איך הזמן עובר מהר כשנהנים...
שוב אני כותב מחדר בית המלון. כבר ביקרתי ביותר מידי כאלה בשלושת החודשים האחרונים.
הנה שוב חוזר הריטואל הקבוע – פריקת התיקים מרכב הקבוצה, צ'ק אין במלון ותור ארוך בכניסה למעלית (נראה מי ימצא לי רוכב אופניים שנכון "להקריב את רגליו" ולעלות חצי קומה במדרגות כשיש מעלית בנמצא....). אחרי התמקמות זריזה בחדרים, מקלחות ומתיחות אנחנו יורדים לארוחת הערב עם הקבוצה – לא לפני שדואגים לוודא שכולם זכרו ללבוש את מדי הקז'ואל של הקבוצה – כדי לשמור על מראה אחיד.
ככה זה נראה במהלך שגרת המרוצים.
בסופ"ש האחרון, נסעתי לנוח באיטליה.
אמנם לא נסעתי לרבוץ על חוף הים – בסגנוון ההכנה של קונטדור לגי'רו, אבל אחרי שלושה חודשים עצימים של אימונים ומירוצים, לקחתי חופש זמני מרכיבה – ונסעתי ללוות את הקבוצה בג'ירו דה איטליה.
בשבע השנים האחרונות – מאז צפיתי בפעם הראשונה בלאנס נותן את "המבט" לאולריך במעלה האלפ-דואז, לא צפיתי במרוץ קטעים מורכב, סיזיפי, מותח וקטלני כמו הג'ירו האחרון.
ומה עשה את הג'ירו של השנה לכל כך הרבה יותר מכל המרוצים האחרים? המארגנים.
כנראה שמישהו באיטליה פחד שהצופים יברחו לאחר פרשיות הסמים הרבות שפקדו את הענף בעונה שעברה, והחליט לתכנן מסלול שלא ישכח. על הנייר זה נראה נהדר; נג"ש קבוצתי בשלב הראשון, סטייג'ים שעוברים בכפרים סיציליאניים קטנטנים, וכבישים צרים ומתפתלים. זה יכול היה להיות רומנטי...
סיום השבוע השני בשני שלבים קטלניים בדולומיטים ומיד לאחר מכן – נג"ש אכזרי לפסגת הפלאן דה קורונס מהצד הפחות סלול של הכביש... זה כבר יותר מתאים לסרט אימה.
כנראה שמישהו שם באיטליה חשב שזה לא מספיק, וכך קיבלנו עוד רצף קטלני של שלבי הרים שעוברים במונט פורה, פאסו מורטירולו, פאסו גאביה ולקינוח – ביטלו את שלב ההזדחלות המסורתי אל פאתי מילנו, ובמקומו קיבלנו נג"ש מורט עצבים ביום האחרון...
אם המסלול היה אמור להפריד בין הרוכבים החזקים לחזקים יותר – המשימה הושלמה בהצלחה.
הסלקצייה אכן נעשתה – ואל שלושת הימים האחרונים, זינקו פחות מ-140 רוכבים (למעלה מ-60 רוכבים נאלצו לפרוש).
כמות ספקטקולארית של נפילות, התרסקויות, התמרחויות על האספלט – יו ניים איט, גבתה קורבנות רבים. התאונות לא פסחו על אף אחד מהרוכבים.
על קו הזינוק בימים האחרונים, היו כולם חבושים, משופשפים ומצולקים למשעי. רוכבים בכירים כמו פיאפולי נאלצו לפרוש ובכך חרצו את גורל קבוצתיהם.
בין הרוכבים המובילים של הטור, התנהל משחק פוקר זהיר בו שני הרוכבים בעלי ה"יד הטובה" שמרו את הקלפים קרוב לחזה. כמה קרוב? תשאלו את ריקו שיספר לכם איך זה מרגיש לזנק לשלב האחרון כשכל מה שמפריד בינך לבין ה"מגליה רוזה" הם 4 שניות בודדות...
מהצד שלי, כצופה מהצד (וברוב המקרים – מקרוב מאוד), הג'ירו היה חוויה של שכרון חושים.
במהלך ארבעת הקטעים האחרונים של המרוץ, התאפשר לי ליהנות מכל מה שאנחנו הרוכבים - לא מספיקים לראות ולחוות במהלך שגרת המרוץ.
למען האמת – הופתעתי לגלות שגם מחוץ לאוכף, החיים בעולם האופניים יכולים להיות מרגשים, מפתיעים ואולי הדרך הנכונה ביותר להגדיר אותם היא - מגניבים.
כן, החיים בג'ירו מגניבים למדי כשאתה חלק מקבוצה כמו סאונייר דובאל.
רכבי קבוצה, אוטובוסים, אופניים וציוד חדש מהמדף מקיפים אותך מכל עבר בצבעי הקבוצה הייחודיים. יבואנים, יצרנים וסוכני מכירות שנותנים חסות לקבוצה באים כדי לקבל פידבקים מהרוכבים על הציוד ולוודא שהם זוכים לחשיפה תקשורתית משמעותית.
מכונאים שמריצים בדיחות פרטיות בקולי קולות, מעסים וסוואנירים עבי כרס שמחלקים משקאות קלים וכריכים לכל באי האוטובוס, רוכבי פרו-טור שמטפסים בכבודת על האוכף לקראת עוד "יום עבודה במשרד", מנהלי קבוצה ומנהלים מקצועיים שסוחבים קלסרים עמוסי טפסים, רשימות רוכבים, תוצאות ותוכניות מרוץ.
בליל זר של שפת רוכבים בינלאומית נשמע מכל עבר. ספרדית מתחלפת באיטלקית, אנגלית בצרפתית עם מבטא גרמני וחוזר חלילה.
במתחם ה-VIP, שבסמוך לקו הזינוק של כל קטע, הרגשתי כמו במצפה כוכבים.
רוכבי הקבוצות השונות ניגשים לשולחן החתימות על רשימת המזנקים. הם נעים באיטיות, לוחצים ידיים, חותמים על חולצות, לוגמים קפה במתחם הוורוד של עיתון ה-Gazetta Della Sport, או בודקים אופציות לעונה הבאה עם דיירקטור של קבוצה מתחרה.
לרגע אחד, כל העולם הזה נראה חלומי מידי.
האם רק דמיינתי או שהרגע מאורו ג'יאנטי הציג אותי בפני יוהאן ברויניל? האם באמת שוחחתי לאחר ארוחת הבוקר עם פאולו בטיני? (!!!) האם זה באמת קרה?
כן, זה באמת קרה, ואפילו, תופתעו לגלות – מתרגלים לזה במהירות.
אחרי 48 השעות הראשונות, התחלתי פתאום לגלות שאני חלק מהעולם הזה – ושהוא חלק ממני. רוכבי הקבוצה מברכים אותי לשלום בעצמם, שואלים אותי על המרוצים עם הקבוצה בספרד, מחמיאים על השליטה בשפות.
אגדות רכיבה מסתובבות בשלווה – כאילו הלכו לעשות קניות בסופר המקומי. כולם כאן, מזאבל דרך בנאטי ועד קאבנדיש. הספרינטרים השריריים ביותר נראים רזים ובלתי מאיימים בעליל, הדומסטיקים שפופים וסימפטיים, המטפסים כחושים להחריד, שבריריים. וורידים וגידים בולטים מהגפיים העליונות והתחתונות שלהם – מאיימים לקרוע את העור הדקיק. כולם רזים, וכולם נראים תשושים, עוד בטרם חצו את קו הזינוק אל הקטע של היום.
לפתע זה הכול נראה לי מאוד נכון וטבעי; בארוחת הבוקר עם הקבוצה הרגשתי שאני מזדהה עם המתח המוכר של לפני המרוץ ועם האווירה המבודחת ונטולת החששות שבארוחת הערב – אחרי השלב. תחושת שייכות מאוד גדולה אופפת אותי. אני חלק אינטגרלי מההוויה הזאת, מהעולם הזה.
על הפודיום במילנו, ריקו לוחץ את ידו של קונטאדור עם פנים חמוצות, ואני מרגיש צביטה בלב ותחושת הזדהות עמוקה. זה לא שהפסדנו – להפך. הקבוצה רשמה לזכותה שני ניצחונות בקטעים בג'ירו, זכייה בחולצה הלבנה של הרוכב הצעיר הטוב ביותר ומקום שני בדירוג הכללי. מכובד בהחלט.
אך יחד עם זאת, הרגשתי הזדהות עמוקה עם ה"קוברה" ולחוות את תחושת ההחמצה שלו.
במסיבת הקבוצה – אחרי הפודיומים במילנו, כולם נראו נינוחים יותר. הרמנו כוסית שמפניה, הצטלמנו והחלפנו טלפונים.
בערב, בארוחה – ישבתי לצד דוויד קנדה – אחד מהרוכבים הבכירים והמנוסים ביותר של הקבוצה (מוותיקי קבוצת Mapei האגדית) ששאל אותי מה ההתרשמות שלי מהג'ירו.
עניתי לו: "זאת הייתה חוויה מעוררת תיאבון, אני מחכה בקוצר רוח למנה העיקרית..."
במילנו - עם הגביע של ריקו (מקום 2 בדירוג הכללי)
אנה היא אחת מ"דיילות" הקבוצה...
.JPG)
עם ארקאיץ - מנכ"ל Scott באיטליה
עיסוי לחימום השרירים לפני המרוץ 
אנריקה - הדיירקטור ספורטיב - סוגר קצוות
שותים קפה לפני הזינוק 
.JPG)