלין זורם בעורקיי וכבר דמיינתי את האתגר שלקראתו אנו הולכים. היה לי ברור שזה הולך להיות השיא הראשון של העונה שלי.

בחודשים שחלפו מאז, תפס הטור דה ישראל מקום של כבוד בסדר יומינו. ניב ואני התחלנו להתאמן עם המאמן הבריטי הבכיר - Richard Stern שהתווה עבורינו תוכנית אימונים שמטרתה הייתה להביא אותנו ביכולת שיא לטור. תוכנית האימונים האישית, דרשה מאיתנו להיות ממוקדי מטרה. כך, בילה כל אחד מאיתנו שעות רבות באימוני סולו על הכביש. עבורי, שימש הטור כ'דלק' ברגעים המאתגרים ביותר; מקטע הכביש שבין נשר ללטרון הפך זה מכבר ל"משרד הפרטי" שלי. בעודי מבצע שם עוד סדרה מכאיבה של אינטרוואלים, נהגתי לדמיין את עצמי בתוך התחרות. בעיני רוחי, תכננתי איך אעקוף את מתחריי במהירות, בדרך לניצחון הנכסף.

מלבד שגרת האימונים, התחלתי לתכנן עם ניב את ההערכות הלוגיסטית לטור. בעודינו לומדים את השלבים ואת תקנון התחרות, הבנו כי אנו נדרשים להיערכות שונה מזו שאליה התרגלנו במרוצי הכביש שבהם אנו רגילים להתחרות. הבנו שהניצחון בטור מורכב מכמה גורמים מכריעים:
כושר, טקטיקה, התאוששות ולוגיסטיקה.

לגבי שני המרכיבים הראשונים, הרגשנו שקטים ובטוחים; המחוייבות של שנינו לאימונים והנסיון המשותף שצברנו בשנים האחרונות, יקנו לנו יתרון משמעותי על פני יריבינו. ידענו שההכרות המעמיקה בינינו, שכוללת חודשים של מירוצים ואימונים משותפים ברחבי אירופה, תשחק לטובתינו.

שני המרכיבים האחרים - ההתאוששות במהלך הטור והלוגיסטיקה, דרשו מאיתנו התייחסות מיוחדת.
ידענו שכדי שנוכל להתרכז בביצועים על האופניים ובניצחון בטור, אנחנו זקוקים לתמיכה חיצונית מצוות מקצועי ומנוסה.

למשימה רתמנו את אודי לוי ורפי קימחי מחברת Genesis Cycling.
השניים, שעיקר עיסוקם הוא ארגון אירועי רכיבה לתיירים מחו"ל, נענו לאתגר - לתמוך בנו במהלך הטור.
לוי וקימחי, מקצועני הארגון שהביאו ארצה את מאורו ג'יאנטי וביארן ריס, היו הבחירה המושלמת לתפקיד החפ"ק הצמוד שילווה אותנו.
אליהם צירפנו גם את המעסה הספורטיבי ואלרי דיכטר, שתפקידו היה לסייע לנו להתאושש אחרי כל יום רכיבה. הרגשתי שאנחנו בידיים טובות.

ככל שעברו הימים, גבר המתח לקראת הטור. את רוב רכיבות האימון ביליתי עם ניב או לבד. למעשה, מלבד המספרים המרצדים על צג מד הוואטים, לא הייתה לי שום אינדיקציה ליכולת שלי.

המרוץ הראשון של עונת המרוצים - טור 'הרודס' אילת, אישר לניב ולי כי אנחנו בכיוון הנכון. יחד עם הקבוצה החדשה שהקמנו: Israel Go Pro, הצלחנו לנצח את שלושת שלבי הטור, את הדירוג הכללי ואת קטגוריות מלך הספרינטים ומלך ההר.

שמחנו על הפתיחה הטובה של עונת המרוצים, אך ידענו שעבודה רבה עוד לפנינו. הטור באילת היה אמנם הררי, והמתחרים הציגו בו רמה גבוהה, אך ידענו שבטור דה ישראל השלבים יהיו ארוכים וחמים הרבה יותר.

ככל שהתקרב מועד המרוץ, התרבו גם ההכנות שלנו לקראתו. רצינו להתכונן מבעוד מועד לכל תקלה אפשרית שהיא. יואב קמין וערן כספי מ-Bike Planet דאגו לדגם אותנו עם אופני Felt F1 חדשים וגלגלי קרבון אווירודינמיים של Reynolds. מיקי בר-אור מ'סער' צייד אותנו בכלי תיקון וחלקים רזרביים לכל תקלה שהיא. הרגשתי שכל הקצוות הפתוחים נסגרים.

את החיזוק האחרון לקראת הטור, קיבלנו מכיוון לא צפוי. אלון ניסן וליאור מרקוביץ, שנרשמו לקטגוריית ה-Masters בטור, החליטו לאמץ אותנו תחת חסותם ווידאו שלא יחסר לנו דבר. השניים, שבאו לטור בשביל החוויה והאתגר, הצטרפו בשמחה לקבוצתינו והטעינו אותנו באנרגיות ומורל אדיר.

לקראת הטור, סייעו לנו השניים בתכנון אסטרטגיית המרוץ שלנו והערכת היכולת שלנו ביחס למתחרים. הנסיון העשיר שלהם מעולם העסקים, התגלה ככלי בערך ערך רב עבורינו.

כשעמדנו על קו הזינוק לשלב הראשון של הטור בתל חי, ידעתי שמוטלת עלינו חובת ההוכחה - לעמוד במטרה שהצבנו ושעליה הכרזנו ברבים: לנצח את הטורדה ישראל הראשון.
המשימה לא הייתה פשוטה. לצידנו על קו הזינוק, עמדו כמה מטובי רוכבי העלית הישראלים; צחי בויגן, אנטון מיכאלוב, נועם כהן, אביחי גרינברג, שחר גורן, אילן קולטון, הטריאתלטים הבכירים דן ורן אלתרמן, הרוכב הספרדי אייטור אזפיאזו וגם אלוף עולם אחד למסטרס שהגיע במיוחד מהולנד.
מסלול התחרות שבפניו עמדנו, העלה הרבה סימני שאלה.

שלב העליות הראשון של הטור (שבוטל עקב אילוצי המשטרה), היה אמור להיות ההזדמנות שלנו לפתוח פער על המתחרים. חששנו כי המסלול המקוצר, אינו סלקטיבי מספיק עבורינו.

במהלך הזינוק המתגלגל לשלב הראשון של הטור, יצאו ילדי קריית שמונה להריע לנו. צמרמורת של התרגשות חלפה בי. "זה אמיתי" חשבתי לעצמי וטפחתי על גבו של ניב. הוא סובב אלי את ראשו והנהן: "סוף סוף יש כאן מרוץ שמצליח למשוך קהל אמיתי". הרגשתי שהולך להיות יום גדול.

בעליה לרמת הגולן, הכתיבו האחים דן ורן אלתרמן קצב גבוה, שיצר 'סינון' ראשוני בדבוקת הרוכבים. מאותו הרגע, היה זה עניין של זמן עד שהרוכבים החזקים ינסו לפרוץ קדימה. ידענו שעוד מוקדם לנסות לפתוח פער ובחרנו לחכות בסבלנות לרגע המתאים.

ביציאה מקצרין, פרצו קדימה צחי בויגן ואנטון מיכאלוב. ניב נצמד אליהם ואילו אני נשארתי עם חבורת הרודפים מאחור. באופן הזה - כאשר אנחנו רוכבים בנפרד בדבוקות שונות על המסלול, התאפשר לנו לחסוך אנרגיה לשלבים מאוחרים יותר ולא "להיטחן" בעבודה מול הרוח.

50 קילומטרים מאוחר יותר, זיהיתי רגע של חולשה מצד מתחרינו הישירים, והוצאתי לפועל את התכנון המקורי שלנו: תקפתי את קבוצת הרוכבים שבה רכבתי עד אותו הרגע וגישרתי קדימה אל ניב שרכב בקדמת המרוץ. כשניב שמע מרכב הליווי שאני בדרכי אליו, הוא האט את הקצב וחיכה עד שאגיע.

כשהדבקתי אותו, התחלנו לעבוד יחד, כדי לצמצם את הפער מצחי ואנטון שהובילו את המרוץ עד אותו הרגע. אחרי מספר דקות של טיפוס מאומץ, הצלחנו לתפוס את השניים בעלייה לנצרת ואף לחלוף על פניהם. דהרנו במעלה הסרפנטינות של הר הקפיצה - בדרך לניצחון בשלב הראשון של הטור. על קו הסיום, התחבקתי עם ניב ועם אודי. תחושת כאב רווייה בסיפוק מילאה אותי. ליאור ואלון התקשרו לברך אותנו - בעודם רוכבים על המסלול. היינו מלאי גאווה. ידענו כי הפער שהצלחנו לפתוח ממתחרינו בשלב הראשון, יסייעו לנו לנצח את הדירוג הכללי, אך הזכרנו לעצמינו שהמירוץ רק התחיל ושהכל יכול לקרות בימים הקרובים.

השלב השני, היה גם השלב הארוך בטור, ודרש מאיתנו סבלנות ברזל ותעצומות נפש. התאומים לבית אלתרמן יצאו לבריחת סולו והגדילו בהתמדה את הפער מדבוקת הרוכבים. ניב ואני, שלבשנו את חולצות המוביל הצהובות, השתדלנו לנהוג כמובילים ראויים. משכנו את הדבוקה לבדינו בשליש הראשון של המרוץ, גיבשנו את הרוכבים לעבודה משותפת מול הרוח, ואף יזמנו עצירה קולקטיבית לעשיית צרכים.
20 קילומטרים לפני סיום השלב, הדבקנו את האלתרמנים, שנראו סחוטים אחרי רכיבה הירואית של 150 קילומטרים מול רוחות המדבר. בעשרת הקילומטרים האחרונים, תקפנו באחת הגבעות והצלחנו לברוח קדימה ולנצח את השלב. ההרגשה הייתה נהדרת. התכנון שלנו יצא לפועל ממש לפי התוכנית.

אלון וליאור, שקיבלו דיווחים שוטפים מרכב הליווי על התפתחות המירוץ, היו מאושרים מהצלחתינו. כשהגיעו לקו הסיום, סיפרו לנו איך היו עדים לדרמה ברגעי האמת ופירגנו לנו על ההוצאה לפועל של אסטרטגיית הרכיבה שרקמנו יחד.

ביום המחרת, ציפה לנו השלב ההררי ביותר בטור. 140 קילומטרים ו-2,200 מטרים של טיפוס מצטבר הפרידו בין הזינוק בים המלח לקו הסיום במצפה רמון. התכוננו ליום ארוך על האוכף.

בינינו, סיכמנו ניב ואני כי מעתה והלאה לא ניגרר למשחקים טקטיים אלא נרכב בקדמת המרוץ ונגן על ההובלה שלנו. הזוגות שהיו מדורגים אחרינו, ניהלו מאבק צמוד על המקום ה-2 וה-3 על הפודיום, ואנחנו החלטנו להיצמד אליהם בכל מחיר. כצפוי, כבר בעלייה הראשונה מים המלח, התפרק הפלוטון לקבוצות, ואנחנו מצאנו עצמנו בקבוצת חוד קטנה יחד עם 3 זוגות נוספים. בכבישי המכתש התאחד חזרה הפלוטון ובעלייה התלולה לירוחם הוא שוב התפרק לחתיכות - כאשר רן ודן אלתרמן לחצו בכוח בנסיון להתיש אותנו. ניב ואני היינו נחושים לזכות בשלב של היום - כדי להוכיח כי אנחנו הרוכבים החזקים בטור.
נצמדנו לאלתרמנים וחיכינו בסבלנות לרגע המתאים כדי לפרוץ קדימה. ידענו שככל שהמרוץ מתארך, אנחנו מתחזקים. בעליות למצפה רמון, תקפנו לסירוגין, תוך שאנחנו מאלצים את האלתרמנים החזקים לכלות את כוחם במרדף אחרינו. חמישה קילומטרים מקו הסיום, הצלחנו להגדיל את הפער מהם. על שנינו ניכר היה המאמץ האדיר, אך היינו נחושים לנצח. הצלחנו.

שעות ספורות לאחר הניצחון בשלב השלישי, בעודנו אוכלים ארוחת ערב, ביקש מאיתנו אלון: "תהיו טובים". העפתי מבט אל עבר ניב. הוא נראה המום כמוני. 140 קילומטרים הפרידו בינינו לבין הניצחון הכללי בטור. זה עתה ניצחנו בשלושת השלבים הראשונים. הנהנתי במבוכה וניסיתי לרדת לסוף דעתו...

אלון הסביר: "להיות טוב, פירושו לעשות את המיטב שלך" הוא אמר. "הכוונה היא לא להיות 'הטוב מכולם', אלא לדעת שמיצית את יכולותיך לפי אמות המידהשלך".
וכך עשינו.
בשלב האחרון ממצפה לאילת, כשכבר ידענו שהניצחון במרחק נגיעה מאיתנו, לא תקפתנ את מתחרינו כפי שעשינו בשלבים הקודמים. לבסיס העלייה האחרונה על עבר קו הסיום, הגענו יחד עם קבוצת בריחה בת 12 רוכבים. רצינו להוכיח כי אנחנו טובים בכל תנאי. 800 מטר לקו הסיום, יצאנו לספרינט סיום קורע ריאות ורגליים, לכיוון המחסום של מעבר נטפים. לבסוף, לאחר שניות של מאמץ מרוכז שהרגישו כמו נצח, חצינו את קו הסיום ראשונים. הרגשתי גאווה אדירה. ידעתי שאלון יהיה מרוצה. היינו טובים.


תודה לנותני החסות שתמכו בנו בדרך לזכייה:

חברת הניהול הפיננסי "אפקטיב",
חברת המכשור הרפואי Accelmed,
חברת תיירות האופניים Genesis Cycling,
רשת המסעדות "נאפיס",
חברת 'סער' - יבואנית אופני Felt,
חנות האופניים Bike Planet ת"א
רענן - יבואן GU.

שבירת שגרה

הימים האחרונים בליוויניו, כללו כמה חוויות סיכום בלתי נשכחות.
מרתון אופני ההרים: "La Pedaleda", שהתקיים בעיר, נחשב למרוץ אופני ההרים הקשה באיטליה עם מסלול של 80 קילומטרים ו-3,400 מטרים של טיפוס מצטבר. מאות רוכבי שטח קשוחים הגיעו לעיר כדי להתמודד עם מסלול העליות המטורף של המרוץ ואני ניצלתי את ההזדמנות לאימון איכותי בגובה ונרשמתי למרוץ.
על קו הזינוק, מיקמו המארגנים את דרור ואותי בשורה הראשונה, לצד הרוכבים המקצוענים של קבוצות Felt ו-Full Dynamix האיטלקיות. שמחתי לגלות שגם Andrea Noe – מקבוצת Liquigas בחר להתחרות במרוץ,כהכנה לקראת מרוצי סוף העונה בכביש, וכי אני לא הכבישון היחיד שמשתתף באירוע...
אחרי זינוק מנהלתי על הכביש היוצא מהמדרחוב של ליוויניו, פנה המסלול לרצף של עליות תלולות בדרכי עבר כבושות שהמשיכו לירידות מסמרות שיער בשבילי סינגל טרק תלולים לא פחות. כבר בעלייה הראשונה של היום, הבנתי שהאתגר במרוץ הזה, הוא מול תנאי המסלול המפרכים והצבתי לי למטרה – להגיע לקו הסיום בלי פציעות מיותרות שעלולות לאיים על ההכנה שלי לאליפות העולם בכביש.
באופן הזה, כשאני מחלק את כוחותיי בקפידה, התאפשר לי להרוויח אימון עליות איכותי ועל הדרך להנות ממסלול הרכיבה היפה ביותר שבו רכבתי מעודי. כשהגעתי לרכבל הסקי שבמעלה ה-'Passo d'Ieara אחרי 4 שעות מפרכות של טיפוסים, התבוננתי ברוכבי הדאונהיל הממוגנים שדוהרים בירידות לכיוון Livigno. חשבתי לעצמי: "איזה כיף, עברתי כבר את כל הטיפוסים המשמעותיים, מעכשיו זה רק ירידה...".
מה שלא ידעתי, זה שהמארגנים החליטו לבדוק את מעטפת היכולות שלי והעבירו את החלק האחרון של המסלול בסינגל טרק מורט עצבים שתופר את צלע ההר, על פי תהום...
משם, הפך המרוץ למלחמת הישרדות בעל כורחי. פלג גופי העליון, על שלל שריריו וגידיו זעק מכאב בכל מהמורה שבדרך. אצבעות ידיי אחזו נואשות בכידון. קיוויתי שיהיה לי די כוח כדי לייצר בלימת חירום בשעת הצורך...
עוד סוויצ'-בק, עוד דרופ, עוד מעבר סלעים שאחריו קיר בלתי אפשרי. פערים אדירים נפתחו בין הרוכבים בקטגוריות השונות, ופעמים רבות היה לי נדמה כי טעיתי בדרך וזה אינו מסלול התחרות. כשפגשתי בשלט הסימון הרשמי של המארגנים, חלפה מחשבה בראשי: "צריך הרבה אומץ ואג'נדה כדי לתכנן מסלול שכזה. צריך עוד יותר אומץ כדי לרכב את הח.. הזה. מה חשבתי לעצמי?!".
כשחציתי לבסוף את קו הסיום, מפורק לגורמים, אך ללא נזקים לגוף או לאופניים, ייחלתי רק למקלחת חמה ולרביצה ארוכה במיוחד בין הסדינים...,
בבוקר המחרת, בעודי מנסה לשחזר, מהיכן הגיע הכאב הנוראי הזה בגב התחתון, הודיעו לי דרור ו"אספקרמן", שהם מתכננים על יום דאונהיל בפארק האופניים של ליוויניו. איחלתי להם בהצלחה והתהפכתי במיטה. דקות ספורות מאוחר יותר העיר אותי צלצול הטלפון. על הקו היה דרור שהודיע לי "אין מצב שאתה לא בא לתת פה איזה Run אחד לפחות"... הודעתי לו שאין סיכוי, אבל שאולי אני אקפוץ מאוחר יותר כדי לבדוק אם הם עדיין בחיים.
לא ברור לי איך, אבל גם הפעם, הם הצליחו לגרור אותי לטירוף (חלש אופי שכמותי). בשעת צהריים חמימה, ביום המנוחה שלי, מצאתי את עצמי ממוגן בצבי-צב, כשלראשי קסדת פול-פייס אימתנית במורד מסלול הדאונהיל הירוק. אחרי 15 דקות של ירידה, עם עשרות ברמים, דרופים ומעברי סלעים, הגעתי לסוף המסלול בבסיס רכבל ה-Motolino. הנחתי את האופניים הכבדות על האדמה. הידיים רעדו לי, מרוב מאמץ ואדרנלין, שמחתי מאוד לגלות שאני עדיין בחיים...
את הערב האחרון בליוויניו, סיכמנו בערב קריוקי רווי אלכוהול בפאב המקומי – Bivio.
בשלב די מוקדם החלטנו לשים קץ לרצף השירים האיטלקיים הבלתי פוסק, ועלינו על הבר כדי להיפרד מליוויניו עם שיר הקריוקי הנצחי: Hotel California.

הו ליוויניו, What a lovely place